נקלעתי לקניון מופקע ומופרך, וכיאה למכורת האינסטוש שאני, ריססתי צעדים כמו רוס״ר על אוטומט אל עבר חנות מותג קוסמטיקה יקר להחניק. לזכותי יאמר שעצרתי קודם בסטימצקי וחלמתי על היום בו אוכל להשחיל ספר משלי על המדף; ואז המשכתי הלאה לדברים שנדמו לי מידיים יותר למימוש.

על כל פנים (במיוחד על אלה שלי, גיחי, סליחה), נכנסתי לחנות הבוהקת ומצמצתי מול מצבור התאורה שיכול להסיט חפרפרת ממסלולה. אם קניונים גורמים לי להרגיש כמו דג בריכות באוקיינוס, חנויות טיפוח ושפכטליאדה למיניהן ממש שולות אותי מהמים ומטיחות אותי בחוף.

ולחוף הזה קוראים, ״בואי בואי, חמודה; בואי תראי איך הגוף שלך עוד יבגוד בך, הבן-אלף, ויום אחד תביטי בראי ותפלטי צרחה שאם היית ישנה, היתה מעירה אותך – אבל הסיוט הזה אמיתי ואת הולכת ומתקמטת כמו חולצת שיפון בלי קולב, יא זמנית אחת״. ובקיצור: זיקנה.

עכשיו, אמנם יצא לי לבהות בסוכן הפנסיה ולתהות, ככל מילניאל, מה לעזאזל ישאר לי בחיים האלה; אבל זיקנה רחוקה מלהטריד אותי. כן, יש לי שערה לבנה. כן, אני בוחנת את פניי יום-יום, בתאורה הכי מוגזמת שיש בנמצא, עם מראה מגדילה. כן, אני מאושרת כששואלים אותי איך בחפש״ש ועוד מעזה להעמיד פנים שנמאס לי – אבל אז אני פשוט מניחה לזה.

חשיבות הגיל היא המצאה, כמו זמן. ונכון שעיקר המוטוריקה של הדור שלי הולכת על חיזוק אגודלים, אבל בין סווייפ לגלילה קדחתנית, אני יודעת, בשכל שלי, שתעשיות שלמות מתבססות על השוואת גוף האישה לתוקפו של אבוקדו מצוי. הופ, בשלה. הופ, קמלה.

כל חייך הצעירים נבנים על ההבטחה שהזמן לצדך, והזמן עושה את שלו, והדברים לוקחים זמן ועם הזמן זה יעבור – עד שיום אחד, בבת-אחת, הזמן הופך מבן-ברית לאויב. ומאחר שבני האדם המציאו אותו והחליטו שהוא שווה כסף – את הופכת מרווח להפסד, בהינד עפעף. ובזאת, מצאתי עצמי בחנות מותג יוקרתי. כי ברור לי שזה מגוחך; אבל אני רק בת-אדם. בחפש״ש, אם שואלים. צעירה. יודעת מעט מאד.

את פניי העירומות קידמה מוכרת מאופרת למשעי. ״היי, אני מחפשת קרם עיניים״, אמרתי וניסיתי להישאר כללית ועמומה מספיק כדי להישמע מבינה. ״בטח״, היא כמו פיזרה סביבה צללית קסומה והובילה אותי אל צנצנת קטנה שעלותה כ-235 ש״ח.

״זו הסדרה המיוחדת שלנו״, דיקלמה, ״זה אנטי-אייג׳ינג ממש חזק שמרים לך את כל איזור העין ומחזיק יום שלם, אם מורחים פעמיים – בוקר ולילה״. בחנתי את נקטר האלים שככל הנראה מכיל תלתל של אלוהים או משהו, ואמרתי, ״אני חושבת שאני צעירה מדי לאנטי-אייג׳ינג״. ״מה פתאום״, היא השיבה משועשעת, ״אנטי-אייג׳ינג זה מגיל חמש-עשרה״.

טוב, גם מחזור – אבל זה לא אומר שאת צריכה להיכנס להריון, נכון? בינתיים הגדילה המוכרת להדגים לי כיצד נוטלים כמות קטנה של קרם מהצנצנת, ״מחממים בין האצבעות, ככה״, ומורחים. והיא מרחה לי את הקרם באגרסיביות הצפויה, כאילו נקרש לי סוכר על הפרצוף והיא לא טעמה מתוק מאז נולדה ב-99׳.

״הנה, תסתכלי במראה ותראי שזה מתחיל לעבוד״. הצצתי בראי. דמותי המוארת השיבה לי מבט חומל, וכל התכשירים סביבי זימרו שאני חייבת להוריד יותר שיער, למחוק נמשים, ליישר את האף, ללמוד פאקינג להתאפר כבר.

אבל נראיתי אותו הדבר, מן הסתם. תכשירים לא עובדים ברגע, גם אם הם עולים 235 ש״ח ויודעים לזמר את ההמנון: ״עוד רגע אף אחד לא יסתכל עלייך יותר והמראה תישבר כשתביטי בה, לה לה לה״.

חשבתי שאני לא מרגישה שהמראה שלי הולך לשום מקום, אבל אני חוששת לגלות יום אחד שהוא נטש מזמן; מה שאומר שעמוק בתוכי, לא ממש בשכל, אני מאמינה בתאריך התפוגה שלי. ואמונה היא טפיל רגשי ועיקש שקשה לסלק.

בעיניים שורפות מעודף קרם יהלומים, נמלטתי מהחנות ובבושת פנים דילגתי על סיבוב חוזר בסטימצקי. אין לי זמן לכתוב ספר. אין לי זמן. יש לי אבוקדו שממתין לי כבר שעתיים על השיש. ואתם יודעים איך זה איתם: הופ, בשל. הופ, רקוב.

סתיו מילוא אורבך. בת 30, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

שוחררתי מהמעצר אתמול (שישי) באחת בלילה. איך אני מרגישה אחרי המעצר? רגיל. ילדתי ארבעה ילדים בלי אפידורל, אז קטן עלי. אבל הם לא נורמלים. ניסו להלביש עלי גם תקיפת שוטר.

הגעתי אולי שתי דקות קודם כדי לעזור לעצורים, הבאתי להם מים, נתתי למישהי להחזיק לי את המגאפון, אני מדברת עם השוטרים שעמדו להיכנס לתחנת המשטרה, אני הרי מכירה אותם, ופתאום נכנסה בי שוטרת כמו פגז מתותח.

לא הבנתי מי נגד מי. רצתה לקחת את המגאפון שלי מהבחורה שהחזיקה אותו. אמרתי לה: "רגע, זה המגאפון שלי, זה לא שלה". מין הון להון, התחילה לגרור אותי.

אמרתי:  "מה את רוצה, מה את מושכת אותי?".

אומרת לי: "את עצורה".

אמרתי:  "על מה אני עצורה?".

אמרה: "הפרעה לשוטר במילוי תפקידו".

אמרתי לה: "מה?! טוב, זה מעצר לא חוקי, אני עורכת דין, אני מכירה את החוקים, אני יש לי זכות לא לשתף פעולה עם מעצר לא חוקי", ונשכבתי על הכביש. אז הרימו אותי, לקחו אותי.

אמרתי להם: "תיזהרו שאני לא אקבל מכה, כי כל מכה תעלה לכם מאה אלף שקל".

אמרתי גם לשוטרת בדרך: "שתדעי לך, אני הולכת להגיש נגדך תלונה במח"ש. גם על תקיפה, גם על מעצר שווא. אני לא יודעת מאיפה הגעת אלי, אני לא יודעת מה את רוצה ממני, זה מעצר שווא".

שמו לי אזיקים כבר שם. לקחו אותי ככה, כמו שק תפוחי אדמה. שמו אותי בחדר מעצרים על הריצפה. אומרים לי: "קומי, שבי".

אמרתי: "סליחה? אני לא הגעתי לפה מרצוני. אני פה במעצר בלתי חוקי, איזוק בלתי חוקי. ואני אצא מפה רק מרצוני החופשי ועל הרגליים. אתם זרקתם אותי פה שלא מרצוני. תורידו לי את האזיקים אני אתיישב על הספסל. אם לא – לא".

שלוש שעות שכבתי על הריצפה. תאמינו לי? שמתי עליהם פס. אם לא היה רעש הייתי גם נרדמת. עברו מעלי עצירים, לחקירה, לזה, להוא, שוטרים, לא זזתי.

"קומי!", כולם התביישו, מכירים אותי, אומרים לי: "סיגלית, מה?".

אמרתי: "תשמע, אני לא יודעת למה אני פה. אין שום סיבה שאני אהיה פה. אין שום סיבה שאני אהיה עם אזיקים על הידיים. אני לא יודעת מה אתם רוצים. אני מנצלת את זכותי להביע מחאה פאסיבית על מעצר בלתי חוקי".

אז ככה שכבתי על הריצפה. ניסו להפחיד אותי: "יש חיידקים", "היה פה דם", "השתינו".

אמרתי: "אם יקרה לי משהו זה על הראש שלכם".

בסוף, אחרי שלוש שעות, שיחררו לי את האזיקים. ישבתי שם, אמרתי למפקד תחנה: "תגיד, מה זה? מה קורה? מה זה הדבר הזה?".

אמר: "לא, לפני זה יצאתי ואמרתי לכולם שאסור מגאפון".

אמרתי: "בסדר, אבל אני רק הגעתי, ראית במצלמות. חוץ מזה השוטרת שלקחה לי את המגאפון ואמרה את שמות העצורים, הייתה יכולה לבוא, להגיד 'גיברת, אמרו לך שאסור מגאפון, תסגרי אותו'. אבל אני לא יודעת בכלל במה מדובר, היא באה, לוקחת את המגאפון, מה פה קורה פה?"

אמר: "נו, טוב". שיחררו אותי. חארטה. "אם אנחנו נקרא לך את צריכה לבוא".

הוא רצה להחזיר לי את המגאפון אבל לא היה לו נעים מהשוטרים, אז אמר לי: "תבואי מחר לפני ההפגנה ותיקחי".

אני אומרת לכם: זה הזוי מה שקורה פה. היום זה קורה לנו, תאמינו לי, אנחנו לא אלימים. מחר, תראו מה עושים לאתיופים, תראו מה עושים לערבים. המשטרה חצתה את הקווים – משיקול הדעת לשמור על הסדר הציבורי ובטחון הציבור, שזה קשור לגרעין הקשה של מניעת התפרעות אלימה או חסימת כבישים – לתחום של חופש הביטוי וחופש ההפגנה. בבג"ץ, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות אמרה בפירוש שזה תחום לא להם.

מבחינתי מה שקרה עם המשטרה זה רק סייד אפקט – תופעת לוואי של ההתדרדרות הקשה במדרון לעבר דיקטטורה. איך זה קורה? קודם כל חיסול מוסדות דמוקרטיים. המשטרה – כולם אומרים שהיא תופרת תיקים. הפרקליטות – אותו דבר. בית המשפט העליון בתהליך חיסול. כנסת אין. ועדת שרים לחקיקה עושה מה שרוצה. אז מה נשאר, העיתונות? פחחח. יאללה. תבואו להפגנה בערב.

סיגלית קסלר היא בת לניצולי שואה. עולה חדשה. גדלה בשכונת המצוקה מורשה ברמת השרון. עתודאית. ביוכימאית, משנת 2000 עורכת דין. מייצגת הרבה פרו בונו, ממנהיגות מחאת פתח תקווה, מחאה אזרחית עממית המובלת על ידי נשים. אם ל-4, סבתא ל-2. נאמנה לבורא עולם ולמצפון שלה.

מדי כמה ימים אני נוסעת לאופקים, העיר הגדולה לעשות בה קניות. "סידורים" מה שנקרא. אופקים היא העיר הכי קרובה למושב שלי אי שם במועצה אזורית אשכול – עוטף עזה.

והאמת, אני רק מחפשת תירוצים לנסוע אליה. יש בה משהו באופקים, איזשהו קסם שאני לא יכולה להסביר. קסם שמושך אותי אליה נפשית.

אני יכולה להרחיק עוד טיפה ולהגיע לבאר שבע (או נתיבות) שבה יש הרבה יותר, והכל. באר שבע גדלה וקיבלה נפח רציני בכל תחום – חברתי, תרבותי וקולינרי- גדלה בלי עין הרע לתפארת מדינת הנגב. באמת. וזה כל כך משמח שעיר הבירה הדרומית ממלאה כמעט את כל הפונקציות עבור אזרחית סקרנית, צמאה לתרבות (ואוכל טוב) כמותי. למעט ים. אין בה ים. אבל יש בה ים אפשרויות אחרות.

אני יכולה להרחיק עוד טיפה ולהגיע לבאר שבע (או נתיבות) שבה יש הרבה יותר. אבל בואו נדבר על אופקים, העיירה עם המראה המותש, החולי והמאובק, והניחוח ששייך רק לה

אבל לא בשביל באר שבע הגעתי עד הלום, בואו נדבר על העניין שלשמו התכנסתי חגיגית – אופקים – העיירה בעלת המראה המותש, החולי והמאובק – והניחוח ששייך רק לה.

