ברגעים אלו אני נרשמת לקורסי הסתיו באוניברסיטת ישיבה בניו יורק ונזכרת כמה שמחה הייתי כשהגעתי לתיכון וסוף סוף יכולתי לבחור חלק ממה שלמדתי. אני בחרתי ערבית. לצערי, לא היו עוד הרבה תלמידים כמוני שבחרו ללמוד את השפה היפיפייה הזאת.

באופן מפתיע, כל התלמידים הערבים הישראלים לומדים עברית מכיתה ג' עד לתיכון, ומחויבים להיבחן בשפה על מנת לקבל תעודת בגרות מלאה. מדוע לא כך המקרה כשזה מגיע לתלמידים יהודיים והשפה הערבית? מדוע רק 2,936 תלמידים יהודיים נבחנו בבגרות בערבית בשנת 2018 וזאת בעוד לערבית ישנו סטטוס מיוחד במדינת ישראל?

אנגלית היא לא אחת מהשפות הרשמיות של מדינת ישראל, ומבלי לזלזל בחשיבות העצומה שבלימוד אנגלית בקרב כל התלמידים הישראלים, הרי שזאת תעלומה מדוע לכל התלמידים היהודים יש בחינות בגרות באנגלית בעוד שמעט תלמידים יהודים שנבחנים בערבית?

חשוב לציין כי בבתי ספר דתיים, בבתי ספר לחינוך מיוחד ובבתי ספר טכנולוגיים הם פטורים מללמוד ערבית. מדוע כך המקרה בעוד שהמיעוט הגדול ביותר בישראל שהינו כ-20% מהאוכלוסייה שמכילה נוצרים ערבים, דרוזים, בהאיים, מוסלמים ערביים ובדואים דוברי ערבית?

בנוסף, ערבית היא שפת שכנינו. ישנן דעות שונות באשר לתוצאות החיוביות שתצמחנה מכך שתלמידים יהודיים ילמדו ערבית ואת התרבות הערבית. אך לתוצאות הללו קיים מחנה משותף: ידע זה יכול לעזור להתגבר על חלק מהאתגרים הפנימיים והחיצוניים שהיא חשופה אליהם מפאת היותה מדינה שהיא רב תרבותית, רב אתנית ורב דתית.

חלק רואים את לימוד השפה הערבית כהשקעה בביטחון העתידי של ישראל כי תלמידים יודעי ערבית ישרתו בחיל המודיעין וידע השפה ישמש לטובת ביון. בעוד שיש דעות האומרים שלימוד הערבית הוא אמצעי לגשר על פערים בין ערבים ליהודים בכך שהילדים ילמדו את תרבותו של המיעוט הערבי במדינתנו מעבר לשיח הפוליטי-מדיני.

ערבית יכולה לשמש כאמצעי ללימוד על מדינות שונות ועל תרבויות שמהם באו יהודים מזרחיים. ערבית הינה השפה של הרבה סבים וסבתות של יהודים מזרחיים שבאו למדינת ישראל ממדינות דוברות ערבית כמו מצרים, סוריה ועיראק. ערבית יכולה לתת לילדים  מזרחיים הזדמנות להבין מאיפה האם באו ולהרגיש גאווה על מורשתם המפוארת. בנוסף, לימוד הערבית יכול לתת לתלמידים האשכנזים הזדמנות להכיר את שורשיהם של התלמידים המזרחיים ואולי אף להפחית את הגזענות.

יתר על כן, לצד כך שהתלמידים ילמדו ערבית ספרותית שמשתמשים בה לכתיבה וקריאה ובמדיה השונה וערבית קלאסית שמופיעה בקוראן. חשוב שהתלמידים ילמדו ערבית מדוברת בעגה הפלסטינית. הדבר יאפשר להם לבוא במגע עם האזרחים הערבים על בסיס יום יומי ולא רק להבין את החדשות ולקרוא ספרים. יתרה מזאת, צריך לשים דגש לא רק על לימוד ההיסטוריה והתרבות של עולם ערב, אלא גם על תרבות ערבית עכשווית כולל קולנוע, מוזיקה ואוכל. ערבית היא לא רק שפתה של הקוראן והתפילה האסלאמית.

אהרון דויד גורדון (1856-1922) שהיה אידאולוג ציוני והכוח הרוחני שמאחורי הציונות המעשית וציונות העבודה אמר: "החינוך הוא הדרך האדם המטרה".

התלמידים של ישראל כיום והחינוך שהם מקבלים יעצב את האופן שבו יהיו האזרחים הישראלים העתידיים. אכן, אמנם ישראל אינה יודעת מתי השלום יגיע אבל היא יכולה לעזור לתלמידיה היהודים, שביום מן הימים יהפכו לאזרחים מצביעים, לקבל עתיד יותר רגוע וטולרנטי בכך שהם יעודדו אותם להכיר יותר טוב את האזרחים הערבים.

כאשר האזרח הקטן משלם מסים הוא באופן עקיף משלם על מערכת החינוך. כך שאם יהיה מספר גדול של אזרחים שישים כמויות גדולות של לחץ על משרד החינוך והספורט לשנות את המדיניות שלה בנוגע לשפה הערבית, אז אולי נראה שינוי במצב הנוכחי ואולי אולי אף שינוי גדול יותר בעתיד של מדינת ישראל.

אינשאללה תהיה חברה הישראלית יותר מכבדת כלפי כל חלקיה השונים שהינם חלק מהמוזאיקה שהינה ישראל.

סטודנטית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת "ישיבה" בניו יורק ושחקנית. בימים אלו עובדת על ספר שירה ראשון

הרשות הפלסטינית שמרה על שקט ועל אי-מעורבות של העם הפלסטיני בגדה המערבית בהתנגדות ובמעשי אלימות נגד מתנחלים במשך 19 שנים, לאורך כהונתו של הנשיא אבו מאזן. הוא עדיין מקפיד על מדיניות זו ועל הפילוסופיה של "ללא אלימות וללא פעולות מזוינות נגד ישראל" אלא תמיכה "בהתנגדות בדרכי שלום על מנת לסיים את הכיבוש ולהקים המדינה הפלסטינית".

שירותי הביטחון הפלסטינים, המיוצגים על ידי שירות המודיעין הכללי, תרמו לשמירה על השקט בגדה המערבית לאורך מעל 200 ימי המלחמה בעזה, וזאת מבלי לבצע פעולות מזוינות שתומכות בעזה או בתנועת חמאס.

ד"ר עלי אל-אעור הוא המנהל הכללי של מכון אל קודס ללימודי ישראל. מומחה לקשר עם החברה הישראלית, בעל דוקטורט מהמחלקה לאסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית. הוא גם פרשן פוליטי לענייני ישראל בתקשורת הפלסטינית ומתמקד ביחסים בין הפלסטינים לישראלים בתקשורת הישראלית. מנהל ברשות הפלסטינית בתחום ירושלים.

בעולם מוטרדים מהיחלשות הדמוקרטיה ומעליית כוחות פופוליסטיים ופונדמנטליסטיים. קשה לחזות את העתיד. ואולם, האיומים העיקרים לעתיד הדמוקרטיה יכולים להגיע מכיוון מפתיע אחר – מתחומי הבינה המלאכותית שמרעידה את העולם.

חוקרים רבים תמימי דעים כי בעתיד הדמוקרטיה לא בהכרח תשרת את הצרכים השוטפים להם אנו זקוקים, לנוכח שליטת האלגוריתמים שיכתיבו למקבלי ההחלטות ולציבור את הדרך. העולם החדש מייתר בהדרגה את קיומה של הדמוקרטיה, ונראה שמסגרות החיים שבהן אנו מתנהלים משתנות ללא הרף ומערערות את הדמוקרטיה שהכרנו במאה השנים האחרונות.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.

במשחק פוקר, השחקנים מהמרים על סמך שילוב בין הערכת הקלפים שבידיהם ועל השולחן, ובין התנהגות היריבים שלהם במשחק. ככל שהסיבוב מתקדם, כל שחקן או שחקנית יכולים להגדיל את סכום ההימור, וכל שאר השחקנים צריכים להחליט אם להשוות עד לסכום החדש, להמר בסכום גבוה יותר, או להתקפל ולהפסיד את הכסף שהמרו עליו כבר בסיבוב זה.

כל שחקן פוקר נתקל במצב, לפיו כבר ברור לו שבסבירות גבוהה היד שהוא מחזיק אינה היד המנצחת ושהסיכוי להפסיד את הכסף גבוה מאוד, אך מכיוון שכבר הימר על סכום כסף מסוים – הפיתוי לא לוותר גדול מדי והוא ממשיך להמר על הסיכוי הקטן שיתמזל מזלו, ובכך בעצם מגדיל את הפסדיו.

עמרי לביא הוא מנהל מוצר בסטארט-אפ בישראל, ובעל תואר שני במשפטים באוניברסיטת תל אביב. רס״ן במילואים.