פרשת מינויו המסתבך של רומן גופמן, והקושי לבחון אותה בכלים משפטיים גרידא, מוכיחה שוב שהציבוריות הישראלית התדרדרה לתהומות עמוקים של בלבול נורמטיבי, כזה שמקשה גם על העיתונות וגם על הממסד להציב קווים אדומים, או אפילו להבין מה מותר ומה אסור, עוד לפני שמסתכלים על הוראות החוק היבשות.
זה לא תמיד היה כך. למעשה, עד לפני לא כל כך הרבה זמן, החברה הישראלית ידעה להחיל על אישים בתפקידים ציבוריים נורמות התנהגות מחמירות, גם בלי להידרש לחבורה היושבת בגלימות בהיכל המשפט שתעשה "נו־נו־נו", ועל הדרך תנסה לפתור עוד פלונטר מביך ומרושל ששלטון מושחת יצר עבורה.
לצידו של בג"ץ עמד מוסד לא פחות חשוב, למעשה כזה שמחזיק דמוקרטיות מעל פני המים: מוסד ה־it's not done, או בתרגום פחות מוצלח לעברית: "כך לא עושים". החוק הלא כתוב הזה, שרחוק מלהיות מושלם, היה מבטל את המינויים של דוד זיני ורומן גופמן בן־לילה.
רק לפני 15 שנה, ניגף יואב גלנט מכס הרמטכ"לות אחרי שמינויו כבר הוכרז, אך ורק בגלל תחקיר שחשף עבירות בנייה לכאורה בנחלתו הפרטית. ה"עובדות" היבשות היו פחות חשובות ממבחן הריח
גם ההצעה למנות את עו"ד מיכאל ראבילו, פרקליטו הפרטי של ראש הממשלה, למבקר המדינה הייתה נזרקת מייד לסל והופכת לגיף מגוחך, והפרופסור למשפטים טליה איינהורן, שהיא גם אימו של חשוד המבוקש לחקירה על פשע חמור, שנושק לבגידה, ונמלט לניכר, לא הייתה מחובקת על ידי מחנה שלם כתחליף סביר לממסד משפטי.
מוסד ה"כך לא עושים" חיסל את הקריירה של רוני בראון כיועץ המשפטי לממשלה הרבה לפני שהפרשה הפכה לפלילית וסומנה כ"בר־און תמורת חברון". זאת, מבלי שנפל רבב בהתנהגותו של בר־און עצמו, גם עם תום החקירה הפלילית. הפער בין רום התפקיד לבינוניות המשפטית של המועמד הספיק כדי לבטל את המינוי בתוך 48 שעות, בלי להידרש להצגה ממושכת בבג"ץ.
הרבה אחר כך, רק לפני 15 שנה, ניגף יואב גלנט מכס הרמטכ"לות אחרי שמינויו כבר הוכרז, אך ורק בגלל תחקיר שחשף עבירות בנייה לכאורה בנחלתו הפרטית. ה"עובדות" היבשות היו פחות חשובות ממבחן הריח: רמטכ"ל לא אמור להיות חזיר על חשבון שכניו וסביבתו. הטענה שהוא "קצין מצוין" לא תפסה.
גלנט הואשם בעשיית מעשים שלא עושים, וזה הספיק. לא כדי לקנסל אותו – הוא הפך לימים לשר ביטחון ולאחד המצפנים הבודדים בממשלת בנימין נתניהו – אבל כדי לבטל את מינויו.
כשדוד זיני הוכתר לראש שב"כ, באחד המינויים המסוכנים כנראה בתולדות המדינה, התייצבה חבורה של עיתונאים להגנתו. עיקר טענתם היה שזיני נרדף בגלל הכיפה שעל ראשו. עיתונאים אלה בחרו להתעלם מ"מבחן הריח" סביב המינוי ולהתייצב לצד המגזר, מתוך נאמנות לביטחון הקבוצה יותר מאשר לביטחון המדינה.
מתנגדי המינוי של זיני ניסו להיאחז באדנים משפטיים, כלומר בבג"ץ, וכשלו, מכיוון שבית המשפט אינו עגורן שיכול לחלץ לבדו רכבה של חברה שמתדרדר לתהום עמוקה
עקיבא נוביק הכריז, חודשיים לאחר כניסתו של זיני לתפקיד, שהוא מתנהל באופן "ענייני ומקצועי"; קלמן ליבסקינד יצא נגד "מסע הציד" של העיתונות השמאלנית "לחיסולו"; עמית סגל, כהרגלו, חלק לו שבחים ו"בז" לחוששים מהאפקט המצנן של מינויו על שלטון החוק; ומינויו אף מוסגר כ"ניצחון לימין". כלומר, אין עוד ממלכה ואינטרסים שלה, אלא רק קבוצות כדורסל שמתחרות ומעפילות לפלייאוף בכוח הזרוע.
מתנגדי המינוי ניסו להיאחז באדנים משפטיים, כלומר בבג"ץ, וכשלו, מכיוון שבית המשפט אינו עגורן שיכול לחלץ לבדו רכבה של חברה שמתדרדר לתהום עמוקה. המינוי אושר על אף כל הקווים האדומים ששורטטו סביבו: יושרה, אידיאולוגיה, התאמה, מחויבות לשלטון החוק ועוד.
כבר עכשיו, קצת יותר מחצי שנה אחרי המינוי הזה, אפשר לקבוע בוודאות שאותם עיתונאי מגזר טעו, לכל הפחות. זיני מכניס כאוס בשב"כ שאינו קשור בשום צורה לצורך להשתפר או להתעדכן, לשנות כיוון מקצועי או לחזק את יכולתו של הארגון לפעול נגד הטרור.
תחת שרביטו, החשוד יונתן אוריך חוזר לחיקו של ראש הממשלה, ושב"כ אף קובע שאוריך ואלי פלדשטיין "לא פגעו בביטחון המדינה"; רעייתו מדירה את עובדות הארגון ומכתירה את עצמה ל"אשת הארגון"; אחיו, הנאשם בהברחת סחורות, מייצר לו ניגוד עניינים פוטנציאלי ומתקבל בתשואות בעופרה, מעוז האליטה המתנחלית; וגורמים בארגון לא מפסיקים לאותת על אווירה עכורה וניהול בעייתי.
גם אם נמסגר חלק מהאירועים האלה כ"חבלי לידה" של מפקד חדש, חוסר השקט שמכניס המינוי הזה לראש ארגון חשאי, שמופקד בין היתר על שמירת הדמוקרטיה בתקופה שבה היא שברירית מתמיד, מהווה איתות ברור שמטרות מינויו של זיני לא היו בהכרח מקצועיות.
חוסר השקט שמכניס המינוי הזה לראש ארגון חשאי, שמופקד בין היתר על שמירת הדמוקרטיה בתקופה שבה היא שברירית מתמיד, מהווה איתות ברור שמטרות מינויו של זיני לא היו בהכרח מקצועיות
והינה, עכשיו זה חוזר עם מינוי ראש המוסד רומן גופמן. שוב בג"ץ נדרש להכריע בשאלות של מוסר, נורמה ויושרה. במהלך הימים האחרונים נמלאו העיתונים בהערכות ובניתוחים: עד כמה היה גופמן מודע לכך שהאוגדה בפיקודו משתמשת בקטין למבצע השפעה והפעלת סוכנים.
השאלה שצריך לשאול היא: האם זה באמת משנה? לצורך הליך פלילי, בוודאי שכן. ידיעה וכוונה הן הבסיס לקביעה פלילית או משמעתית. אבל כאשר דנים ביכולת לקחת אחריות פיקודית על היחידה המורכבת והסודית ביותר בישראל, לא באמת חשוב אם ידע או לא.
פעם הייתה מספיקה העובדה שתחת פיקודו התרחשה פשלה מביכה שכזאת, שיש לה השלכות קשות בתחומים רבים, כולל הפללה זמנית של קטין. הרי ברור שלו, חלילה, אורי אלמקייס היה נוטל את חייו בעקבות האירוע, גופמן היה צריך לתת תשובות למשפחה ולציבור.
החשש הטבעי הוא כמובן ממסע ציד סביב מינויים ציבוריים, שבמסגרתו כל פלופ קטן בקורות החיים או טעות טכנית מלפני שנים יחזרו לרדוף מועמד ראוי במסגרת דקדקנות יתר משפטית ונורמטיבית. במסע כזה, כל מה שצריך הוא למצוא אצל מועמד פרגולה פגומה או תיעוד שלא אסף בשקית אחרי כלבו, כדי להטיל בו מום.
החשש הוא כמובן ממסע ציד סביב מינויים ציבוריים, שבמסגרתו כל פלופ קטן בקורות החיים או טעות טכנית מלפני שנים יחזרו לרדוף מועמד ראוי. החשש המוצדק הזה הביא לאפקט הפוך: הכשרה של כל שרץ אפשרי
אבל החשש המוצדק הזה הביא בשנים האחרונות, בחסות ממשלה ממולחת, לאפקט הפוך: הכשרה של כל שרץ אפשרי. וחלקים בעיתונות זורמים עם הקו, בין אם מתוך אידיאולוגיה ובין אם מתוך מוסר ירוד. כשהמטוטלת תנשוב לכיוון השני, הם בוודאי יזדעקו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו