בשבוע שעבר ביקרתי ב"פסטיבל הקולנוע החברתי הראשון לנוער ערבי בישראל" באום אל-פחם. הפסטיבל נערך בסינמטק בעיר, והאווירה בו הייתה מאוד שונה מאשר בפסטיבלים דומים שביקרתי בהם בניו יורק, לוס אנג'לס או תל אביב. בהפסקות הוגשו פיתות עם זעתר, ובין ההקרנות של הסרטים, היוצרים והשחקנים הצעירים וחבריהם עודדו אחד את השני בשירה ובמחיאות כפיים.

הפסטיבל הוא יוזמה של המרכז הארצי לוידיאו-תרפיה ושל אגף החברה הערבית במינהל חברה ונוער במשרד החינוך. עשרת הסרטים הקצרים שהוקרנו בו עסקו באלימות, בגזענות, בקבלת האחר ובהשפעותיה ההרסניות של מדיה חברתית.

בין ההקרנות, התרגשתי לשמוע מהנערים ומבני משפחותיהם כיצד העבודה יד ביד גיבשה ביניהם. קבוצה של צעירים כבדי שמיעה מכפר קאסם יצרו סרט על אישה צעירה שנלחמת לקבל עבודה על אף היותה מוגבלת. עפאף טהה, אמו של אחד הנערים, סיפרה שבנה התחזק וכי היא עצמה קיבלה ביטחון בזכות הפרויקט (האירוע היה מונגש לכבדי שמיעה, דבר לא מובן מאליו בישראל, ובטח שלא באירועים במגזר).

קבוצת יוצרים מלוד הייתה מורכבת מצעירים יהודים וערבים. הם סיפרו לנוכחים כיצד לא רצו לשתף פעולה בהתחלה, אך בסוף התהליך הפכו לחברים טובים. בסרט העלילתי שיצרו, שיחקו יהודים ערבים וערבים שיחקו יהודים.

פסטיבל הקולנוע הערבי (צילום: עדי אלכסנדר)

דניס וליספו, מנהל הצוות הקולנועי במרכז הארצי לוידיאו-תרפיה, שליווה את היוצרים, סיפר שהאתגר שלו היה לשכנע את הנערים והנערות להביא למסך את הנושאים הכי אישיים והכי כואבים. לדבריו, החשיפה האישית הייתה קשה לרבים מהם, אך בעזרת תרפיה בפסיכודרמה הם קיבלו מוטיבציה "לשרוף את המסך".

שאדיה גמעה, אחראית קהילת הנוער בחוג הקולנוע והתרפיה במועצה האזורית גלבוע, סיפרה על נערות שפחדו להצטלם ובכך להיחשף לביקורות מצד המשפחה והחברה. לדבריה, הפחד הזה היה מוצדק, והיו הורים שסירבו בהתחלה לצפות בסרטים של בנותיהם, אך השתכנעו רק בתום מסע שכנועים מפרך.

נור, תלמידת תיכון מהמועצה האזורית גלבוע, סיפרה שהיה לה קשה לבחור רעיון אחד לעסוק בו, משום שיש כל כך הרבה בעיות בחברה הערבית.

ג'לאל ספאדי, מנהל אגף החברה הערבית במינהל חברה ונוער במשרד החינוך, כבר חושב קדימה. "מראש לא חששתי להביא מצלמות למגזר, למרות שהחברה הערבית יחסית סגורה", הוא אמר, "אני מבין את הכוח של הקולנוע. אני חולם שבשנים הקרובות הסרטים האלה ייצגו את ישראל בפסטיבלים בחו"ל".

עופר סלע, מנהל המרכז הארצי לווידיאו תרפיה, אמר כי הפסטיבל משמש מראה לחברה הערבית, והצגת תופעות שליליות בקולנוע – כמו דיכוי נשים או אלימות של בני נוער – מאפשרת להילחם בהם. "מבחינתנו, זה הישג מטורף לתת מצלמה לנשים בדואיות, למשל, שמצופות לשמור על שתיקה", אמר. "הנוער לא יצר את הסרטים רק לשם זכייה בפסטיבל, אלא לשם קידום שינוי חברתי".

סלע הביע תקווה שהסרטים הללו ייצאו מגבולות אום אל-פחם, ויוקרנו גם בפני בני נוער יהודיים, כי "הדבר יכול לגרום להם לראות שהם שונים אבל שווים לחבריהם הערבים, ומתמודדים עם אותם האתגרים שגיל ההתבגרות מציב".

פסטיבל הקולנוע הערבי (צילום: עדי אלכנסדר)

סטודנטית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת "ישיבה" בניו יורק ושחקנית. בימים אלו עובדת על ספר שירה ראשון

לא מזמן, לאחר שבוע של מתיחות באמסטרדם, מועצת העיר קיבלה הצעת החלטה הקוראת לממשלת הולנד לפעול בהתאם לחוק הבינלאומי ולהביע עמדה ברורה נגד האלימות בעזה.

ההצעה התייחסה ל"ג'נוסייד הממשי והמאיים" בעזה, בהתבסס על החלטת ביניים של בית המשפט הבינלאומי (ICJ). אישור ההצעה, באמצע התלקחות האירועים, אותת לקהילות השונות בעיר שלקול שלהן יש חשיבות ושהן מוגנות תחת החוק הבינלאומי. כיהודייה ישראלית יש לכך חשיבות גדולה לביטחוני האישי כאן, עכשיו ובעתיד.

מיכל גרינבאום. מתגוררת באמסטרדם משנת 2016. אדריכלית שעובדת בשיתופי פעולה עם דגש על מבני ציבור ובנייה בת-קיימא. בשנים האחרונות פעילה בקידום יוזמות חברתיות לדיור בר-השגה. חולמת יום אחד לחזור לגור במרחב שמושלים בו צדק, חופש וביטחון לכולם בין הנהר לים.

לֹא רָאִיתִי, לֹא שָׁמַעְתִּי, לֹא אָמַרְתִּי.

זאת המנטרה הרשמית של הנאשם, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שנכנס לאולם בית המשפט השבוע כאילו הוזמן לטקס פרסים יוקרתי. טחנות הצדק טוחנות לאט, לאט מאוד.

עפר בן-דור, בן מושב באר טוביה, הוא איש תאטרון (בוגר הסטודיו למשחק של ניסן נתיב), יוצר גראפי ואנימציה. גר בקולוראדו, ארה"ב. יצירת קריקטורות פוליטיות חברתיות עוזרת במקצת להתגבר על דאגות וחרדות יומיות במציאת המגוחך והאבסורד במציאות הקודרת סביב.