ברגעים אלו אני נרשמת לקורסי הסתיו באוניברסיטת ישיבה בניו יורק ונזכרת כמה שמחה הייתי כשהגעתי לתיכון וסוף סוף יכולתי לבחור חלק ממה שלמדתי. אני בחרתי ערבית. לצערי, לא היו עוד הרבה תלמידים כמוני שבחרו ללמוד את השפה היפיפייה הזאת.

באופן מפתיע, כל התלמידים הערבים הישראלים לומדים עברית מכיתה ג' עד לתיכון, ומחויבים להיבחן בשפה על מנת לקבל תעודת בגרות מלאה. מדוע לא כך המקרה כשזה מגיע לתלמידים יהודיים והשפה הערבית? מדוע רק 2,936 תלמידים יהודיים נבחנו בבגרות בערבית בשנת 2018 וזאת בעוד לערבית ישנו סטטוס מיוחד במדינת ישראל?

אנגלית היא לא אחת מהשפות הרשמיות של מדינת ישראל, ומבלי לזלזל בחשיבות העצומה שבלימוד אנגלית בקרב כל התלמידים הישראלים, הרי שזאת תעלומה מדוע לכל התלמידים היהודים יש בחינות בגרות באנגלית בעוד שמעט תלמידים יהודים שנבחנים בערבית?

חשוב לציין כי בבתי ספר דתיים, בבתי ספר לחינוך מיוחד ובבתי ספר טכנולוגיים הם פטורים מללמוד ערבית. מדוע כך המקרה בעוד שהמיעוט הגדול ביותר בישראל שהינו כ-20% מהאוכלוסייה שמכילה נוצרים ערבים, דרוזים, בהאיים, מוסלמים ערביים ובדואים דוברי ערבית?

בנוסף, ערבית היא שפת שכנינו. ישנן דעות שונות באשר לתוצאות החיוביות שתצמחנה מכך שתלמידים יהודיים ילמדו ערבית ואת התרבות הערבית. אך לתוצאות הללו קיים מחנה משותף: ידע זה יכול לעזור להתגבר על חלק מהאתגרים הפנימיים והחיצוניים שהיא חשופה אליהם מפאת היותה מדינה שהיא רב תרבותית, רב אתנית ורב דתית.

חלק רואים את לימוד השפה הערבית כהשקעה בביטחון העתידי של ישראל כי תלמידים יודעי ערבית ישרתו בחיל המודיעין וידע השפה ישמש לטובת ביון. בעוד שיש דעות האומרים שלימוד הערבית הוא אמצעי לגשר על פערים בין ערבים ליהודים בכך שהילדים ילמדו את תרבותו של המיעוט הערבי במדינתנו מעבר לשיח הפוליטי-מדיני.

ערבית יכולה לשמש כאמצעי ללימוד על מדינות שונות ועל תרבויות שמהם באו יהודים מזרחיים. ערבית הינה השפה של הרבה סבים וסבתות של יהודים מזרחיים שבאו למדינת ישראל ממדינות דוברות ערבית כמו מצרים, סוריה ועיראק. ערבית יכולה לתת לילדים  מזרחיים הזדמנות להבין מאיפה האם באו ולהרגיש גאווה על מורשתם המפוארת. בנוסף, לימוד הערבית יכול לתת לתלמידים האשכנזים הזדמנות להכיר את שורשיהם של התלמידים המזרחיים ואולי אף להפחית את הגזענות.

יתר על כן, לצד כך שהתלמידים ילמדו ערבית ספרותית שמשתמשים בה לכתיבה וקריאה ובמדיה השונה וערבית קלאסית שמופיעה בקוראן. חשוב שהתלמידים ילמדו ערבית מדוברת בעגה הפלסטינית. הדבר יאפשר להם לבוא במגע עם האזרחים הערבים על בסיס יום יומי ולא רק להבין את החדשות ולקרוא ספרים. יתרה מזאת, צריך לשים דגש לא רק על לימוד ההיסטוריה והתרבות של עולם ערב, אלא גם על תרבות ערבית עכשווית כולל קולנוע, מוזיקה ואוכל. ערבית היא לא רק שפתה של הקוראן והתפילה האסלאמית.

אהרון דויד גורדון (1856-1922) שהיה אידאולוג ציוני והכוח הרוחני שמאחורי הציונות המעשית וציונות העבודה אמר: "החינוך הוא הדרך האדם המטרה".

התלמידים של ישראל כיום והחינוך שהם מקבלים יעצב את האופן שבו יהיו האזרחים הישראלים העתידיים. אכן, אמנם ישראל אינה יודעת מתי השלום יגיע אבל היא יכולה לעזור לתלמידיה היהודים, שביום מן הימים יהפכו לאזרחים מצביעים, לקבל עתיד יותר רגוע וטולרנטי בכך שהם יעודדו אותם להכיר יותר טוב את האזרחים הערבים.

כאשר האזרח הקטן משלם מסים הוא באופן עקיף משלם על מערכת החינוך. כך שאם יהיה מספר גדול של אזרחים שישים כמויות גדולות של לחץ על משרד החינוך והספורט לשנות את המדיניות שלה בנוגע לשפה הערבית, אז אולי נראה שינוי במצב הנוכחי ואולי אולי אף שינוי גדול יותר בעתיד של מדינת ישראל.

אינשאללה תהיה חברה הישראלית יותר מכבדת כלפי כל חלקיה השונים שהינם חלק מהמוזאיקה שהינה ישראל.

סטודנטית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת "ישיבה" בניו יורק ושחקנית. בימים אלו עובדת על ספר שירה ראשון

הספרטנים היו פלג מהשבט הדורי, שבצל התמוטטות המרחב בסוף תקופת הברונזה נדדו (בערך במקביל לתקופת ההתנחלות שלנו בכנען) מצפון יוון לדרומה, לארץ אותה הבטיח להם אביהם המיתולוגי הרקולס – לספרטה. שם הם השתלטו על נחלת העם המקורי ששכן שם, ההלוטים, ופיתחו להם תרבות חיים ייחודית ומשגשגת.

התרבות הספרטנית הייתה תרבות מגויסת שנבנתה למטרה אחת, והיא יצירת כוח צבאי החזק והמאיים ביותר האפשרי. לצורך-כך, מצד אחד הם בנו לילדיהם מערכת חינוך בדמות פנימיות צבאיות (האגוגה) שהפכה את כל הבוגרים לחיילים מקצועיים, ומהצד השני, כדי לתחזק ולהזין את התרבות הצבאית הזו, הם שעבדו להם את האוכלוסייה המקומית ההלוטית שנאלצה לשרתם תחת חוד כידוני וחרבות הצבא.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.

ככל שההיתכנות לעסקה עולה, עולים קולות הימין והימין הקיצוני והמופרע וטוענים נגד "המחיר" שישולם לחמאס תמורת השבת החטופים. בואו רגע נדון בשאלת המחיר. ובשאלה החשובה יותר: מי צריך לשלם את המחיר על מחדל 7 באוקטובר? על קונספציית "חמאס הוא נכס"?

הרי לא שמעתם את בצלאל סמוטריץ' חוזר בו, או מבקש סליחה על אמירותיו ש"חמאס הוא נכס". לא שמעתם את בנימין נתניהו חוזר בו ומתנצל על מדיניותו ואמירותיו מ-2018, לפיהן הכסף הקטארי לחמאס הוא החלטה מנהיגותית נכונה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

סמולנים, בוגדים, חמוצים, אנרכיסטים: לאורך השנים התרגל הציבור הליברלי בישראל להתעלם מהטבעת תוויות שליליות ומהטלת-דופי שיטתית ומסלימה נגדו. הציבור הזה התרגל לסגת לבועת חייו הפרטיים, תוך שימוש במנגנוני-הגנה נפשיים של פיצול, הכחשה והדחקה, במקביל ובדומה להשלמה עם שגרת הטפטופים בעוטף.

ככל שהמרחב הציבורי הלך והתכער, הלך ונעכר, הלך ונהיה מסואב, מושחת, פנאטי ודהוי, פָּנִינוּ להתרווח בקפסולת חיי היום-יום שאליה הוסללנו כביכול מתוך בחירה, ובתוכה חשנו חופשיים ומשפיעים, רגילים ונורמליים, עוצמים-עין ברפלקסיביות להידלדלותה לכדי מרחב שולי ומצומק, מרוּקן וחלול.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.