אתמול (16.11.21) הותקף העיתונאי ברוך קרא בפתח בית המשפט המחוזי בירושלים בבואו לסקר את משפט נתניהו – אישה פגעה במקל בראשו והעיפה את הכיפה שלו. חבריו לערוץ 13 אביעד גליקמן ורביב דרוקר זכו למטח עלבונות ואיומים קשים.
במהלך השנים האחרונות היינו עדים שוב ושוב למקרי תקיפה של עיתונאים על ידי אספסוף מוסת של אנשי ימין. בעקבות התקריות הללו, החליטה בכנסת הקודמת ראשת העבודה, ח"כ מרב מיכאלי, לאמץ את נייר המדיניות שכתבנו ב"זולת": "עיתונאים תחת מתקפה" ולאמץ את 2 הצעות החוק שבו.
בשנים האחרונות חזינו בתקיפות חוזרות של עיתונאים ע"י אספסוף מוסת של אנשי ימין. בעקבותיהן החליטה בכנסת הקודמת ראשת העבודה, ח"כ מיכאלי, לאמץ את נייר המדיניות של "זולת": "עיתונאים תחת מתקפה"
הצעות החוק יהפכו את תקיפתם של עיתונאים ואנשי צוותם לעבירה חמורה יותר מעבירת התקיפה הרגילה. זו חקיקה מתבקשת, משום שהחוק הנוכחי אינו מספק הגנה לעיתונאים, ואין לנו זמן לחינוך והסברה, כי התקיפות של עיתונאים מתרחשות עכשיו. ייקח זמן עד שהציבור יפנים שתקיפת עיתונאים היא פסולה.
ראש האופוזיציה בנימין נתניהו משתמש בטקטיקה של תקיפת התקשורת כבר שנים. ערב בחירות 2015, הוא קרא לשרי הליכוד "תהיו גברים, תתקפו את התקשורת." מוקדם יותר, בבחירות 1999, הוא הרעים על העיתונאים "הם מ-פ-ח-ד-י-ם". וכן, הם מפחדים. יש להם סיבה. הימין משתמש עשרות שנים בסיסמה "העם נגד תקשורת עוינת", שכרגיל הועתקה מארה"ב. בנו של נתניהו, יאיר, איננו מובטל: הוא עוסק 24/7 בהפצת שנאה, ובין השאר נגד עיתונאים וכלי תקשורת. לדברים האלה יש הד ציבורי נרחב.
להגנה החוקית הפרטנית על מיעוטים יש תקדימים. בשורה של מדינות, גם בישראל, ישנה חקיקה כנגד פשעי שנאה: היא אומרת שכאשר התקיפה על אדם נובעת מרצון לפגיעה במיעוט – שחורים, גאים, נשים – הענישה תהיה חמורה יותר. עיתונאים זקוקים כעת להגנה כזו: להבהרה מצד המדינה שבניגוד לעבריין הנמלט העומד בראשה, היא דווקא תגן על עיתונאים, ושהעבריינים שתוקפים אותם ימצאו את עצמם במצבם של הבריונים של טראמפ אחרי ההתקפה על הקונגרס. כמו טראמפ, נתניהו לא יציל אותם.
לכל מי שלא חושב שצריך להגן על עיתונאים בחקיקה אני רוצה לענות, שהצעות חוק הן הכרזה ציבורית, גם אם הן אינן הופכות לחוק בפועל. הן מתוות מסלול, מציבות יעד, מגבשות את הציבור סביבן. הצעת חוק כזו כעת היא תמרור אזהרה בפני הפורעים – והיא תציב מול שיח השנאה של נתניהו ותומכיו שיח אחר. אנחנו זקוקים לו, והעיתונאים זקוקים לו.
הצעות חוק הן הכרזה ציבורית, גם אם אינן הופכות לחוק בפועל. הן מתוות מסלול ומציבות יעד. הצעת החוק היא תמרור אזהרה בפני הפורעים – מול שיח השנאה של נתניהו ותומכיו. אנחנו והעיתונאים זקוקים לו
אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה על העיתונות החופשית בישראל, ועל הגנתם של עיתונאים. זו סכנה ממשית לדמוקרטיה וזו אינה סיסמה חלולה, כי עיתונאים מתווכים לציבור את המציאות. תפקידם העיקרי הוא לחשוף את שקריה של הממשלה ושל האופוזיציה – כדי לאפשר לציבור לבצע בחירות מושכלות.
להתקפות על עיתונאים יש אפקט מצנן. הם צריכים לדעת שהציבור עומד איתם, לא עם תוקפיהם, ולא מביט, מבוהל, מן הצד.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואני תומך בעונש מוות. מכמה סיבות טובות.
הסיבה הראשונה – והחשובה ביותר – היא מוסר. ישנם בעולם אנשים עד כדי כך מקולקלים, עד שאין להם זכות מוסרית לנשום תחת השמיים. אנשים שאין אפשרות להבינם או לתקנם, וכל הווייתם בעולם היא לא מוסרית. הם פשוט מבזים ומשפילים את צלם האנוש שעל כולנו. אפשר לתת מספר דוגמאות לאנשים כאלה. אני אכתוב אחת: רוצחי משפחת פוגל.
שנית, עונש מוות הוא רחום יותר מעונש מאסר ממושך. לקחת אדם ולגזור עליו שלושה מאסרי עולם, משמעותו לגזור עליו לבלות כל חייו בתא קטן, בוהה בטלויזיה 20 שעות ביממה. ללא חיים. ללא תקווה. בלי סיבה לקום בבוקר. זו אכזריות והתעללות. היה עדיף לכולנו לסיים את הסיפור מהר ובקלות. ולכן לדעתי, כל עונש שהוא מעל 20 שנה בכלא, יש להמירו אוטומטית לעונש מוות. או לפחות לאפשר לאסיר לבחור בכך אם ירצה.
שלישית, נקמה. או במילים מכובסות: הרתעה. אדם שיודע שיאבד את חייו על הגרדום, יחשוב היטב לפני שהוא עושה את מה שעושה. ולראייה, חמאס מביטים בחשש גדול על הרצון להחיל עונש מוות בישראל. והם יודעים מדוע. קל הרבה יותר להיות מחבל, כשאתה יודע שבמקסימום תיכנס לכלא ולא תעלה לגרדום. והרתעה כזו חוסכת חיי אנשים רבים. גם שלנו וגם שלהם.
יש בעולם המערבי חשש לא מובן מעונש מוות. זה נובע ממניעים שהם במקורם דתיים. הטענות הנפוצות נוגעות לחשש מטעות אנוש – לטעמי זו טענה מגוחכת, משום שאפשר להחיל אותה על כל בית משפט בכל נושא אי פעם. עלינו לצמצם את מרווח הטעות לרמה אפסית, אבל אין אפשרות לבטל אותו לחלוטין. רק מי שלא עושה לא טועה. טענה נוספת נוגעת לגופו של מעשה: האם אנחנו אלוהים שנגזור מוות? ואני שואל: האם אנחנו אלוהים שנגזור על אדם מאסר לכל חייו? האם אנחנו אלוהים שנוציא ילד מאימו? שופט צריך לקבל החלטות קשות, ועל כן הוא שופט. עונש מוות הוא לא חמור יותר מאשר, למשל, ההחלטה האם הילד יגדל בארהב או בישראל. זו החלטה שתשפיע על כל חייו של הילד, על משפחתו ועל ילדיו.
לסיכום, עונש מוות אינו בהכרח חמור יותר מעונשים אחרים, וייתכן שאפילו קל מחלקם. יש להתגבר על הרתיעה מעונש המוות, ולדבר לגופו של נושא. ולדעתי זה מחייב החלת עונש מוות בישראל.
לפי רונן ברגמן, שכתב על זה ספר ב-2018 (Rise and Kill First: The Secret History of Israel's Targeted Assassinations), ישראל ביצעה מהקמתה ועד כתיבת הספר כ-2700 התנקשויות, בפער ניכר יותר מכל מדינה מערבית אחרת. הספר הופיע בכמה שפות ואפילו היה רב מכר, אבל לא פורסם בעברית. למה שמישהו כאן יתעניין בנושא שולי כזה?
גם אני מתנגדת לעונש מוות. מעבר לשאלות המשפטיות והמעשיות, יש כאן שאלה חינוכית: מה המדינה מלמדת את אזרחיה כשהיא הופכת נקמה למדיניות וסמל פוליטי. הרתעה לא נבנית מטקסי תלייה בכיכר העיר, אלא ממדינה מתפקדת, ומחברה שמחנכת לערך חיי אדם, לשלטון חוק, ולגבולות כוח ברורים גם מול אויב.