עם כל המועקה המתמשכת בלב, הסיפור שביאס אותי אתמול במיוחד והוציא לי את הרוח מהמפרשים אינו קשור ליום הזיכרון או ליום העצמאות. הוא לא תוצר של המלחמות המתמשכות ולא קשור לפוליטיקה הסרוחה והאלימה שגדלה כאן או לשסע החמור וחסר התקדים שחווה החברה הישראלית.

בימים "רגילים", מהסוג שכבר שכחנו שפעם היו כאן, סיפור כזה היה תופס מקום שני או שלישי בליין-אפ של אתרי החדשות או עמוד 5 בעיתון. בתקופה שכזאת ספק כמה בכלל שמו אליו לב.  

עשור אחרי אסון קריסת חניון הברזל ברמת החייל שבו נהרגו שישה פועלים ונפצעו 23 נוספים הסתיים ההליך המשפטי במאסר על תנאי למהנדס חנוך צחר, שכבר עבר את גיל 90, והורשע בשש עבירות של גרימת מוות ברשלנות ועבירות נוספות. הוא לא ירצה מאסר בכלא בשל גילו המתקדם, וזה דווקא סביר בעיניי: אין שום טעם שאדם בן 91 יבלה את ימיו האחרונים בין סורג ובריח.

מה שייאש אותי היא העובדה שבמדינת ישראל לוקח לטחנות הצדק עשר שנים – עשר שנים! – לפסוק במקרה שנראה די ברור מתחילתו.

את הכשלים האיומים וההפקרות המחרידה סביב הקמת החניון חשפנו בתחקירים כבר בימים שאחרי האסון. זאת הייתה תקופה שבה לא נלחמנו בשבעים חזיתות במקביל, ואשכרה אפשר היה לפתוח מהדורות בשיח נוקב על נורמות אזרחיות קלוקלות. בתל אביב, ראש העין או חדרה.

זירת אסון קריסת התקרה באתר הבנייה של חניון ברמת החייל ב-6 בספטמבר 2016 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

מערכת משפט שלא מצליחה לברר אמת ולפסוק אשמה (או חפות) בפחות ממספר דו-ספרתי של שנים אינה מבקשת צדק. היא לכל היותר מסדרת אותו בתיקיות ועושה עליו "וי" כדי לעבור, בעצלתיים, לתיק הבא.

המערכת הזו זקוקה ל"רפורמה" הפוכה בתכלית מזו של הצמד רוטמן-לוין: יותר כוח, יותר כוח אדם, יותר תוקף. בדיוק ההיפך ממה שמבקשים עכשיו שוחרי רעתה.

המערכת הזו זקוקה ל"רפורמה" הפוכה בתכלית מזו של הצמד רוטמן-לוין: יותר כוח, יותר כוח אדם, יותר תוקף. בדיוק ההיפך ממה שמבקשים עכשיו שוחרי רעתה

אירוע החניון היה צריך להיחקר ולהתברר בבית המשפט בתוך שנה-שנתיים לכל היותר. הדיו על פסק הדין הייתה צריכה להתייבש כשדמם הסמוק של הפועלים האומללים שחייהם הופקרו עדיין רטוב. כך גם באסון נחל צפית (שלקח גם הוא עשור בבית המשפט) ובעוד מאות מקרים.

ועל רקע הסיום החלוש הזה לאסון נוראי, שסימל תרבות שלמה של זלזול בחיי אדם, יש משהו עלוב ונקלה בסמלים אחרים שדוהים. באירועים רבי הוד והדר שנפרטים לפתע לשרשרת של מריבות פאתטיות ומתעופפים באוויר כמו בלון שתקעו בו סיכה.

המסדרון מזיכרון לעצמאות היה תמיד הרבה יותר מציון תאריך ביומן. עבור מיליוני ישראלים זה היה הרגע המזוקק שבו אנחנו מזכירים לעצמנו למה אנחנו כאן ובזכות מי.

ישראלים עומדים בצפירת יום הזיכרון בנתיבי איילון בתל אביב, 21 באפריל 2026 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

שנים דנו בשאלה אם הכרחי להצמיד את יום הזיכון ויום העצמאות זה לזה, והוחלט שאין ברירה – אלה היסודות האמיתיים עליהם נשען המקום הזה: טעמה המתוק של העצמאות נמהל בזכרם של אלה שיותר לא יזכו לחוות אותה.

השנה יותר ויותר אנשים מתקשים להתמיד בהדר של הרגע המזוקק הזה. אפשר לטעון שהם חבורה חמוצה שמתקשה לקבל את הכרעת הבוחר או מסרבת להכיר בכוחה העצום של האימפריה הצבאית הישראלית או פשוט לא מבחינים שכולם "שתו בירה בממד" – אבל זאת תהיה העמדת פנים לצורכי תגובה בטוויטר.

העצמאות שלנו השנה חלולה מאי פעם, מוטלת בספק. אנחנו מתגאים ביכולות הפנומנליות של חיל האוויר אך מסתירים את היותנו ישראלים בחו"ל. אנחנו מתגאים ביכולתנו להכות במדינה זרה במרחק אלפי קילומטרים מכאן, אך לא מצליחים לשמור על גבול אחד שקט מבית אפילו לזמן קצר.

אנחנו מתגאים ביכולות הפנומנליות של חיל האוויר אך מסתירים את היותנו ישראלים בחו"ל. אנחנו מתגאים ביכולתנו להכות במדינה זרה במרחק אלפי קילומטרים, אך לא מצליחים לשמור על גבול אחד שקט מבית

איני יודע אם הכאוס הזה הוא מבחירה פוליטית מודעת או חלק מתהליך, אבל ברור שאין בו שום "חירות". מי שרץ בתזזית בין גבולות ביתו כדי לסתום עם אצבע את הפרצות שלא יחדרו מים, לא באמת מרגיש אדם חופשי.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס יום הזיכרון ב"יד לבנים" בירושלים, 20 באפריל 2026 (צילום: Marc Israel Sellem/POOL)

הוויכוח "למי שייך" טקס המשואות, והשאלה מי ידליק משואה – ניצול שואה או ניצול תוכנית ריאליטי, נהג דחפור שהורס בתים או מהנדס רשלן שבונה אותם עקום – מרוקן את האירוע ממשמעות וערך והופך אותו למיותר. דגלנים ורקדנים הם סתם ליצנים להשכרה, אם קשה להסביר להם לשם מה הם מניפים את הדגל ויוצרים ציור של מנורה מבני אדם.

הוויכוח "למי שייך" טקס המשואות, והשאלה מי ידליק משואה – ניצול שואה או ניצול תוכנית ריאליטי, נהג דחפור שהורס בתים או מהנדס רשלן שבונה אותם עקום – מרוקן את האירוע ממשמעות וערך והופך אותו למיותר

לא בכדי עסקו עיתונאים רציניים בשאלה כבדת הראש האם ראש הממשלה בנימין נתניהו לחץ את ידו של נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, והדהדו פייק ניוז כאילו פסח עליו (סרטוני וידאו מראים חד-משמעות שנתניהו לחץ את ידו של עמית). בחסות השיח הדלוח, כולנו ירדנו לביצה ומלקטים צפרדעים למאכל.

אינני יודע איך ומה יסיר את האבן הכבדה מעל ליבנו בשנה הבאה. אולי בחירות, אולי הסכמים מדיניים, אולי חודש אחד של שקט ושלווה. אולי נחמה ביכולתו של האדם לצלוח עוד תקופה איומה ולהמשיך בכל זאת.