בשבוע האחרון גועשת הרשת בשאלה, האם רצונן של בנות חמש-עשרה חופשי כשזה מגיע לסקס.

לפני שאנסה לענות על זה, הנה כמה הצהרות שאני עומדת מאחוריהן במאה אחוז:

אין שום דבר פסול בסקס בהסכמה. אין שום דבר פסול בפער גילים חוקי. אין שום דבר פסול בפנטזיות מיניות. אין שום דבר פסול בסקרנות ובכמיהה. אין שום דבר פסול בגוף האדם, במיניות, ובאדם כיצור מיני.

והנה מה שכתוב תחת סעיף 346 לחוק העונשין, "בעילה אסורה בהסכמה":

"הבועל קטינה שמלאו לה ארבע-עשרה שנים וטרם מלאו לה שש-עשרה שנים, והיא אינה נשואה לו, או הבועל קטינה שמלאו לה שש-עשרה שנים וטרם מלאו לה שמונה-עשרה שנים, תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך או השגחה, או תוך הבטחת שווא לנישואין, דינו – מאסר חמש שנים".

*  *  *

כשהייתי קטנה, הערצתי את "פייב". צמרת עולם הבוי-בנדז נחלקה בין הבקסטריטבויז ואן-סינק האמריקאים, ופייב הבריטיים, ואני הייתי מהמחנה של הר רויאל מג'סטי. חברי הלהקה היו מבוגרים ממני בעשור בממוצע, ומדי לילה פנטזתי שהם רוצים בי כפי שאף אחד לא רצה בי מעולם.

לא ידעתי דבר על צעדים שמעבר לרצון. היו לי קראשים על בנים מהכיתה ועל מנחים מערוץ הילדים, ועל קווין סורבו מ"הרקולס", אבל ידעתי רק להתלהט באופן בתולי ומרוחק, ולא באמת הפכתי במשמעות של קירבה כנה. וזה בסדר – ילדים צוברים את הידע הזה בתהליך בגרות הדרגתי, טובלים כל פעם קצת עד שהם מגבשים זהות אינטימית ומינית.

בכל מקרה, פנטזתי על פייב קשות. רציתי שהם יגרמו לי להרגיש הכי מיוחדת בעולם, כמו בשירים שלהם. זה התחיל מאינטראקציה יומיומית ותמימה לגמרי. הלכנו לפארק ביחד, שיחקנו קלפים ופוגים, הלכנו לקנות "קפוא" ביחד ואהבנו את אותו הטעם, חזרנו יחדיו מבית הספר. ואז הם הכניסו אותי לבאקסטייג' והזמינו אותי להופיע איתם על הבמה, וכמובן שפרצתי כתגלית פופ היסטרית.

בכל מקרה, פנטזתי על פייב קשות. רציתי שהם יגרמו לי להרגיש הכי מיוחדת בעולם, כמו בשירים שלהם. זה התחיל מאינטראקציה יומיומית ותמימה לגמרי. הלכנו לפארק ביחד, שיחקנו קלפים ופוגים

הם גם הגיעו להפתיע אותי בבית הספר כדי שכולם יאהבו אותי ויחשבו שאני מדהימה, והצילו אותי מחיי הקטנים, המנוכרים; מהבית שלא הרגשתי בו שייכת, מהחברים לספסל הלימודים שהייתי לידם חוצנית לגמרי. פייב ראו בי משהו והפכו אותי לטובה יותר. הזוהר שלהם דבק בי ולראשונה לא הייתי בלתי נראית.

הנוכחות שלהם בראש שלי הזינה אותי, שעה שהמציאות הקרה והמוחשית של חיי גרמה לנפשי לקמול. ואז פנטזתי שהם מזמינים אותי לארוחת ערב – כל החמישה. ואנחנו לא ממש אוכלים. הם לא מפסיקים לנשק אותי ומתחילים לריב מי יהיה איתי, ואני אומרת להם שכולם יכולים להיות איתי. לא ידעתי אם אנחנו שוכבים, הייתי בכיתה ה'. אבל רציתי להיות קרובה אליהם, מה שזה לא אומר.

רציתי שהם ירצו את כולי, גם את הגוף שלי. תיארתי לעצמי שזו בטח התחושה הטובה ביותר בעולם, למרות שלא ידעתי לעגן אותה בשום דבר מוכר, ומה שאינו קיים במציאות יכול להתקיים בראש ללא גבולות. זה חלק ממה שכל-כך משך אותי בפנטזיה הזו: לגלות איתם משהו חדש. לגלות איתם את עצמי.

אבל זה משחק שילדה בכיתה ה' שיחקה בראש שלה, אחרי שלחשה לפוסטרים שעל הקיר לילה טוב ונשקה להם בחטף, חוששת שמא בן משפחה יחלוף על פני החדר וילעג לחלומות שלה. זה מיני, כן. אבל הרי אין שום דבר פסול בפנטזיות מיניות, בסקרנות ובכמיהה, ובאדם כיצור מיני. זה חלק מהתפתחות, ומה שמתחולל בין אדם לעצמו בלבו, זה עניינו בלבד.

ואז פנטזתי שהם מזמינים אותי לארוחת ערב – כל החמישה. ואנחנו לא ממש אוכלים. הם לא מפסיקים לנשק אותי ומתחילים לריב מי יהיה איתי, ואני אומרת להם שכולם יכולים. לא ידעתי אם אנחנו שוכבים, הייתי בכיתה ה'

במרוצת השנים עוד פנטזתי על כל-כך הרבה אנשים: יהודה לוי ורן דנקר, וג'רי לואיס ובילי ויילדר, ג'רי אוקונל וג'ורג' קלוני והרשימה באמת אינסופית. ואם הייתי מספרת לכם שחברי פייב או מי מהמוזכרים לעיל שפער שנים ברור נמתח ביני לבינם, שהרטיטו אותי עד עמקי נשמתי הרכה – היו מנסים עליי איזה מוב מיני, מה היה צורם יותר: העובדה שמדובר במהלך מיני על קטינה, או העובדה שהקטינה הביעה עניין במיניות?

בואו נפשט אפילו יותר. אם הורים לוקחים את ילדתם לרופא השיניים וזה בודק אותה ומזדעזע, "מה זה, כל הפה שלה חורים. כמה ממתקים אתם מאכילים אותה?", וההורים יגידו, "כמה שהיא רוצה". והרופא יגיד, "היא יכולה לרצות עד מחר. אתם לא אמורים לתת לה לאכול כל מה שהיא רוצה, זה הרס לה את השיניים", אבל ההורים ימחו, "הילדה הדיחה אותנו לקנות לה מה שתרצה. היא הרי יודעת מה בא לה, היא יזמה את זה". כן? נשמע לכם סביר?

במאמר מוסגר, אני רוצה להתייחס להבדל בין מיניות לסקס כפי שאני מגדירה אותו – וכל מה שאני כותבת תקף לכל המגדרים, בבקשה קראו זאת בהתאם. מיניות היא חיבור בין אדם לעצמו, ובינו לבין אנשים שמעניינים אותו באופן הזה.

מיניות היא רצונות ומאוויים, היא חשקים ומשאלות. מיניות היא עולם הרגש של האינטימיות. סקס הוא הפן הפעיל והמשותף בתוך מיניות, אבל הוא לא חייב לכלול בתוכו חיבור. סקס יכול להתקיים גם כאקט בלבד, שמזקק רגשות ומאוויים לדחפים פיזיים. סקס יכול להיות כמה שעות של משחק מענג וכמה דקות של פורנו. והכל לגיטימי אבל, אתם יודעים, במסגרת החוק.

אם חברי פייב, שפער שנים ברור נמתח ביני לבינם, שהרטיטו אותי עד עמקי נשמתי הרכה – היו מנסים עליי איזה מוב מיני, מה היה צורם יותר: זה שמדובר במהלך מיני על קטינה, או זה שהקטינה הביעה עניין במיניות?

בגיל ארבע-עשרה הייתה הפעם הראשונה שלי. היא הייתה בניגוד לרצוני, על אף שבהתחלה רציתי את זה. כלומר, פנטזתי על זה וחשבתי שאני רוצה את זה. לא ידעתי להגדיר מה זה "זה", וחשבתי ש"סקס" זה מה שרואים בטלוויזיה. שני אנשים שוכבים במיטה וזזים, אבל אין לי מושג מה הם עושים שם או איך מרגיש גוף אחר קרוב כל-כך לשלי, ולא יכולתי באמת לשער מה תהיה התחושה של יד שאוחזת בי במקומות שעוד לא אחזתי בעצמי. אבל רציתי זוהר שידבק בי. רציתי להיות נאהבת לגמרי, הפנטזיה האולטימטיבית – דולורס הייז, "לוליטה". רציתי להיות כמו בטלוויזיה כדי להתרחק מחיי הקטנים, המנוכרים. רציתי להיות תגלית בעיני עצמי ובעיניו של אחר.

בגיל ארבע-עשרה, פוסט-טראומה מורכבת כבר הייתה חלק מחיי, אבל איש מאיתנו לא ידע דבר לגבי זה. עדיין, הרכיב הזה באישיות שלי ניהל אותי והשפיע על הבחירות שלי. מעבר להיותי בת ארבע-עשרה שאינה מצוידת בדי ניסיון וידע כדי לשפוט מצב באופן בוגר, גם הייתי מנותקת מעצמי מאד. סבלתי מהתעלפויות מרוב חרדה ונתק, אובדן זיכרון, ביעותי לילה.

לא יכולתי לנהל את המצב בשום אופן אחר, וניהלתי אותו כך שהופעתי אצל אדם אחר וביקשתי ממנו שיקח את הגוף בן הארבע-עשרה שלי ויאהב אותו מעבר למה שהוא מסוגל לקלוט. מה שזה לא אומר.

אני זוכרת היטב את הרגע ששכבתי תחתיו והרגשתי איברי מין בפעם הראשונה ואת היד שלו על החזה שלי – והבנתי שבכלל יש לי חזה – ותובנות רבות כל-כך הכו בזו אחר זו, ופשוט שכבתי שם ואמרתי לעצמי, "אוי לא. מה עשית? מה עשית?". לא עזר שנאבקתי והתנגדתי כי היד שלו כבר נצמדה לשפתיים ולאף שלי ולא נשמתי; אבל זה כבר סיפור אחר.

לא יכולתי לנהל את המצב בשום אופן אחר, וניהלתי אותו כך שהופעתי אצל אדם אחר וביקשתי ממנו שיקח את הגוף בן הארבע-עשרה שלי ויאהב אותו מעבר למה שהוא מסוגל לקלוט

בנות ארבע-עשרה וחמש-עשרה לא יודעות שום דבר על סקס. אולי הן יודעות איך זה כביכול נראה אחרי ביקור בפורנהאב, קודם עם חברות במסיבת פיג'מות בקטע מצחיק של ללעוג לטמבלים שמזדיינים מול מצלמות, ואז לבד באישון לילה, כי אולי אלה מול המצלמות לא כל-כך טמבלים ובחיים לא ראיתי גוף שנראה ככה, והאם גם אני אמורה להיראות ככה, ואני רוצה ללמוד איך להתנהג כדי להיות מוכנה.

תהיו בטוחים שהילדות שלכם ראו סקס קורה. אבל זה לא אומר שהן מסוגלות להבין מה עומד מאחורי מערכות יחסים בעולם האמיתי, מהי אינטימיות, מה ההבדל בין מה שמוצג בפניהן, מה שמתחולל בראשן ומה שהחיים מזמנים באמת. הן ילדות. כן, הן סקרניות ומתחילות לפתח מאוויים מיניים – זה נפלא ותקין. אבל הן לא יודעות כלום. ילדים רוצים ממתקים כל הזמן – זה לא אומר שהם יודעים מה לאכול.

