פגשתי את פרופ' משה נגבי בפעם האחרונה בביתו ב-2017, כחצי שנה לפני שנפטר. הגעתי אליו כדי לשוחח עימו על המאבק למען חופש העיתונות וחופש העיתונאי שניהלתי ביחד עם עמיתים מול גלי צה"ל.
למרות שעוד לא חלף עשור מאז, במונחי מנהרת הזמן, הימים ההם נראים לי כמו לפני שנות דור. אז עדיין העזנו להאמין שצדק תמיד ינצח.
ביקשתי מנגבי לכתוב עבורי חוות דעת מקצועית שתפרש את מהות הביטוי "חופש העיתונאי" – מטבע לשון שהוא עצמו טבע, כקונטרה ל"חופש העיתונות" הוותיק – ושתבחן את יישומו של אותו חופש במקרים הפרטניים שתיארתי בפניו.
ביקשתי מנגבי לכתוב עבורי חוות דעת מקצועית שתפרש את מהות הביטוי "חופש העיתונאי" – מטבע לשון שהוא עצמו טבע, כקונטרה ל"חופש העיתונות" הוותיק
נגבי כבר לא היה בקו הבריאות. למעשה, ועל אף שלא העז להתלונן, היה חולה מאוד. למרות זאת, ניאות להיפגש עמי באופן מיידי. הסכמתו לכתוב את חוות הדעת ניתנה גם היא בו במקום. כצפוי, סירב בעקשנות לקבל תשלום בעד מלאכתו. זאת שליחות, אמר. ולא היה שום טעם להתווכח.
חוות הדעת שכתב הוגשה לבית המשפט, והיא מייצגת עבורי את כל מה שאהבתי ותמיד אוקיר בפרשנויות המשפטיות שלו, וכל כך חסר כיום בנוף הציבורי בישראל: עומק לצד בהירות, רף גבוה של טיעונים לצד שיח בגובה עיניים, עליונות אינטלקטואלית נטולת גינונים של אצולה.
רבים הם פרשנינו כיום, כולם אוחזים בטורים. ערוצי הטלוויזיה ואתרי החדשות עמוסים לעייפה באנשים עם "דעות". רבים מהם לא חושבים שלניתוחיהם צריך להיות משקל מוסרי או חינוכי כלשהו.
הם שם כדי לקריין מרוץ סוסים אכזרי בין שני יריבים. מבחינתם השופט והעבריין, האנס והקורבן, השר המושחת ופעיל המחאה המוכה חד הם. יום אחד זה על הרצפה, ולמוחרת השני. והם מגיעים ל"קרב" הזה רעבים ונטולי רחמים.
בנגבי לא היה גרם מהתכונה הזאת. אבל מה שתמיד הדהים אותי זה איך אדם מצליח לומר כל כך הרבה בכל כך מעט זמן, ובלי טיפה של רוע או זדון. מעטים יודעים לקחת פסק דין של 80 עמודים ולזקק אותו לשלושים שניות שיש בהם הכול: עובדות, פרשנות ומסקנה פסקנית, וכל זאת בלי להיות נחרץ או מרושע.
נגבי, על אף שלא היה "קליל" או "מגניב" בשום צורה, ידע לעשות זאת כמעט בלי מאמץ. הוא היה פנאט של נורמות, אתיקה, חוק וסדר – אבל לא היה צדקן. כמו נביא, הוא ניצב בשער ואמר: זה המסר שלי והוא לא נועד למקח וממכר או לפשרות. תרצו, תקחו. לא תרצו, אשדר גם לעשרים איש.
הוא היה פנאט של נורמות, אתיקה, חוק וסדר – אבל לא היה צדקן. כמו נביא, הוא ניצב בשער ואמר: זה המסר שלי והוא לא נועד למקח וממכר או לפשרות. תרצו, תקחו. לא תרצו, אשדר גם לעשרים איש
באותה פגישה אחרונה שוחחנו שעה ארוכה על עתיד השידור הציבורי, על היכולת לשמור על איכות ורמה במרחב תקשורתי לחוץ ומשתנה תדיר, על חשיבותה של אתיקה עיתונאית ועל היכולת לעמוד כחומה בצורה כנגד אינטרסים זרים.
יצאתי בתחושה מרוממת אך כבדה, כפי שחשים בעקבות מפגש עם איש שסגולותיו וחוכמתו מאירות את נפשך, לצד צער על מצבו הבריאותי, שלא בישר טובות.
אחר כך היו עוד כמה שיחות, כולן בטלפון. במהלך אחת מהן סיפר לי על תקלה שאירעה ברשת ב': פרק של "דין ודברים", התוכנית המיתולוגית בהנחייתו, שנהג להקליט מראש, נמחק ונעלם משרתי הגיבוי. ניסיונותיו לברר איך קרתה פשלה כזאת העלו חרס ועבודה חשובה של שעות מרובות ירדה לטמיון.
"40 שנה אני בשידור הציבורי ומעולם לא נתקלתי בתופעה כזאת", אמר בעצב רב. "עם כל הצרות שעוברות עליי, דווקא המאורע הזה הכאיב לי יותר מהכול". כאילו רצה לומר: אני יכול לעמוד בטיפולים, קשה לי הרבה יותר לסבול רשלנות וזלזול.
איני יודע איך נגבי היה משתלב בעולם התקשורתי הכאוטי של היום. האם היה מצליח לדבר על ההפיכה המשטרית המופרעת בלי לאבד עשתונות? האם היה יכול לנווט בתוך הלהגת הרדיופונית המטופשת או בסבך הרשתות החברתיות רוויות התזזית?
האם היה שורד, בנפשו העדינה והאצילית, את מכונת הרעל המרושעת והמפלצתית שוודאי הייתה מנסה לשבור את רוחו ולייצר בקעים בתום ליבו באמצעות שקרים ורמיזות?
האם היה שורד, בנפשו העדינה והאצילית, את מכונת הרעל המרושעת והמפלצתית שוודאי הייתה מנסה לשבור את רוחו ולייצר בקעים בתום ליבו באמצעות שקרים ורמיזות?
עם מותו של נגבי נדם קול ייחודי ונדיר בתקשורת הישראלית. אולי הוא מביט עלינו מלמעלה ואומר בקולו העדין והצרוד: אמרתי לכם. אמרתי לכם שאם לא נשמור על הבסיס, הקרקע תישמט מתחת לרגלינו.



















































































































תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו