נקלעתי לקניון מופקע ומופרך, וכיאה למכורת האינסטוש שאני, ריססתי צעדים כמו רוס"ר על אוטומט אל עבר חנות מותג קוסמטיקה יקר להחניק. לזכותי יאמר שעצרתי קודם בסטימצקי וחלמתי על היום בו אוכל להשחיל ספר משלי על המדף; ואז המשכתי הלאה לדברים שנדמו לי מידיים יותר למימוש.
על כל פנים (במיוחד על אלה שלי, גיחי, סליחה), נכנסתי לחנות הבוהקת ומצמצתי מול מצבור התאורה שיכול להסיט חפרפרת ממסלולה. אם קניונים גורמים לי להרגיש כמו דג בריכות באוקיינוס, חנויות טיפוח ושפכטליאדה למיניהן ממש שולות אותי מהמים ומטיחות אותי בחוף.
ולחוף הזה קוראים, "בואי בואי, חמודה; בואי תראי איך הגוף שלך עוד יבגוד בך, הבן-אלף, ויום אחד תביטי בראי ותפלטי צרחה שאם היית ישנה, היתה מעירה אותך – אבל הסיוט הזה אמיתי ואת הולכת ומתקמטת כמו חולצת שיפון בלי קולב, יא זמנית אחת". ובקיצור: זיקנה.
עכשיו, אמנם יצא לי לבהות בסוכן הפנסיה ולתהות, ככל מילניאל, מה לעזאזל ישאר לי בחיים האלה; אבל זיקנה רחוקה מלהטריד אותי. כן, יש לי שערה לבנה. כן, אני בוחנת את פניי יום-יום, בתאורה הכי מוגזמת שיש בנמצא, עם מראה מגדילה. כן, אני מאושרת כששואלים אותי איך בחפש"ש ועוד מעזה להעמיד פנים שנמאס לי – אבל אז אני פשוט מניחה לזה.
חשיבות הגיל היא המצאה, כמו זמן. ונכון שעיקר המוטוריקה של הדור שלי הולכת על חיזוק אגודלים, אבל בין סווייפ לגלילה קדחתנית, אני יודעת, בשכל שלי, שתעשיות שלמות מתבססות על השוואת גוף האישה לתוקפו של אבוקדו מצוי. הופ, בשלה. הופ, קמלה.
כל חייך הצעירים נבנים על ההבטחה שהזמן לצדך, והזמן עושה את שלו, והדברים לוקחים זמן ועם הזמן זה יעבור – עד שיום אחד, בבת-אחת, הזמן הופך מבן-ברית לאויב. ומאחר שבני האדם המציאו אותו והחליטו שהוא שווה כסף – את הופכת מרווח להפסד, בהינד עפעף. ובזאת, מצאתי עצמי בחנות מותג יוקרתי. כי ברור לי שזה מגוחך; אבל אני רק בת-אדם. בחפש"ש, אם שואלים. צעירה. יודעת מעט מאד.
את פניי העירומות קידמה מוכרת מאופרת למשעי. "היי, אני מחפשת קרם עיניים", אמרתי וניסיתי להישאר כללית ועמומה מספיק כדי להישמע מבינה. "בטח", היא כמו פיזרה סביבה צללית קסומה והובילה אותי אל צנצנת קטנה שעלותה כ-235 ש"ח.
"זו הסדרה המיוחדת שלנו", דיקלמה, "זה אנטי-אייג'ינג ממש חזק שמרים לך את כל איזור העין ומחזיק יום שלם, אם מורחים פעמיים – בוקר ולילה". בחנתי את נקטר האלים שככל הנראה מכיל תלתל של אלוהים או משהו, ואמרתי, "אני חושבת שאני צעירה מדי לאנטי-אייג'ינג". "מה פתאום", היא השיבה משועשעת, "אנטי-אייג'ינג זה מגיל חמש-עשרה".
טוב, גם מחזור – אבל זה לא אומר שאת צריכה להיכנס להריון, נכון? בינתיים הגדילה המוכרת להדגים לי כיצד נוטלים כמות קטנה של קרם מהצנצנת, "מחממים בין האצבעות, ככה", ומורחים. והיא מרחה לי את הקרם באגרסיביות הצפויה, כאילו נקרש לי סוכר על הפרצוף והיא לא טעמה מתוק מאז נולדה ב-99'.
