בשעת ערב של יום חמישי, 17 בינואר 1991, הגעתי לאולפני "קול ישראל" בקריה בתל אביב. רוני דניאל חיכה לי בכניסה וביחד נכנסנו לאולפן השידור. בתוכנית: משחק כדורסל של מכבי תל אביב בסלוניקי במסגרת גביע אירופה לאלופות, ששודר בטלוויזיה בעוד אנחנו ליווינו אותו לטובת מאזיני הרדיו.
רוני היה אז הכתב הצבאי של רשת ב', ולצד זה הגיש את משדרי הכדורסל – אהבתו (ואהבתי) הגדולה. הוא עשה את זה נהדר, כיאה לאחד שחי את המשחק ושיחק בעצמו בקיבוץ בגילאי הנוער.
כמו שני אוהדי כדורסל מושבעים, השיחות שלנו בשידור נמשכו בהפסקות וגם אחרי תום המשחק. יכולנו להמשיך אותן על בירה באיזה פאב אבל הייתה בעיה קטנה: ישראל ותל אביב היו בכוננות הטילים של סדאם חוסיין.
הייתי עיתונאי צעיר, עם אפס ניסיון בשידורים שמערבבים ספורט וחדשות, ושאלתי את רוני מה עושים עכשיו. "ממשיכים כרגיל", הוא פסק בשלווה, "כל עוד אין טילים, יש כדורסל"
בהפסקת המחצית דלת האולפן נפתחה לרגע, הכתב המדיני אריה גולן הציץ ואמר "הלילה יהיו טילים". הייתי עיתונאי צעיר, עם אפס ניסיון בשידורים שמערבבים ספורט וחדשות מתפרצות, ושאלתי את רוני מה עושים עכשיו. "ממשיכים כרגיל", הוא פסק בשלווה, "כל עוד אין טילים, יש כדורסל".
וכך היה. הסתכלתי על רוני ולמדתי איך מניחים את הרגשות והחרדות בצד ומתרכזים בשידור החי. ולא שלא היו חרדות. טילים על תל אביב נראו אז כמו מדע בדיוני, וטילים כימיים היו תרחיש בלהות של ממש. אבל אנחנו דיברנו על דורון ג'מצ'י וניקי גאליס.
בסיום השידור מיהרתי אל הקטנוע שלי כדי לטוס הביתה. לפני שיצאתי רוני זיהה את הלחץ, הניח יד אבהית על כתפי ואמר "חבוב, אל תדאג, הכול יהיה בסדר". הוא בעצם אמר "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה", כמילות השיר שמאיר אריאל פרסם כשנה לפני כן.
לא ידעתי אז שרוני באמת עבר את פרעה, ויותר מפעם אחת: כששכל את בנו ערי, שמת בגיל 13 מדום לב במהלך התקף אסתמה חריף; וכשנפצע בקרבות בסיני במלחמת ששת הימים. היו לו פרופורציות, והוא ניסה לתווך לי אותן.
חדלנו לשדר כדורסל ביחד כשרוני עבר לחברת החדשות של ערוץ 2 עם הקמתה ב-1993 (ובה שידר עד יום מותו) וגם אני הלכתי לדרכים אחרות. המשכנו עוד כמה שנים לשחק כדורסל עם החבר'ה בימי שישי, לשייף את הטראש-טוק ולהרביץ כהוגן.
להשקפתי הוא היה ביטחוניסט מוגזם ולעיתים קרובות מדי האמין שהפעלת עוד ועוד כוח צבאי היא הפתרון, ובעיקר התקשה להפריד בין היותו קצין בכיר במילואים לבין היותו עיתונאי שתפקידו לאתגר ולבקר את המערכת
רוב הזמן לא אהבתי את האופן שבו רוני דניאל מילא את תפקידו כפרשן צבאי. להשקפתי הוא היה ביטחוניסט מוגזם ולעיתים קרובות מדי האמין שהפעלת עוד ועוד כוח צבאי היא הפתרון, ובעיקר התקשה להפריד בין היותו קצין בכיר (סמח"ט בדרגת סגן אלוף) במילואים לבין היותו עיתונאי שתפקידו לאתגר ולבקר את המערכת.