החוק – זוכרים את החלק הזה מהפתיח? – מכיר באי כשירותם של קטינים לרדת לשורש העניין המיני, ולכן ממנה מבוגרים כאחראיים על הסיטואציה. כלומר, גם אם קטינה מביעה רצון לשכב איתך, חובת הסירוב היא עליך. אתה אמור לדעת יותר טוב. אתה המבוגר בסיטואציה גם אם אתה ילד בנפשך, ולכן החוק יתייחס אליך כאחראי.

עכשיו, חוק בצד: הערכים החברתיים בישראל עדיין בוחנים פרשות כאלה מצדן של הקטינות. האם לקטינות יש רצון או אין, והאם הוא חופשי באמת, והאם ילדות רוצות סקס והאם הן הנימפות הפתייניות של נבוקוב. "לוליטה", אגב, הוא ספר על-זמני ונשגב, מיוסר ואיום, שכתוב ביד אמן. קיים בי עדיין החלק האפל, העמוק, שמייחל להיות דולורס. ובכן, גם זה נושא לפוסט אחר, אבל כמה מילים לגבי זה בכל זאת:

ילדות, מעבר להיותן רכות בשנים ובהבנה, עלולות גם להגיע לגיל ההתבגרות עם תנאים נפשיים הרבה פחות מאופטימליים – מה שקרה לי, למשל. וזה משבש אף יותר את היכולת שלהן להבחין בין פנטזיה למציאות. בין אדם שאוהב אותך ודואג לך, לבין אדם שמסנוור אותך ורוצה לטרוף אותך.

כיום, בגיל שלושים ואחת, אין לי בעיה להתמסר לסנוור אם בא לי, והמחשבה על להיטרף מדליקה אותי למדי. אבל אני יודעת על מה אני מדברת ומסוגלת לבחור בזה בכנות. ילדה שהגיעה לגיל ארבע-עשרה וחמש-עשרה אחרי שגדלה בסביבה טראומתית, מוקפת במבוגרים משמעותיים שלא שמרו עליה, והיא מבולבלת לגמרי – סביר שתהיה חשופה לסכנה בגיל מוקדם ולא תדע להבדיל בין פנטזיה למציאות, ולא תדע בזמן אמת שהיא מנוצלת על ידי גבר מבוגר ממנה שתכלס, יודע יותר טוב אבל סתם בא לו לא לדעת.

החוק – זוכרים את החלק הזה מהפתיח? – מכיר באי כשירותם של קטינים לרדת לשורש העניין המיני, ולכן ממנה מבוגרים כאחראיים על הסיטואציה. כלומר, גם אם קטינה מביעה רצון לשכב איתך, חובת הסירוב היא עליך

אני לא רוצה לדבר על "האשמת הקורבן", על אף שזה קיים כאן ובכלליות – אלא על אחריות. בישראל בפרט, השיח על מידת מעורבותם של קורבנות עוקף בענק את השיח האמיתי שצריך להתנהל כאן: אחריות העבירה. עזבו אותי ממשחקי אשמה. אין לזה משמעות למעט התלהמות וזעזוע, ואלה לא מקדמים אותנו כחברה לשום מקום. בואו נדבר על אחריות. החוק מדבר על זה. מערכת המשפט מושתתת על זה. האחריות על סקס עם קטינה מונחת על כתפיו של הבוגר ששכב איתה, גם אם היא אמרה "כן". אם אנחנו רוצים לחנך אנשים בוגרים להחליט טוב יותר, אנחנו מוכרחים לחנך לאחריות, ולא להרתיע באמצעות אשמה.

סתיו מילוא אורבך. בת 31, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.