בעקבות הבחירות לפרלמנט בהונגריה, בהן פיטר מדיאר ומפלגת "טיסה" הדיחו את ויקטור אורבן לאחר שש עשרה שנות שלטון, התעורר פיתוי מוכר בשיח הפוליטי הישראלי.
פרשנים ודמויות מהאופוזיציה מצביעים על בודפשט כהוכחה לכך שקואליציה כריזמטית ואנטי-ממסדית יכולה להביס מנהיג פופוליסטי דומיננטי בישראל.
הפיתוי ברור. הוא מציע נרטיב נקי: לאחד את האופוזיציה, למצוא את המנהיג הנכון, ולרכוב על גל של עייפות הציבור אל הניצחון. אך קריאה זו אינה רק פשטנית, אלא גם פגומה אנליטית.
פיתוי המודל ההונגרי ברור. הוא מציע נרטיב נקי: לאחד את האופוזיציה, למצוא את המנהיג הנכון, ולרכוב על גל של עייפות הציבור אל הניצחון. אך קריאה זו אינה רק פשטנית, אלא גם פגומה אנליטית
הונגריה אינה מציעה מודל לישראל. היא מציעה מקרה בוחן עם תנאים מוקדמים ספציפיים מאוד. כדי להבין מדוע האנלוגיה נכשלת, יש להתחיל בשאלה בסיסית יותר: מה באמת אפשר את תבוסתו של אורבן? כשמסירים את הרטוריקה, בולטים שני תנאים הכרחיים.
הראשון, שחיקת הלכידות בקרב האליטה במפלגת השלטון. השני, הופעתו של מתמודד כריזמטי המסוגל למשוך תמיכה מתוך אותו מחנה.
שני התנאים התקיימו בהונגריה. אף אחד מהם אינו קיים בישראל.
המערכת של אורבן לא קרסה רק בגלל לחץ של אופוזיציה חיצונית. היא נחלשה מבפנים. לאורך זמן התגלעו סדקים בתוך המפלגה, אליטות עסקיות ודמויות שהיו מזוהות בעבר עם המבנה השלטוני. פיטר מדיאר עצמו גילם דינמיקה זו: דמות בעלת אמינות של גורם פנימי שחצתה את הקווים ואותתה כי עריקה היא גם אפשרית וגם לגיטימית. מועמדותו לא רק גייסה את האופוזיציה, אלא ערערה את הילה של חוסן המערכת השלטונית.
אף תהליך מקביל אינו נראה לעין בישראל. ראש הממשלה בנימין נתניהו שומר על רמה מרשימה של נאמנות בתוך המחנה הפוליטי שלו. למרות אתגרים משפטיים, מחאות ציבוריות ומשברים ביטחוניים, אין סימנים משמעותיים לעריקת אליטות מתוך הליכוד או הקואליציה הרחבה יותר. גוש השלטון נשאר מלוכד, ממושמע ועמיד אלקטורלית.
ללא פיצול באליטות, אין פתיחה בסגנון ההונגרי.
נתניהו שומר על רמת נאמנות מרשימה במחנהו הפוליטי. אין סימנים משמעותיים לעריקת אליטות מגוש השלטון והוא נשאר מלוכד, ממושמע ועמיד אלקטורלית. ללא פיצול באליטות, אין פתיחה בסגנון ההונגרי
התנאי השני חמקמק עוד יותר. עלייתו של מדיאר לא הייתה רק עניין של כריזמה; היא נגעה ללגיטימציה חוצת מחנות. כחבר מפלגת השלטון לשעבר, שאשתו כיהנה כשרת המשפטים תחת אורבן, הוא יכול היה לפנות לתומכי ממשלה מאוכזבים מבלי שיוצג כנציג האופוזיציה המסורתית. הוא לא רק איחד את המצביעים נגד אורבן, אלא קילף באופן פעיל מגזרים מתוך הבסיס של אורבן.
זה בדיוק מה שהאופוזיציה הישראלית לא הצליחה להשיג עד כה.
הגוש האנטי-נתניהו בישראל אינו רוב סמוי שמחכה להתעורר. זוהי קואליציה של קהילות פוליטיות שונות במהותן: מרכז חילוני, שרידי השמאל המסורתי, חרדים, ימין ליברלי, ימין משיחי, ומפלגות ערביות עם סדרי עדיפויות ונרטיבים מובהקים. קבוצות אלו אינן מפולגות זמנית בגלל הנהגה, אלא מופרדות על ידי חילוקי דעות אידיאולוגיים עמוקים לגבי זהות המדינה, גבולותיה ועתידה.
התארגנויות פוליטיות מחדש ממחישות הן את השאיפה והן את המגבלות של ניסיונות האחדות. הברית בין נפתלי בנט ויאיר לפיד תחת דגל "ביחד" משקפת מאמץ מחודש לאחד את ההנהגה. היא עשויה לשפר את החשבון האלקטורלי. אך היא אינה פותרת את הבעיה המרכזית: היעדר חזון פוליטי מאחד המסוגל למשוך מצביעים מעבר לקווי הקואליציה הקיימים.
אפילו התאמה מוגבלת זו אינה מהווה "אוהל גדול" אמיתי. באופן מכריע, היא ממשיכה להדיר מפלגות ערביות, המייצגות כחמישית מאוכלוסיית ישראל. התוצאה אינה קואליציה שלטונית רחבה, אלא גוש מצומצם במכוון, כזה שנרתע מלעסוק באחד הקרעים העמוקים בחברה הישראלית, במקום לפתור אותם. במקום לגשר על השסע היהודי-ערבי של ישראל, האופוזיציה למעשה מוותרת עליו.
התוצאה בישראל אינה קואליציה שלטונית רחבה, אלא גוש מצומצם במכוון, כזה שנרתע מעיסוק באחד הקרעים העמוקים בחברה, במקום לפתור אותם. במקום לגשר על השסע היהודי-ערבי, האופוזיציה מוותרת עליו
כאן בדיוק האנלוגיה ההונגרית קורסת ברמת המנהיגות. נפתלי בנט הוא במידה רבה תוצר של האליטה הרחבה יותר של הימין בישראל, אך הוא אינו עריק ממערכת השלטון הנוכחית המקיפה את נתניהו. בניגוד לפיטר מדיאר, הוא אינו מגלם שבר פנימי שמסמן למצביעים במחנה השלטון שעריקה היא לגיטימית. הוא גם לא הוכיח יכולת למשוך תמיכה משמעותית מהבסיס של נתניהו.
מערכות קורסות לעתים רחוקות מלחץ בלבד; הן נשברות כאשר אנשי פנים עורקים. ללא אותו שבר פנימי, לדינמיקה ההונגרית אין מקבילה ישראלית.
מדיאר לא רק איחד את האופוזיציה, הוא הגדיר מחדש את המפה הפוליטית. לעומת זאת, האופוזיציה הישראלית ממשיכה לפעול באותו שטח מקוטע.
הבדלים מוסדיים מעמיקים את הפער. הונגריה, למרות שנים של נסיגה דמוקרטית תחת ויקטור אורבן, שמרה על מבנה חוקתי שניתן להחזירו באמצעות ניצחון בבחירות. ברגע שפידס איבדה את הרוב שלה, הממשלה הנכנסת קיבלה את הסמכות החוקית להתחיל להחזיר את האיזונים והבלמים המוסדיים.
ההשוואה בין ישראל להונגריה מחייבת זהירות, שכן מדובר במערכות מוסדיות שונות מאוד: בהונגריה קיימת מסגרת חוקתית כתובה ומערך פורמלי של בלימה ואיזון, אך בעשורים האחרונים מוסדות אלה עברו עיצוב מחדש הדרגתי תחת רוב פוליטי יציב; בישראל, לעומת זאת, אין חוקה ולכן מנגנוני האיזון נשענים פחות על רב-שכבתיות מוסדית ויותר על מערכת יחסים מרכזית בין הממשלה לבין בית המשפט העליון – מערכת שבעצמה מצויה במחלוקת פוליטית מתמשכת. במצב זה, ניצחון בבחירות אינו "מאפס" את המערכת הדמוקרטית ואינו מייצר מסגרת מוסדית חדשה, אלא פועל בתוך סדר קיים שבו גבולות הכוח אינם מעוגנים באופן יציב בריבוי מוסדות בלימה, אלא תלויים במידה רבה בפרשנות משפטית, בנורמות פוליטיות ובהסדרים לא כתובים.
מדיאר לא רק איחד את האופוזיציה, הוא הגדיר מחדש את המפה הפוליטית. לעומתו, האופוזיציה בישראל עדיין פועלת בשטח מקוטע. הבדלים מוסדיים מעמיקים את הפער. הונגריה שמרה על מבנה חוקתי, שלא קיים פה
מדיניות החוץ מדגישה עוד יותר את גבולות ההשוואה. הונגריה של אורבן תפסה עמדה מעורפלת בתוך האיחוד האירופי, ותבוסתו מסמנת חזרה לזרם המרכזי באירופה. האסטרטגיה הדיפלומטית של נתניהו כללה אכן יחסים עם מנהיגים כמו אורבן, אך המציאות האסטרטגית של ישראל שונה באופן יסודי. האתגרים הביטחוניים שלה הם אזוריים, מיידיים וקיומיים, והברית הקריטית ביותר שלה נותרה עם ארצות הברית.
החלפת אורבן ממקמת מחדש את הונגריה בתוך אירופה. החלפת נתניהו אינה פותרת את הדילמות האסטרטגיות המרכזיות של ישראל. חשוב מכך, ההתמקדות במכניקה האלקטורלית מתעלמת מן ה"פיל שבחדר": המציאות המבנית של הכיבוש.
בישראל, הכיבוש הפך למציאות המתקיימת ללא קשר לזהות היושב בלשכת ראש הממשלה. אפילו ממשלת "שינוי", הכפופה לקואליציה מגוונת הכוללת גם גורמים פרו־התנחלותיים, צפויה להעדיף את שימור הסטטוס־קוו הביטחוני על פני פתרון יסודי של הסכסוך. לכן, תבוסה של נתניהו עשויה לסמן שינוי בסגנון, אך אינה מסמנת בהכרח קץ למדיניות המושרשת של שליטה צבאית, טיהור אתני, אלימות מתנחלים ואי־שוויון אזרחי, המגדירים את המבוי הסתום הישראלי־פלסטיני.
. לבסוף, המרקם החברתי של שתי המדינות שונה בדרכים שהופכות את הרעיון של "מודל" הניתן להעברה לבלתי אפשרי. הונגריה היא מדינת לאום הומוגנית יחסית. ישראל היא חברה פלורליסטית עמוקה המורכבת מיהודים חילונים ודתיים, זרמים מרובים של אורתודוקסיה, קהילות דתיות-לאומיות ומיעוט ערבי משמעותי. חלוקות אלו אינן שוליות; הן בסיסיות.
בחברה כזו, פריצות דרך פוליטיות של הרוב הן מטבען לא יציבות. הממשל אינו תלוי בניצחונות אלקטורליים גורפים, אלא בהסדרים מורכבים ולעיתים קרובות שבריריים של חלוקת כוח קואליציונית. הציפייה שגל בחירות יחיד יכול לסדר מחדש את המערכת באופן מכריע משקפת אי-הבנה של המערכת עצמה.
החלפת אורבן ממקמת מחדש את הונגריה בתוך אירופה. החלפת נתניהו לא פותרת את דילמות אסטרטגיות מרכזיות בישראל. חשוב מכך, ההתמקדות במכניקה האלקטורלית מתעלמת מהפיל בחדר, מציאות הכיבוש
תבוסתו של אורבן היא רגע משמעותי עבור אירופה. אך עבור ישראל, זו אינה מפת דרכים.
אם האופוזיציה הישראלית מקווה להציג אלטרנטיבה אמינה, עליה לנטוש את החיפוש אחר אנלוגיות זרות ולהתעמת עם מציאות קשה יותר. ללא סדקים באליטה השלטונית וללא מנהיג המסוגל למשוך תמיכה מתוך אותה אליטה, שום "רגע הונגרי" אינו באופק.
מה שנותר הוא המשימה הקשה יותר: בניית חזון פוליטי משותף אמיתי בתוך חברה מקוטעת ושסועה, בתנאים שאינם מציעים קיצורי דרך מוסדיים.
עד אז, בודפשט תישאר מה שהיא כעת: מקרה בוחן מאלף, אך מודל מטעה.
יהודה לוקץ׳ הוא פרופסור-חבר אמריטוס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון, וירג׳יניה. פרסם חמישה ספרים. הוא מחבר הספר שיצא לאור לאחרונה: "Op-Ed: Musings on War & Peace in the Middle East and Beyond"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו