נקלעתי לקניון מופקע ומופרך, וכיאה למכורת האינסטוש שאני, ריססתי צעדים כמו רוס"ר על אוטומט אל עבר חנות מותג קוסמטיקה יקר להחניק. לזכותי יאמר שעצרתי קודם בסטימצקי וחלמתי על היום בו אוכל להשחיל ספר משלי על המדף; ואז המשכתי הלאה לדברים שנדמו לי מידיים יותר למימוש.

על כל פנים (במיוחד על אלה שלי, גיחי, סליחה), נכנסתי לחנות הבוהקת ומצמצתי מול מצבור התאורה שיכול להסיט חפרפרת ממסלולה. אם קניונים גורמים לי להרגיש כמו דג בריכות באוקיינוס, חנויות טיפוח ושפכטליאדה למיניהן ממש שולות אותי מהמים ומטיחות אותי בחוף.

ולחוף הזה קוראים, "בואי בואי, חמודה; בואי תראי איך הגוף שלך עוד יבגוד בך, הבן-אלף, ויום אחד תביטי בראי ותפלטי צרחה שאם היית ישנה, היתה מעירה אותך – אבל הסיוט הזה אמיתי ואת הולכת ומתקמטת כמו חולצת שיפון בלי קולב, יא זמנית אחת". ובקיצור: זיקנה.

עכשיו, אמנם יצא לי לבהות בסוכן הפנסיה ולתהות, ככל מילניאל, מה לעזאזל ישאר לי בחיים האלה; אבל זיקנה רחוקה מלהטריד אותי. כן, יש לי שערה לבנה. כן, אני בוחנת את פניי יום-יום, בתאורה הכי מוגזמת שיש בנמצא, עם מראה מגדילה. כן, אני מאושרת כששואלים אותי איך בחפש"ש ועוד מעזה להעמיד פנים שנמאס לי – אבל אז אני פשוט מניחה לזה.

חשיבות הגיל היא המצאה, כמו זמן. ונכון שעיקר המוטוריקה של הדור שלי הולכת על חיזוק אגודלים, אבל בין סווייפ לגלילה קדחתנית, אני יודעת, בשכל שלי, שתעשיות שלמות מתבססות על השוואת גוף האישה לתוקפו של אבוקדו מצוי. הופ, בשלה. הופ, קמלה.

כל חייך הצעירים נבנים על ההבטחה שהזמן לצדך, והזמן עושה את שלו, והדברים לוקחים זמן ועם הזמן זה יעבור – עד שיום אחד, בבת-אחת, הזמן הופך מבן-ברית לאויב. ומאחר שבני האדם המציאו אותו והחליטו שהוא שווה כסף – את הופכת מרווח להפסד, בהינד עפעף. ובזאת, מצאתי עצמי בחנות מותג יוקרתי. כי ברור לי שזה מגוחך; אבל אני רק בת-אדם. בחפש"ש, אם שואלים. צעירה. יודעת מעט מאד.

את פניי העירומות קידמה מוכרת מאופרת למשעי. "היי, אני מחפשת קרם עיניים", אמרתי וניסיתי להישאר כללית ועמומה מספיק כדי להישמע מבינה. "בטח", היא כמו פיזרה סביבה צללית קסומה והובילה אותי אל צנצנת קטנה שעלותה כ-235 ש"ח.

"זו הסדרה המיוחדת שלנו", דיקלמה, "זה אנטי-אייג'ינג ממש חזק שמרים לך את כל איזור העין ומחזיק יום שלם, אם מורחים פעמיים – בוקר ולילה". בחנתי את נקטר האלים שככל הנראה מכיל תלתל של אלוהים או משהו, ואמרתי, "אני חושבת שאני צעירה מדי לאנטי-אייג'ינג". "מה פתאום", היא השיבה משועשעת, "אנטי-אייג'ינג זה מגיל חמש-עשרה".

טוב, גם מחזור – אבל זה לא אומר שאת צריכה להיכנס להריון, נכון? בינתיים הגדילה המוכרת להדגים לי כיצד נוטלים כמות קטנה של קרם מהצנצנת, "מחממים בין האצבעות, ככה", ומורחים. והיא מרחה לי את הקרם באגרסיביות הצפויה, כאילו נקרש לי סוכר על הפרצוף והיא לא טעמה מתוק מאז נולדה ב-99'.

"הנה, תסתכלי במראה ותראי שזה מתחיל לעבוד". הצצתי בראי. דמותי המוארת השיבה לי מבט חומל, וכל התכשירים סביבי זימרו שאני חייבת להוריד יותר שיער, למחוק נמשים, ליישר את האף, ללמוד פאקינג להתאפר כבר.

אבל נראיתי אותו הדבר, מן הסתם. תכשירים לא עובדים ברגע, גם אם הם עולים 235 ש"ח ויודעים לזמר את ההמנון: "עוד רגע אף אחד לא יסתכל עלייך יותר והמראה תישבר כשתביטי בה, לה לה לה".

חשבתי שאני לא מרגישה שהמראה שלי הולך לשום מקום, אבל אני חוששת לגלות יום אחד שהוא נטש מזמן; מה שאומר שעמוק בתוכי, לא ממש בשכל, אני מאמינה בתאריך התפוגה שלי. ואמונה היא טפיל רגשי ועיקש שקשה לסלק.

בעיניים שורפות מעודף קרם יהלומים, נמלטתי מהחנות ובבושת פנים דילגתי על סיבוב חוזר בסטימצקי. אין לי זמן לכתוב ספר. אין לי זמן. יש לי אבוקדו שממתין לי כבר שעתיים על השיש. ואתם יודעים איך זה איתם: הופ, בשל. הופ, רקוב.

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

באחד הסקרים האחרונים על התאמה לראשות הממשלה, עלה שרק כרבע מהבוחרים וכמחצית ממצביעי הליכוד סבורים שהבנימין הנוכחי, נתניהו, יותר מתאים מהשני. גנץ, לעומתו, זוכה לתמיכת מחצית הציבור, כפול מראש הממשלה המכהן.

אין פלא שאלו המספרים של גנץ – בתקופה קשה אנשים מחפשים תקווה ושינוי. אך אני מנסה להבין מה עובר בראש של אותו מעט יותר מרבע מהציבור שעדיין חושב שנתניהו הכי מתאים לתפקיד. מה לדעתו עשה המכהן, שמצדיק נאמנות כזו?

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

לאחרונה נקראים אזרחי ישראל בהמוניהם להצטייד בנשק אישי או להצטרף לכיתות כוננות חמושות, ולצורך זה אף בוטלו הגבלות ותנאים שהיו עד כה על קבלת הרישיון.

יוזמת המשרד לביטחון לאומי, שהחלה עוד לפני אסון ה-7 באוקטובר, קיבלה דחיפה לא-צפויה לאחר אסון עוטף-עזה והחרדה בעקבותיו, והופכת בימים אלו לעובדה מוגמרת.

עמיר מורן הינו בכיר-לשעבר בקהיליית המודיעין, יזם חברתי ועוסק ביישוב סכסוכים ובבניית קהילות. פעיל בתחום החברה המשותפת, תושב תמרת שבגליל.