הפיתוי המוכר של מעצמות הוא לחשוב שהן מסוגלות לעצב מחדש משטרים זרים באמצעות כוח צבאי. כך היה בעיראק, כך בלוב, וכעת נדמה כי אותה מחשבה ממשיכה להדהד גם ביחס לאיראן. אולם המציאות, שוב, מורכבת יותר: מלחמות יכולות לערער משטרים, אך לעיתים קרובות הן דווקא מחזקות את הקיצוניים שבתוכם.

כאשר הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ הכריז כי ארצות הברית נמצאת בעימות עם איראן ואף רמז לאפשרות של שינוי משטר, נדמה היה כי וושינגטון חוזרת לדפוס פעולה מוכר.

אך תוך זמן קצר נסוג הממשל מהצהרותיו, והדגיש כי מטרתו אינה הפלת המשטר אלא מניעת התחמשות גרעינית. הפער הזה אינו מקרי, הוא משקף הבנה הולכת ומעמיקה של מגבלות הכוח.

תוך זמן קצר נסוג הממשל האמריקאי מהצהרותיו, והדגיש כי מטרתו אינה הפלת המשטר באיראן אלא מניעת התחמשות גרעינית. הפער הזה אינו מקרי, הוא משקף הבנה הולכת ומעמיקה של מגבלות הכוח

הנה הפרדוקס: הפעולות הצבאיות של ארצות הברית וישראל אכן פגעו בהנהגה האיראנית, אך לא יצרו הנהגה מתונה יותר. להפך. מי שתפס את מקומם של הקודמים הם גורמים קשוחים לא פחות, ולעיתים אף יותר. מוג'תבא ח'אמנאי, שעלה לעמדת כוח לאחר מות אביו, מייצג המשכיות אידיאולוגית מובהקת, ואולי גם הקצנה הנובעת מהקשר האישי והמשפחתי לאובדן.

הדינמיקה הזו מוכרת היטב: חיסול הנהגה אינו משנה בהכרח את אופיו של משטר, אלא לעיתים רק מחזק את הקבוצות הרדיקליות שבתוכו. במקרה האיראני, משמרות המהפכה הם המרוויחים העיקריים. הארגון, שכבר שנים מהווה מוקד כוח פוליטי, צבאי וכלכלי, ניצל את המלחמה כדי לבסס שליטה כמעט מוחלטת.

אלא שבמקביל להתחזקות האליטות, מתרחשת תנועה הפוכה מלמטה. החברה האיראנית אינה שקטה. בשנים האחרונות, וביתר שאת בתקופה האחרונה, מיליוני אזרחים יצאו לרחובות במחאה על יוקר המחיה, השחיתות וחוסר התפקוד של המדינה. המתח הזה, בין משטר הולך ומתקשה לבין ציבור הולך וממורמר, הוא נקודת המפתח להבנת העתיד האיראני.

כאן בדיוק טמון הלקח המרכזי: אם שינוי משטר באיראן אכן יתרחש, הוא לא יגיע מבחוץ. הוא יהיה תוצאה של שחיקה פנימית. הכלכלה האיראנית, הנתונה ללחצים מתמשכים, מתקשה לספק שירותים בסיסיים. מים, חשמל, תעסוקה, כל אלה הופכים למוקדי תסכול. במקביל, האליטה השלטת נתפסת כמושחתת ומנותקת.

המלחמה, על אף ניסיונות המשטר להשתמש בה כדי ללכד את הציבור, אינה פותרת בעיות אלה. להפך: היא עלולה להחריף אותן. לאחר סיום הקרבות, תידרש איראן להכרעות קשות, בין שיקום צבאי לבין השקעה באזרחים. ההיסטוריה מלמדת כי משטרים מסוג זה נוטים לבחור בראשון.

אם שינוי משטר באיראן יתרחש, הוא לא יגיע מבחוץ אלא תוצאה של שחיקה פנימית כלכלית, כשהאליטה השלטת נתפסת כמושחתת, והמלחמה, חרף ניסיונות המשטר לנצלה לליכוד הציבור, לא פותרת את הבעיות

מכאן נגזרת גם ההמלצה האסטרטגית: ארצות הברית אינה צריכה לשוב למלחמה כוללת, אך גם לא למהר להסכם רחב היקף שיזרים משאבים למשטר. הסכמים מסוג זה, גם אם הם מגבילים את תוכנית הגרעין, עלולים להעניק חמצן למערכת שמתקשה לשרוד בכוחות עצמה.

במקום זאת, גישה מצומצמת וזהירה יותר עשויה להיות אפקטיבית: שמירה על הפסקת אש, הבטחת חופש השיט במפרץ, והמשך לחץ כלכלי ופוליטי. זה אולי נשמע פחות דרמטי מהסכמים גדולים ומקיפים, אך לעיתים דווקא צעדים קטנים יוצרים את ההשפעה המצטברת.

יש מי שיטען כי זו גישה פסיבית מדי. אך למעשה מדובר באסטרטגיה של סבלנות והכרה במציאות. הניסיון "לכפות" שינוי מבחוץ נכשל שוב ושוב. לעומת זאת, מתן מרחב ללחצים פנימיים לפעול עשוי להוביל לתוצאות עמוקות ויציבות יותר.

הדוגמה של הסכם הגרעין מ-2015 מדגישה זאת היטב. ההסכם העניק הקלות מסוימות, אך גם שמר על מגבלות שפגעו ביכולתם של גורמים כמו משמרות המהפכה לשלוט בכלכלה. כאשר ארצות הברית נטשה את ההסכם והטילה סנקציות רחבות, היא למעשה חיזקה את אותם גורמים, שהפכו למתווכים המרכזיים של כל פעילות כלכלית.

איראן של היום שונה מזו של לפני עשור. מרכזי הכוח בה מרוכזים יותר, הציבור מתוסכל יותר, והמערכת הכלכלית פגיעה יותר. בתוך מציאות זו, הסיכוי לשינוי אינו נובע מהפצצות או מהסכמים גרנדיוזיים, אלא מהצטברות של לחצים פנימיים.

לכן, השאלה האמיתית אינה כיצד להפיל את המשטר האיראני, אלא כיצד להימנע מהצלתו. כל הסכם שיזרים משאבים משמעותיים ללא שינוי עמוק בהתנהלות המשטר עלול לדחות את הקץ ולחזק את הקיצוניים. מנגד, מדיניות שמאזנת בין ריסון צבאי ללחץ מתמשך עשויה לאפשר לתהליכים הפנימיים להבשיל.

השאלה האמיתית אינה כיצד להפיל את המשטר האיראני, אלא כיצד להימנע מהצלתו. כל הסכם שיזרים משאבים משמעותיים ללא שינוי עמוק בהתנהלות המשטר עלול לדחות את הקץ ולחזק את הקיצוניים

בסופו של דבר, עתידה של איראן יוכרע בטהרן, לא בוושינגטון ולא בירושלים. השאלה היא האם המעצמות יאפשרו לתהליך הזה להתרחש, או שימשיכו להתערב בדרכים שמחזקות דווקא את מי שהן מבקשות להחליש.

ד"ר אפרים כהנא, לשעבר ראש המחלקה למדע המדינה והתוכנית לביטחון לאומי במכללה האקדמית גליל מערבי וגם מרצה לשעבר במכללה לביטחון לאומי. תחומי המחקר האקדמי שלו הם מודיעין וביטחון לאומי ותפוצת ובקרת נשק בלתי קונוונציונלי.