מבקרי טלוויזיה זיכו את רוני בכינוי הלא מחמיא דוצל"ם (דובר צה"ל ללא מדים), אבל עמיתו מ"הארץ" עמוס הראל דייק את הדברים בהספד נוגע ללב שכתב לאחר מותו:
"אני סבור שזו טעות בהבנה. דניאל לא היה דובר צה"ל. הוא דברר את צה"ל כפי שהיה רוצה לראותו – הצבא היוזם, הערכי והמנצח שהוא עצמו היה חלק ממנו כמ"פ בסוף שנות ה-60'. כשצה"ל לא התנהג לפי הציפיות הגבוהות שלו, מהפגנת אומץ לב בקרב ועד טיפול מסור אך קשוח בלוחמים, דניאל לא חסך ממנו את שבטו".
וזו בדיוק הסיבה – חוץ מזה שהוא חסר כאדם החם, הישיר וטוב הלב שהיה – שהוא חסר כל כך על המסך היום. כי רוני דניאל של 2026 אולי היה תומך במתקפות ברחבי המזרח התיכון באופן שהיה גורם לי ולשכמותי להתכווץ, אבל באותה נשימה הוא היה מוביל בלי מורא את המתקפה על ההפקרות המשמעתית והערכית שפושה בכל פינה בצבא:
מפאץ' משיח, דרך סיורים מסוכנים לאורחים בלבנון, חדירות של קבוצות משיחיות מעבר לקווי הגבול, הדתה שהולכת ומקצינה, תאוות הנקם והדם של חיילים שמבקשים למחוק ולכתוש, הרפיסות של המערכות (ולעיתים גם השת"פ של לובשי מדים) מול המיליציות של הטרוריסטים היהודים בשטחים ועוד ועוד.
בדיוק כפי שהיווה קול צלול ואמיץ בפרשת אלאור עזריה – פרשה שבה חלק מהימין שהעריץ אותו עד אז העניק לו גט כריתות – רוני לא היה מתרגש ממכונת הרעל שללא ספק הייתה מסתערת עליו בכל הכוח
בדיוק כפי שהיווה קול צלול (גם אם חרוך מעשן הסיגריות) ואמיץ בפרשת אלאור עזריה – פרשה שבה חלק מהימין שהעריץ אותו עד אז העניק לו גט כריתות – רוני לא היה מתרגש ממכונת הרעל שללא ספק הייתה מסתערת עליו בכל הכוח.
"נאום המחרשה" של רוני דניאל ב"אולפן שישי", 20 במאי 2016 (וידאו: חדשות 12)
בדיוק כמו שלא דפק חשבון ב-2016 כשנשא את "נאום המחרשה" המפורסם (בו אמר שעל רקע ההתמוטטות הערכית הוא לראשונה בחייו לא בטוח שהוא רוצה שילדיו יחיו בישראל), גם ב-2026 אין שום סיכוי שהיה מרכין ראש בפני המתקפה על הערכים והמדינה שבהם כל כך האמין.
רוני לא היה סופר את מכונת הרעל אבל בצבא, מהרמטכ"ל ומטה, קצינים שגדלו על ברכיו היו בהחלט סופרים אותו ואת הערכים שהוא הטיף להם בלי למצמץ ובלי להתכופף. במאבק על דמותם של הצבא, השב"כ והמוסד, לקולו של רוני דניאל היה יכול להיות תפקיד חשוב היום מאין כמוהו, אם רק היה איתנו.
את רוב חייו העיתונאיים רוני העביר בתוך עולם התוכן והמחלוקות של ישראל הקודמת. במחלוקת שקורעת את ישראל הנוכחית, אנחנו כל כך זקוקים לו בקו החזית, והוא כל כך חסר.
עוד בפרויקט:
-
zman.co.ilחבר, אתה חסר: הרב עובדיה יוסף
-
zman.co.il
חבר, אתה חסר: השופט מישאל חשין
-
zman.co.il
חבר, אתה חסר: המוזיקאי גבריאל בלחסן
-
zman.co.il
חבר, אתה חסר: ח"כ אילן גילאון
-
zman.co.il
חבר, אתה חסר: הפרשן משה נגבי
-
zman.co.il
חבר, אתה חסר: הרב אברהם בכר
-
zman.co.il
חברה, את חסרה: שולמית אלוני
-
zman.co.il
חבר, אתה חסר: עלי מוהר
-
zman.co.il
חברה, את חסרה: מבקרת המדינה מרים בן-פורת
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו