מי לא צפה במערבונים בשלב זה או אחר? כל כך כיף ללכת לאיבוד בעולם של שחור ולבן, שבו ברור מי הוא הבחור הרע ומי הוא הבחור הטוב. אך החיים מחוץ למסך הם באזור אפור כזה, שבו הדיכוטומיה בין טוב לרע קצת מטושטשת.

לפני 400 שנה, אברהם ווסברג, הסבא הרבא-רבא-רבא שלי, שנולד ב-1620 בהולנד, הגיע לחוף המזרחי של ארצות הברית באוניה יחד עם אשתו וחמשת ילדיו, כדי לברוח מרדיפה דתית.

סבא אברהם היה נגר ובונה גשרים, ואת הקולניה שבה התמקם, ניו-נדרלנד, הקימה "חברת הודו המערבית ההולנדית", והיא השתרעה בין קייפ קוד לניו יורק וניו ג'רסי.

השפה המדוברת בקולוניה הייתה הולנדית, ושרר שם חופש דתי מוחלט. גם העבדים השחורים שם יכלו להישאר עם משפחותיהם, לעבוד עבור שכר שווה ללבנים ולקחת לבנים לבית המשפט.

אך החברה התמקדה במסחר בפרוות, שהיה כרוך בקשר עם מגוון רחב של שבטים אינדיאניים, שלכל אחד מהן הייתה מדיניות אחרת כלפי הבאים החדשים. חלקם קיבלו את הבאים החדשים בידיים פתוחת, וחלקם כעסו עליהם מאוד. גם תנאי המחיה של המתיישבים היו קשים, ללא הרבה אוכל ועם חורפים ארוכים. ב-21 בספטמבר 1959, אברהם נרצח על ידי אינדיאני, ושותפיו נלקחו בשבי.

בכיתה ז', כששמעתי עליו לראשונה במסגרת הכנת עבודת השורשים שלי, התלהבתי מזה שהיה לי סבא רבא-רבא רבא-קאובוי, אבל כבר אז הבנתי את הבעייתיות של נוכחות לבנה על אדמה אינדיאנית, והתביישתי בו קצת.

לדעתי, הסיפור של סבא אברהם רלוונטי גם לחיים שלנו כאן ועכשיו. אני כמובן לא מצדדת באלימות או ברצח, אך מצד אחד ניתן לרחם על המהגר החדש שהגיע אל מקום מבטחים הרחק מהרדיפה הדתית, ומצד שני ניתן לצדד באינדיאני שכעס על כך שהפולש הלבן הגיע לקחת את אדמתו.

סטודנטית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת "ישיבה" בניו יורק ושחקנית. בימים אלו עובדת על ספר שירה ראשון

ליז (דמות בדויה המבוססת על ילדים שפגשתי כיועץ חינוכי) מאוד אהבה את הגינה הציבורית. היא הייתה ממש גדולה וארוכה וליז וחבריה לכיתה תמיד נפגשו שם אחרי הגן ואחרי בית הספר.

היו שם המון ילדים בכל מיני גילאים, המון אנשים בכל מיני צבעים וכל מיני צורות, הייתה שם גינת כלבים ענקית עם המון כלבים, שמנים ורזים, קטנים וגדולים והם היו משחקים ממש יפה, ממש כמו ילדים. ההורים שלהם היו מסתכלים מהצד לראות שהם מתנהגים יפה, ואם הם היו רבים אז ההורים היו מפרידים ביניהם, וכועסים עליהם לפעמים, וגם לוקחים אותם הביתה לפעמים אם צריך.

בערך בגיל שבע אמא ואבא כבר הרשו לליז ללכת לגינה הציבורית לבד. היא הייתה נפגשת עם החברים והם היו משתוללים בלי סוף עד שהשמש היתה שוקעת. הם כבר שיחקו הרבה פחות במתקנים והרבה יותר משחקי חברה, תופסת ומחבואים, ריקודים מצחיקים שהיו רואים בטיק טוק ועוד כל מיני שטויות. לפעמים היו הולכים למכולת לקנות מיץ או ארטיק והיו צוחקים בלי סוף. ליז מאוד אהבה את החברים שלה.

באחת הפעמים ששיחקו מחבואים, ליז הלכה להתחבא ממש רחוק בגינה. אפילו במקום שכבר לא היו הרבה אנשים. ממש ממש בקצה הגינה. אף אחד לא מצא אותה הרבה זמן. והיא נצחה את המשחק, וספרה את כולם. וזה הפך להיות המקום הסודי שלה. ואחרי הרבה פעמים שהתחבאה שם כבר ידעה ששם לא יחפשו אותה. כבר הרבה פחות התאמצה להתחבא ופשוט היתה יושבת ומסתכלת סביב.

באחת הפעמים ששיחקו מחבואים, ליז התחבאה ממש רחוק בגינה. במקום שכבר לא היו הרבה אנשים. אף אחד לא מצא אותה והיא נצחה. זה הפך להיות המקום הסודי שלה. ואחרי פעמים רבות שהתחבאה שם כבר ידעה ששם לא יחפשו אותה

כבר היה כמעט ערב, היא הייתה רעבה ממש ועל הספסל ישב איש מבוגר עם שקית של נחשי גומי.  וזה היה מוזר. אז בדיוק הגיע הזמן שלה לצאת מהמחבוא וללכת לספור את האחרים.

בפעמים הבאות, ליז למדה להכיר את האיש המבוגר, היא למדה שקוראים לו אריאל, שהוא גר ממש קרוב, ושהוא מאוד אוהב סוכריות גומי וספרים שלא מתאימים לגיל שלה.

הוא סיפר לה שיש לו נכדים בגיל שלה ושהם לא מגיעים לבקר אותו הרבה. הוא כיבד אותה בסוכריות שלו. היא הייתה הולכת להגיד לו שלום גם אם לא היו משחקים מחבואים, פשוט אומרת לחברים שהיא עוד מעט חוזרת.

יום אחד, כמו שאולי יכולתם לנחש, הוא הזמין אותה אליו הביתה, הוא לא איים עליה, הוא לא הבטיח לה שום דבר נוצץ, הוא פשוט אמר שהוא עייף ושהוא הולך הביתה ושאם היא רוצה לבוא לראות תמונות של הנכדים שלו היא יכולה לבוא.

יום אחד, כמו שאולי יכולתם לנחש, הוא הזמין אותה אליו הביתה, הוא לא איים עליה, הוא לא הבטיח לה שום דבר נוצץ, הוא פשוט אמר שהוא עייף ושהוא הולך הביתה ושאם היא רוצה לבוא לראות תמונות של הנכדים שלו היא יכולה לבוא

והאמת שאריאל היה הרבה יותר מעניין מהחברים שלה, היו לו כל מיני סיפורים מעניינים מהילדות שלו, ועל הילדים שלו כשהם היו ילדים. והוא ידע להקשיב לסיפורים שלה. לא משנה כמה היתה מדברת, מעולם לא עצר אותה אלא תמיד הקשיב ברוב קשב. והיא כבר ממש מתה לראות תמונות של הנכדים שלו.

כשהם הגיעו אליו הביתה, הוא באמת הראה לה תמונות של הנכדים. ולא הוא לא עשה איתה שום דבר נגד הסכמתה. הוא לא היה צריך. היא הבינה מיד, היא למדה הכל מאחיה, בכל פעם שנשארה איתו לבד בבית מאז שהיא זוכרת את עצמה.

אחד מתוך חמישה ילדים עובר התעללות או התעללות מינית (נתוני המחקר של מכון חרוב ואוני' חיפה).

עד גיל 12 אין הבדל בפגיעה בין בנים לבנות (נתוני מרכז התמיכה לנפגעות תקיפה מינית).

87% מהילדים הנפגעים נפגעים על ידי אדם מוכר וקרוב.

חטאי התעללות מינית בילדים הנם חטאים ללא קירות. הם עלולים להתרחש מאחורי כל דלת, ללא הבדלי דת, גזע, מין, או מצב סוציו-אקונומי.

87% מהילדים הנפגעים נפגעים על ידי אדם מוכר וקרוב. חטאי התעללות מינית בילדים הנם חטאים ללא קירות. הם עלולים להתרחש מאחורי כל דלת, ללא הבדלי דת, גזע, מין, או מצב סוציו-אקונומי

על נושאי התעללות והתעללות מינית חל טאבו. כולם שותקים, מושתקים ומכחישים. אסור לדבר על הנושא.

השתיקה, חוסר הפעולה של הרשויות, ההכחשה וגורמים נוספים שחלקם פורטו ויפורטו בסדרת הפוסטים הללו הם אלה שמאפשרים לפוגע להמשיך לפגוע ולחוש מוגן.

לרוב הילדים שומרים על הסוד במשך שנים. ולפעמים אינם פותחים אותו לעולם, בטח שלא בפני הוריהם. ילדים אלה חיים חיי שקר, מציגים לפעמים חזות נורמטיבית לחלוטין, אך מלווים בתחושות פנימיות קשות של כאב וסבל המלווה אותם במהלך השנים.

על פי ההתנהלות של מערכות החקיקה והמשפט בישראל כיום, הפוגע הוא החזק בעיני החוק. לכן מעט מקרים מדווחים, מעט יותר מטופלים ומתי מעט מקבלים מענה הולם אם בכלל.

על פי התנהלות מערכות החקיקה והמשפט בישראל כיום, הפוגע הוא החזק בעיני החוק. לכן מעט מקרים מדווחים, מעט יותר מטופלים ומתי מעט מקבלים מענה הולם, אם בכלל

ההשלכות הפסיכולוגיות על אותם הילדים הינן הרות גורל, הם עלולים לפתח הפרעות נפשיות, לחיות חיים של סבל, במצבים קשים אף להדרדר לזנות וסמים.

קיימים כלים זמינים לכל מען דבעי שיכולים לצמצם את התופעה באחוזים ניכרים! הטאבו החברתי לא מאפשר לאנשים להשתמש בהם.

גילוי נאות: כותב שורות אלה עומד בראשו של הארגון היחיד בישראל המציג מודל מניעתי מקיף למניעת התופעה בשם "סירות הצלה – קהילה יוזמת מוגנות".
מרבית הפונים לארגון זה פונים לאחר הפגיעה בילד, למרות שמדובר בארגון מניעתי ולא טיפולי – מרבית האנשים מעדיפים לתקן ולא למנוע.

גילוי נאות: כותב שורות אלה עומד בראש הארגון היחיד בישראל המציג מודל מניעתי מקיף לתופעה בשם "סירות הצלה – קהילה יוזמת מוגנות". מרבית הפונים לארגון זה פונים לאחר הפגיעה בילד, למרות שמדובר בארגון מניעתי ולא טיפולי

האם הילד שלך נכנס לחדר עם מישהו שאת.ה מכיר.ה? האם אתם יודעים מה קורה מעבר לדלת?

מה עדיף? למנוע או לחכות?

שחף בן-שלום הוא פסיכותרפיסט משפחתי, מכשיר מדריכי הורים ויועצים זוגיים, פעיל חברתי, ומייסד פרוייקט "סירות הצלה" למניעת התעללות בילדים

עוד מחדל של ממשלת נתניהו.
נגיף הקורונה התפרץ בסין בדצמבר 2019.

כמה תיירים סינים הגיעו מאז לישראל? כמה מקוריאה וממדינות נגועות אחרות? מה עשה משרד הבריאות כדי למנוע את הסכנה של מעבר נושאי הנגיף מסין לישראל?

שר הבריאות שהוא גם ראש הממשלה לא עשה כלום.
טס לרוסיה, לוושינגטון, לאוגנדה. בלבל את המוח בסיסמאות בחירות והשמצות, סרטונים בפייסבוק ומופעי סטנדאפ ברחבי הארץ. מינה שר משפטים לקקן ושר ביטחון שהוא עצמו לועג לו. אבל בסכנת הקורונה לא טיפל.

שר הבריאות שהוא גם רה"מ לא עשה כלום. טס לרוסיה, לוושינגטון, לאוגנדה. בלבל את המוח בסיסמאות בחירות והשמצות, סרטונים בפייסבוק ומופעי סטנדאפ ברחבי הארץ. מינה שר משפטים לקקן ושר ביטחון שהוא עצמו לועג לו. אבל בסכנת הקורונה לא טיפל

בשבוע שעבר דלפו לרשת כל פרטיהם של כל אזרחי ישראל באמצעות דליפת ספר הבוחרים מהאפליקציה של הליכוד.

מיהו יו"ר הליכוד? אותו אדם. עוד מחדל.
ככה מנוהלת המדינה.
הר של מחדלי ניהול. מחדלי ממשל. מחדל המשילות הארוכה של נתניהו וממשלתו.

משאבי הגז נמכרו לטייקונים. צוללות למצרים. הנגב ונמל חיפה לסינים. מערכת הרפואה קורסת. מערכות החינוך בידי הומופוב גזען רב פרימיטיבי. מערכת התחבורה בידי ליצן קיצוני ימני שבעברו תכנן להבעיר את המדינה. מחירי הדירות בשמיים. מחירי המזון לידם. רה"מ מבטיח שוב רפורמות שאותן היה יכול לבצע בעשר שנות שלטונו. ים של הבטחות. בועות סבון ושקרים.

משאבי הגז נמכרו לטייקונים. צוללות למצרים. הנגב ונמל חיפה לסינים. מערכת הרפואה קורסת. מערכות החינוך בידי הומופוב גזען רב פרימיטיבי. מערכת התחבורה בידי ליצן קיצוני ימני שבעברו תכנן להבעיר את המדינה

ככה גם הבטיח להיאבק בגרעין האיראני ועכשיו האיראנים מתקרבים לפצצה.
כל נושא הוא מחדל נפיץ בידיה של הממשלה הזו.

כל מחדל הוא ספין שהיא הופכת בחזרה על ראשם של אזרחיה. או על מתנגדיה.
מעניין איך תתמודד ממשלת המחדלים עם התפרצות הקורונה בישראל.

אפשר כבר לראות את הבידוד שבו יושם ראש הממשלה עם רעייתו הרחק מההמון פן ידבקו במחלה. אולי אפילו יעלו אותם על מטוס סטרילי וישלחו אותם למדינה שבה עוד לא התפרץ הנגיף.

נ.ב. רק לפני כמה ימים כתבנו כאן ש"הנגיף מת מצחוק".

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.