"חשבתי על זה שאם הייתי חיה, הייתי מאלה שמעמידות פני מתה כשהן בסכנה. זו צורת הגנה לגיטימית", נשפתי גיחוך והבטתי בחלון עם הזכוכית החלבית: בחוץ יש אור, אבל אני לא מזהה שום דבר. "אני חלשה מדי מכדי להילחם ואיטית מדי מכדי לברוח", הסברתי, "אבל מסתבר שאני ממש טובה בלשכב ולא לזוז".

*  *  *

מעולם לא התלוננתי על מה שקרה לי בגיל שנתיים ובגיל ארבע-עשרה, חלקית משום שפשוט שכחתי מזה לגמרי. "איך אפשר לשכוח דבר כזה?", אנשים שואלים. ושאלתי את עצמי גם, והטלתי בעצמי די ספקות כדי לבטל את קיומה של יבשת שלמה, באמת.

אבל עובדה היא: הדחקה היא מנגנון הגנה חזק יותר מכל אחיזה, מכל כפייה. הדחקה הצילה את חיי בחלקם הצעיר והמתפתח. היא אפשרה לי להמשיך במידת מה; מצד שני, ביליתי את כל ילדותי, ולמעשה את כל חיי, בפוסט-טראומה.

וסבלתי מההתנהגות שלי עצמי מבלי לדעת למה. בגיל שתים-עשרה חוויתי סיוטים ופלאשבקים, וגם בגיל עשרים ושתיים. עכשיו אני בת שלושים, והבדיחה האפלה והחשאית שלי עם עצמי היא שבגיל שלושים ושתיים תתעורר בתוכי מפלצת נוספת ומשהו איום ונורא יתגלה לי, שוב. אז אם שואלים: אני לא בשום גיל. אני בת שנתיים ושתים-עשרה, וארבע-עשרה ועשרים ושתיים – יו ניים איט.

*  *  *

ג'פרי אפשטיין, איש העסקים, המיליארדר וסוחר הקטינות מורשע, כביכול התאבד בתאו. ככל הנראה נבלם, עם לא מעט עזרה מהצד, כדי לא לסחור גם במידע על שועי עולם שלא שעו לצו ההיגיון. הגיוני. כך או כך, אפשטיין כבר לא ייתן את הדין על מעשיו.

אף ילדה לא תגיד לעצמה, "ובכן, לפחות הוא נרקב בכלא". זה לא מחזיק לאף אחת את היד

בכנות, לא יודעת אם הילדות שחייהן נהרסו היו מתנחמות בגזר הדין. כלומר, ברמת הצדק הפילוסופית, אפשטיין וחבריו הדיחו את השטן; אבל ביומיום, בינה לבין עצמה, כשהיא מנסה פשוט לקום בבוקר ולהמשיך, אף ילדה לא תגיד לעצמה, "ובכן, לפחות הוא נרקב בכלא". זה לא מחזיק לאף אחת את היד.

*  *  *

"איך אפשר לשכוח דבר כזה?". הכל חזר אליי בשיעור משחק באוניברסיטה. הייתי סטודנטית לתיאטרון בשנה א' שבדיוק סיימה את עבודתה כעוזרת במאי בהפקה עמוקה ומקסימה, וקשה להחריד, שהציגה אלימות ואונס על הבמה.

ישבתי בחדר החזרות רועדת, וזייפתי הפסקות שירותים כדי לרוץ החוצה ולהשתנק מבכי היסטרי מבלי שהיה לי מושג למה. "די כבר", נזפתי בעצמי, "את אפילו לא השחקנית. שום דבר מזה לא קורה לך. תתעשתי כבר".

כל מה שקרה שם, קרה לי – פשוט עוד לא ידעתי את זה. אז בשיעור משחק אחד, כשהטריגרים עלו וגאו בי, צף הביוב הנפשי שלי מול כולם. ראיתי שחור ומצאתי עצמי על הרצפה, ממלמלת "לא, די, תפסיק".

בשיעור משחק אחד, כשהטריגרים עלו וגאו בי, צף הביוב הנפשי שלי מול כולם. ראיתי שחור ומצאתי עצמי על הרצפה

ואז החלו הלוחות הטקטוניים של חיי לרעוד באמת. הדיכאון שלי, שמסתבר שהיה רק סימפטום לפוסט-טראומה, החריף. הייתי לבד, איש לא ידע מה קרה. הייתי בת עשרים ושתיים שמתעוררת בבוקר במיטה מלאה שתן, מבולבלת ומבוהלת, מפספסת לימודים. המרצים כועסים עליי. אף אחד לא מכיר אותי.

ככל שניסיתי להתעמת עם הנושא, הזיכרון שלי הלך והשתבלל, בלע את עצמו חיים. אחרי גיל ארבע-עשרה, התחלתי לשכב עם כל מה שנשא דופק סביר ומסרתי את גופי לכל מי שביקש.

ידעתי את זה, אבל לא זכרתי מה ואיך ואיפה, ועם מי לעזאזל. כמו בוץ טובעני, ככל שנעתי, כך טבעתי מהר יותר. במשך תקופה ארוכה התעוררתי בבוקר ולא זכרתי מה שמי, היכן אני, מה קרה אתמול, מה קורה היום, איזה יום היום, איך קוראים שעון, האם זה אור בחוץ או שכך נראית חשיכה, האם כואב לי משהו. במשך דקות ארוכות ישבתי במיטה ושאלתי את עצמי שאלות, עד שנזכרתי. קוראים לי סתיו. אני בת עשרים ושלוש. זה החדר שלי. השעה 17 – לא יודעת אם זה עשר או שבע. זה אור יום. לא כואב לי הגוף.

יחלפו כמה שנים עד שאגש לטיפול, אתחיל לשמוע קולות, לקחת כדורים, לעלות במשקל ולרדת מדי, להרעיב את עצמי, ולהתחפר בהימנעות שמסרבת לשחרר את החבל. בשלב הזה אני נמצאת, בהימנעות.

כבר זמן רב שאני משחקת מתה, כי זה מה שאני יודעת לעשות, ואני כל-כך מנסה ללמוד לעשות דברים אחרת. השאר עבר. אובחנתי בפוסט-טראומה מורכבת ואני משתדלת להקשיב לאינסטגרם ולהגיד לעצמי שאני לא מה שקרה לי, אבל בזמן אמת זו סיסמה חביבה ותו לא.

*  *  *

אונס – פאק, אני מתעבת את המילה המבחילה הזו – מכה לאחרונה כותרות. ילדה בת שבע, ילדה בת אחת-עשרה, אישה צעירה תחת שנים-עשר בחורים, ואפשטיין, שנשמתו פרחה מגופו מזמן למרות שזה המשיך להתהלך בינינו, להרוויח בוחטות ולזיין קטינות.

ולאחרונה הבחנתי שעיקר השיח מתמקד בשאלת התלונה ובהליך המשפטי, אבל אחוז זעיר מהתפישה המתגבשת שלנו לגבי אונס ועבירות מיניות עוסק בהשלכות הנפשיות.

לאחרונה הבחנתי שעיקר השיח מתמקד בשאלת התלונה ובהליך המשפטי, אבל אחוז זעיר מהתפישה המתגבשת שלנו לגבי אונס ועבירות מיניות עוסק בהשלכות הנפשיות

כשכבר יש לי אומץ לדבר על זה, אני תמיד אומרת שאסונות אנושיים הם לא נקודתיים. זה לא נגמר כשזה נגמר. זה לא באמת נגמר. כמה מזה נלקח בחשבון בחקירה משטרתית – הסיכוי שמישהי באמת לא זוכרת משהו? ואיך ניגשים לזה? כמה מזה אפשר באמת לקחת בחשבון בהליך משפטי?

אם הייתי מתלוננת על דברים שקרו, היו שואלים מה לקח לי כל-כך הרבה זמן. ובכן, התשובה היא שפשוט שכחתי מעצמי ומחיי ומכל מה שהכאיב לי. הזיכרון שלי, אגב, עדיין ממש איום ונורא.

לא זוכרת ספרים שקראתי, לא זוכרת אנשים ששכבתי איתם, לא זוכרת שמות וסדרות וציטוטים והיסטוריה, וגם דברים שנורא מעניינים אותי, אני פשוט לא זוכרת. הראש שלי חייב לדאוג למקום פנוי כדי שהנפש תוכל להמשיך ולעבד בלופ אינסופי.

*  *  *

ניצלתי תקופת יובש בין סדרות והתחלתי בשבוע שעבר לצפות ב"ריי דונובן" שמאוכלסת כמעט במלואה בנטפליקס. היא מדורגת יפה ב-IMDB וקיימת כבר שש עונות, כך שאניח שהיא כתובה לא רע בכלל, אם כי מוקדם לי מדי לקבוע. היא לא חפה מרגעים מעט מביכים ואמריקאיות סכרינית כמצופה, אבל דמות אחת שם כנה באופן מפתיע לטלוויזיה אמריקאית: באנצ'י.

האח הצעיר לבית דונובן, בגילומו של דאש מייהוק הכובש, נאנס בצעירותו על ידי כומר, וכגבר בשנות השלושים לחייו לפחות, עדיין מתמודד עם ההשלכות. הוא סובל מפוסט-טראומה שמקשה עליו לתפקד רגשית ומעשית, והוא נע בין הימנעות – ממין, מאינטימיות ומרגש – להתבצרות אוטומטית בהתנהגות ילדותית, לחוסר אונים – שבשלב זה נדמה כבר אינהרנטי.

אין לי מושג איך מייהוק מצליח לשחק דמות כלואה, מופנמת וכועסת, ולהעניק לה רוך וחום, וטיפול כל-כך מסור ואנושי. לא ציפיתי לפגוש בו, ונוכחותו על המסך שלי עדיין קצת מערערת ומהממת אותי.

פוסט-טראומה היא מקום בודד מאד, וכשאני רואה מקור הזדהות קרוב כל-כך, אני מרותקת. אז אני מרותקת ל"ריי דונובן" מסיבותיי ואמליץ לכם לצפות בה אך ורק כדי שתוכלו להיחשף, ממש על קצה המזלג, לפיסת חיים קטנה עם פוסט-טראומה.

מצטערת אם היה לא פשוט לקרוא את זה, ואולי קצת סבוך ומבלבל. אני לומדת לדבר על זה – במציאות אני לא באמת רוצה לדבר על רגשות, אבל כתיבה היא מזור – כי אני באמת מנסה להפסיק לשחק מתה, ולהביט לחיים שלי בעיניים.

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.