הכותרות לאחרונה מזכירות כמה שוֹנוּת וחוסר ישע מזקקים מאנשים אימה חבויה, וכמו מטען חשמלי שדבק בגוף, הם מטיחים אותה החוצה במכות. אולי זה ריפוי עצמי או גירוש שדים, או פיצוי על עבדות רגשית שהושתה עליהם בידי מי שהיה אמור לאהוב אותם.
משחק הנסיבות מעסיק אותי תדיר. אני לא חושבת שיש סיבה לכל, אבל נסיבות תמיד יש. בדיאלוג פנימי ענף, אני בונה לאנשים קייסים שלא יפקירו אף עין לאדישות יבשה. אפילו במקרה הפרטי שלי, אני נודדת מדי פעם לנסיבות.
זו לא הייתה המטפלת שהכאיבה לי: זה היה בעלה. הייתי בת שנתיים. אין לנו מושג כמה זמן זה נמשך; אבל בדיעבד, בטיפול, גיליתי שלא רק שבימינו אני נושאת פוסט-טראומה פעילה למדי, אלא שגם בילדותי – שהייתה רצופת חרדה שהנפש הבלתי מזוינת תתקשה לפרש, כי ילדים הרי מביעים מצוקה בשפתם בלבד – למעשה התמודדתי עם פוסט-טראומה.
עשר שנים לאחר ההתרחשות, בגיל שתים-עשרה, צפו רסיסי זיכרונות בסיוטים שהלכו והדירו שינה מעיניי. אמנם חלומות מקפיאי דם תמיד רדפו אותי בלילות, אבל אני זוכרת את הלילות ההם וזוכרת איך התעוררתי והרגשתי שונה, וזוכרת את הרגע בו הבנתי שמדובר בזיכרון. ואת הרגע שהמבוגרים אישרו שזה אכן קרה.
נסיבות ילדות הציפו את הזיכרון הזה, ולפרקים אני תוהה לגבי הנסיבות שמביאות אדם שלדעתי היה מבוגר מאבא שלי והיה לו זקן ובו כבר נזרקה שיבה, לפגוע בילדה בת שנתיים.
במהלך השנים ניסיתי להמציא מסלול שפיתל את האיש והמיר אותו לכדי הגבר האלים אליו צמח; ותהיתי אם הייתי יכולה להיות ילדה שונה, ילדה טובה שלא נמלטת מנפשה. התאבלתי עליי קצת, כי החרדה הגולמית והילדית שהבעתי בזמנו פגשה רצון תמידי שאשתנה ואהיה אחרת, ולא יכולתי. אני עדיין מתרגלת לזה שאפשר פשוט לאהוב אותי.
דברים תמיד פוגשים בי בין הנקודות, אולי משום שאני מתקיימת בכמה מקומות בו-זמנית. חלומות על חנק ומוות מעירים אותי לאחרונה בשעות לא שעות, ועל אף שהימים עוברים עליי בנעימים, הרגלים עתיקים בי שוב זוקפים ראש ומתקוממים נוכח הקלות שאני מתנסה בה. כאילו שמשהו בי יודע שקלות היא ממני והלאה, וזה הכל שואו, והנה תזכורת לילית לכמה שאני נוקשה ומתגוננת עדיין.
הרי דבר אז הוביל לדבר – יכולתי לעשות תיקון רציני לשיעורי חשבון עם כל האחד ועוד אחד שעשיתי בטיפול. כל אחד כזה הוא סופרנובה בשמי בחיי, הרבה אחרי הפיצוץ בזמן אמת. כך עובד רצף זמן-חלל-גוף-נפש. החיים הם ציר, לא נקודה.
לאלימות בגיל צעיר עלולה להיות השפעה הרסנית על הנפש המתפתחת, על אמונה עצמית ושידור מצוקה, לראות במבוגרים אוטוריטה והגנה, לקשר סיבה ותוצאה. ילדים מתעתעים במבוגרים, לא בכוונה:
פשוט רוב המבוגרים שוכחים איך מרגיש וחושב ילד, איך ילדה רואה את העולם, והם אומדים את שלומם ורווחתם בכלים שהזמן העניק להם, ולקטנים טרם הזדמן לרכוש. והם כל-כך חיים את הרגע ותכלסיים כאלה, שנדמה שהם שכחו מכל העניין לגמרי.
אל תבלבלו חוסר מיומנות עם חוסן נפשי. הקשיבו למילים ולהתנהגות. הקשיבו לאנשים כמו שמקשיבים למוזיקה. דברים עלולים לקנן בפנים, לשבת בתנור הרגשי על חום נמוך ולתפוח; ואם מתישהו יצפצף הטיימר ויגיח התבשיל, אתם מוכרחים להיות מסוגלים להקשיב ולשמוע את הצפצוף.
אני לומדת לאהוב אותי. לומדת להקשיב לי יותר טוב – זה תיקון פי מאה יותר חשוב מחשבון (אבל אל תתעלמו ממה שעשיתי כאן). על זה עומדת אהבה, לדעתי, כי ביכולת להקשיב טמון הכל: טמונות פיוס וקבלה, טמונים כבוד וגבולות, טמונות אחריות ונוכחות. אלה מנות חלקנו, כולנו. ההפך מאילוף והמרה, ההפך מאוטם וצינה. היכולת להתפתח, להתקדם, לאהוב, טמונות בקשב. הקשיבו.
סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.
הכי אהבתי את הפוזה של מגן העולם החופשי מול הנאצים.
מחולל הפיכה משטרית כדי להחריב את הדמוקרטיה ולהיות דיקטטור, ואז מציג עצמו כמגן הדמוקרטיה והעולם החופשי.
עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.
היה זה המדינאי היהודי הענק הנרי קיסינג'ר שאמר, שלישראלים אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. משפט גאוני שלעיתים היה מדויק להפליא ולעיתים מדויק פחות. מה שבטוח, מעולם לא היה הביטוי הזה נכון יותר מאשר בשנות שלטונו האינסופיות של בנימין נתניהו.
האדם שמבחינתו הכל זה מילים, והרבה פחות מכך מעשים, התמחה זה שנות דור בנאומים חוצבי להבות שמשכנעים את הבייס ואך ורק את הבייס. מספיק היה לגלוש שלשום בטוויטר, לאחר נאום האיש החלול הזה, בשביל להבין את גודל התופעה.
יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.
כרונולוגיה של פרישה בלתי נמנעת
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם