לא קל אמנם להתעמת עם מחלות נפש ובטח שלא עם הפרעות אכילה, אך אני מקווה שזה לא ירתיע אתכם מלראות את הסרט החדש "אל תשכחי אותי", שעוסק בנושאים הללו ברגישות יתרה ואף בהומור.

הסרט מגולל את סיפורו של גבר צעיר בעל הפרעה נפשית הפוגש באופן מקרי אישה צעירה הסובלת מהפרעת אכילה ומאושפזת במחלקה סגורה. יחד הם מצליחים, ולו לזמן מה, להתעלות על מצוקותיהם האישיות ולצאת להרפתקה רומנטית יוצאת דופן, שטרם נראתה כמותה בנופי הקולנוע הישראלי.

את הסרט, פרי עטו של השחקן הראשי ניתאי גבירץ, ביים זוכה האקדמיה רם נהרי, שביים בעבר גם את "אמאלה" ואת "אהבה זה כואב". הכתיבה והבימוי מצוינים. הכתיבה של גבירץ שנונה ורגישה כאחד – מצחיקה ברגעים שמצפים שיכאבו, ומכאיבה ברגעים לא קלישאתיים.

ואילו בחירות הבימוי האמיצות של נהרי מעידות על שנות הניסיון הרבות שלו בלימוד והכשרת שחקנים, שללא ספק הפכו אותו לאחד הבמאים המצטיינים בארץ ביכולתם להוציא משחקניו הופעה במיטבה. בדיוק רב ובניואנסים חדים, מצליחים שחקני הסרט הראשיים והמשניים כאחד להתיק במשחקם את לבבות הצופים ממקומם.

את הדמות הראשית של תום מגלמת מון שביט. תום היא דמות שבקלות הייתה יכולה להפוך לקלישאה של נערה דיכאונית עם הפרעות אכילה ושאלות אקזסטנציאליסטיות על מהות הקיום.

במקום זאת, מצליחה שביט לקלף בעדינות את השכבות של תום ואף לתת ביטוי גם לצדדים הוורודים והחיוביים שבה. שביט מקרינה החוצה את חדוות החיים שיש לתום, זאת שאפילו תהומות המחלה לא הצליחו לשדוד ממנה.

גם גבירץ מתמסר לחלוטין לדמותו של ניל ומתעלה על עצמו כאן במה שמסתמן כתפקיד חייו. לא רק שהוא למד לדבר הולנדית שוצפת בשביל התפקיד, הוא אף למד לנגן טובה בצורה משכנעת ומקצועית.

אין ספק מצפייה בסרט שגבירץ חקר לעומק את הנדבכים השונים המתקיימים במקביל בקרב אדם החי בצל מחלת נפש. בקלות היה יכול לשחק דמות שרק מגבלותיה הן שמגדירות אותה, אך במקום זאת נמנע גבירץ כשחקן מלבקר או לשפוט את דמותו של ניל ומצא בלבו את שבאמת מניע אותו – התמימות והתשוקה העזה להתחלה חדשה ולמוזיקה, וחלומו להצטרף כנגן להקה לסיבוב הופעות באירופה החופשית והרחוקה. קצת כמו דון קישוט, ניל נלחם בתחנות רוח תוך התמודדות לא רק עם אתגרי החיים היומיומיים של כולנו, אלא גם עם אתגרים מנטליים.

תום יער בולטת בתור ההפתעה של הסרט, בתפקיד משנה דרמטי יוצא דופן. יער, המשחקת אנורקסית המאושפזת במחלקה יחד עם תום, מצליחה למגנט את הצופה בכל סצנה בה היא מופיעה. ייתכן וסרט זה יהווה נקודת מפנה בקריירת המשחק שלה ואף יסלול את דרכה לתפקידים דרמטיים איכותיים נוספים בעתיד.

נדיר שנותנים את הדעת על הנושא הסבוך של מחלות נפש והפרעות אכילה  בתרבות הישראלית ככלל ובקולנוע הישראלי בפרט, והגיע הזמן שיעשה סרט שעוסק בנושא, ועוד באופן כה רגיש. חייהם של ישראלים רבים בצל תופעות אלו הם קשים ומאתגרים מספיק גם ללא הסטיגמות הנלוות אליהן ומוסיפות לעומס הנפשי והרוחני.

אז לכו לראות את הסרט המקסים והמרגש הזה, וספרו עליו גם לחבריכם. כי רק אם נדבר על נושאים אלו ונמשיך ליצור ולעודד אומנות העוסקת בהם ומעלה את המודעות כלפיהם בחברה, נצליח אולי למגר את הסטיגמות, שהן לא יותר מתולדה של בורות והתנכרות.

סטודנטית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת "ישיבה" בניו יורק ושחקנית. בימים אלו עובדת על ספר שירה ראשון

השבוע רצו ברשתות החברתיות ציטוטים מתוך דבריו של העיתונאי אמנון אברמוביץ':

"הדבר הכי חשוב שיצא מהמלחמה הזאת (הוא) שהפוליטיקה תחדל להיות קריירה. אי אפשר להפקיד את גורלנו בידי יריב לוין, ומירי רגב, ושמחה רוטמן, ובצלאל סמוטריץ', ואיתמר בן גביר, ועמיחי שיקלי, ואריאל קלנר ועמית הלוי. אני חושב שאנשים שכבר עשו לביתם מתחומי המשק, הניהול, הכלכלה, האקדמיה, פעילים חברתיים וממערכות שונות חייבים להיכנס לפוליטיקה כשליחות, ולא כקריירה".

עמירם גיל הוא משפטן, יועץ ומרצה. עומד בראש המיזם מוסדות, הפועל לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים בישראל. לשעבר מנהל תכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, עורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית, וחבר ועד מנהל ואחראי על מדיניות בארגוני חברה אזרחית.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

את מקור הנוהג להתאבל על המתים ניתן למצוא בתיעודים המוקדמים ביותר של חיי קהילה. נדמה לנו לעתים כי המוות ושלל המנהגים העוטפים אותו מוחלטים וקבועים, אך כמו כל תופעה חברתית עברו מנהגי הקבורה תהליך של שינוי לאורך ההיסטוריה.

הסמלים המאפיינים את מנהגי הקבורה משתנים בין קהילות, ובסימבוליזם זה ניתן למצוא רמזים לאופן בו מפרשות תרבויות שונות את חוויות החיים והמוות.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.