נכון, לא ניתן להתחמק מזה – התחושה היא אמיתית, תחושה שהזמן עצר בה מלכת. וכל פעם כשאני מוצאת את עצמי כותבת או מספרת על אופקים, במין דוק של עצבות, מיד החברים שלי קופצים ואומרים לי "אוי די, באמת, אופקים מתפתחת למופת, עם תנופת בניה אדירה, יש בה ראש עיר בולדוזר שמתכנן מלא פרויקטים, היא עברה מהפך אדיר, תפסיקי לקונן".

אבל אני, נשמה רומנטית, מקוננת לא מעט, לבי נכמר על העיירה-ספק-עיר הזאת. עיר או עיירה. אני תוהה. מה היא אופקים. היא מסקרנת אותי כל כך. אני יכולה למצוא את עצמי שוהה בה שעות.

רוב מי שמגיע אליה, עושה קניות בסופר, קצת בנק, קופ"ח, פיצוחים, ומיד ממהר חזרה למועצה שלנו. אני נשארת, שוהה עוד קצת. צופה. מחפשת אחר המשהו הזה לחקור, לצפות באנשים, בהתנהלות שלהם. לבדוק אם הם מאושרים. נראה שכן. לנסות להבין את הלך הרוח בה. אולי אמצא אוצר, איזו חנות שטרם גיליתי שיתאפשר לי לקנות בה, ללכת בה לאיבוד, להתרגש.

לבי נכמר על העיירה-ספק-עיר הזאת. עיר או עיירה. אני תוהה. מה היא אופקים. היא מסקרנת אותי כל כך. אני יכולה למצוא את עצמי שוהה בה שעות

לא תמצאו שם ארומה, לא סטימצקי. לא גן סיפור. המון מכולות קטנות. חנויות דחוקות וצפופות ובתוכן נערמים כלי בית, כלי ניקוי, כלי פלסטיק, סירים, מטאטאים, דליים. גומחות קטנות שיש בהן הכל. חנויות פיצוחים ותבלינים, קוקוס בתפזורת, שומשום, קטניות. אגוזים. פפריקה וכמון. והשירות הכי לבבי בעולם. הכי ביתי. הכי נגיש. בלתי אמצעי.

חרדים לצד אתיופים לצד רוסים. דתיים, לצד חילונים, עיר מתוקה, שטופת שמש, לוהטת, מוזנחת מאוד במרכזה. מטופחת יותר ברחובות העוטפים אותה. מרכז ביג אחד מינימליסטי, שאין בו חנות ספרים אחת.

ולמה שוב חנות ספרים? כי חנות ספרים מסמלת עבורי חופש. אפשרויות לצאת למסע חובק עולם גם כשפיזית אין את היכולת. העמקת ידע. ואופציה למתנה שהכי תשמח אותי. אם וכאשר. איך זה שאין באופקים חנות ספרים, בית קפה צוהל, מעוצב ומגניב לשבת בו להתפנק.

חרדים לצד אתיופים לצד רוסים. דתיים, לצד חילונים. עיר מתוקה, שטופת שמש, לוהטת, מוזנחת מאוד במרכזה. מטופחת יותר ברחובות העוטפים. מרכז ביג אחד מינימליסטי, שאין בו חנות ספרים אחת

אני יודעת את התשובה. אבל לא אשיב עליה בקול רם. נכון, יש קצת מסעדות בשרים על האש, יש פלאפל. את המקסיקני, יש את האטליז של מוטי. ושני סופרים גדולים. יש מלא מכולות. וחנויות לכלי בית. ונעליים. שתי חנויות לפיתוח תמונות. חנות לווילונות. ופוקס אחד. וסופרפארם. וחדש! נפתח ללין. ויש גם קולנוע במרכז הצעירים.

והכי הכי יש את גוזלן, גומחה פיצית שיש בה "הכל לילד" כמו שכתוב בשלט – חומרים למלאכת יד. ציוד משרדי, משחקים, צבעים ומכחולים. מין ארטא-קרביץ, אבל הרבה יותר, הרבה הרבה יותר. חוטים. ומדבקות. וניירות. ועפרונות. שם מצאתי ממלכה משלי.

אחר כך קונים במאפיה הצמודה, קצת לחמניות, בורקסים ורוגלך. אחר כך כפכפים, כי אלה שהלכתי איתם בדיוק נקרעו ואני יחפה, עם מצלמה באמצע אופקים. חנות פרחים אחת. כמה מספרות, שלושה בנקים. גורילה אחת. וטיפה גרפיטי. ואני אוהבת אותה, את אופקים. נקשרתי אליה. גם לתושבים. הם לא יודעים.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.