"הנה, תסתכלי במראה ותראי שזה מתחיל לעבוד". הצצתי בראי. דמותי המוארת השיבה לי מבט חומל, וכל התכשירים סביבי זימרו שאני חייבת להוריד יותר שיער, למחוק נמשים, ליישר את האף, ללמוד פאקינג להתאפר כבר.
אבל נראיתי אותו הדבר, מן הסתם. תכשירים לא עובדים ברגע, גם אם הם עולים 235 ש"ח ויודעים לזמר את ההמנון: "עוד רגע אף אחד לא יסתכל עלייך יותר והמראה תישבר כשתביטי בה, לה לה לה".
חשבתי שאני לא מרגישה שהמראה שלי הולך לשום מקום, אבל אני חוששת לגלות יום אחד שהוא נטש מזמן; מה שאומר שעמוק בתוכי, לא ממש בשכל, אני מאמינה בתאריך התפוגה שלי. ואמונה היא טפיל רגשי ועיקש שקשה לסלק.
בעיניים שורפות מעודף קרם יהלומים, נמלטתי מהחנות ובבושת פנים דילגתי על סיבוב חוזר בסטימצקי. אין לי זמן לכתוב ספר. אין לי זמן. יש לי אבוקדו שממתין לי כבר שעתיים על השיש. ואתם יודעים איך זה איתם: הופ, בשל. הופ, רקוב.
סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.
בשם אלוהים הרחמן והרחום
לאחרונה נתקלתי בדבריו של הרב שלמה אבינר, הקושרים את כל המוסלמים ואת כל הערבים לחמאס. מכאן נבע הצורך להעמיד דברים על דיוקם ולשפוך אור על הנקודות שעלו מדבריו.
שיח' מוחמד שריף עודה הוא ראש העדה האחמדית בישראל, מחמד פועל רבות על מנת לשמור על מרקם החיים בין האוכלוסיות בארץ ומרבה לארח כנסים לכלל אנשי הדת והתושבים.
קשה להגזים בחשיבות היוזמה לבנות לעזה נמל. על אף ההתחלה הצנועה – בינתיים מדובר ברציף צף בצפון עזה – היא עשויה להתפתח לבניית נמל של ממש, שיסיר אחת ולתמיד מישראל את נטל "המצור", יאפשר לעזתים חופש תנועה ויפתח להם אופקי מסחר וכלכלה.
אלא מה – מדובר נכבדות בכך שהגורם אשר יבנה את נמל עזה – זאת קטאר. אומנם בהקשר המיידי מדובר בנמל אמריקאי במימון של האמירויות לצורכי סיוע הומניטרי בלבד, אך אם אכן תהיה זאת המתכונת גם להמשך – אפשר לומר כבר מייד, כי זה עשוי להיות צעד ראשון לנטרול אונר"א מן הסיוע. כמו כן, זה יכול להוביל להקמת גוף בינלאומי וערבי של בעלות בריתנו שיחליף את אונר"א ואולי אפילו יאותת על שובה של סעודיה לעזה, שאותה עזבה אחרי שגילתה שישראל מעדיפה את קטאר על פניה. סעודיה וקטאר לא יכולות לדור בכפיפה אחת, מסיבות שנפרט בהזדמנות אחרת.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני רוצה לדעת מי בא עם הרעיון המתועב של "מכסות" גיוס. הגיוס הוא חובה פרסונלית של האזרח, לא של אירגונים. או שיש או שאין הצדקה לגיוס של האזרח – מה פתאום להעביר את הסלקציה לישיבות או גופים סקטוריאליים אחרים שיחליטו על פי שיקוליהם את מי לשלוח לגיוס? האזרחים אינם ליטרת בשר שרב כלשהו יחליט האם ישלח אל הצבא. מכסות גיוס מנרמלות את היחס של מנהיגי הציבור החרדי אל הציבור שלהם כצאן חסר בינה שיעשה מה שיגידו לו – את זה בדיוק יש לפרק ולהפוך את הציבור החרדי מעדר לאנשים.
רוצים מכסות? בבקשה. 400 עילויים בתורה שיקבלו מעמד מקביל לספורטאי מצטיין. כל אחד יכול להגיש מועמדות, הרבנים יכולים להגיש המלצות, ומערכת הביטחון תאשר פרטנית את האנשים.
כל השאר – מלש"בים.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם