פיטורים הם דבר קשה לכל אחד ואחת. קל וחומר לעובד מבוגר, אשר בדרך כלל מתקשה יותר למצוא עבודה מעובד צעיר. תוסיפו לזה את העובדה שאנחנו בתקופת משבר הקורונה – קיבלתם סיטואציה לא פשוטה שצריך כעת להתמודד איתה.

בין מאות אלפי המפוטרים שנוספו למעגל האבטלה בחודשים מרץ-יולי, ישנם לא מעט עובדים הנחשבים למבוגרים בשוק העבודה, שהינם רק(!) בגילאי 45 ומעלה. אין ספק שתחושת הייאוש מקננת בעובדים אלו, ותקוה – אין באופק.

בין מאות אלפי המפוטרים שנוספו למעגל האבטלה בחודשים מרץ-יולי, ישנם לא מעט עובדים הנחשבים למבוגרים בשוק העבודה, שהינם רק(!) בגילאי 45 ומעלה. אין ספק שתחושת הייאוש מקננת בעובדים אלו

הבעיה של העובדים המבוגרים החלה עוד לפני הקורונה. חלק מהמעסיקים ניסו להיפטר מעובדים אלה והקורונה נתנה להם לגיטימציה. קל לפטר את העובדים המבוגרים בתואנות שונות. הצעירים שולטים יותר בטכנולוגיות והעסקתם זולה יותר. סיבות אלה ואחרות מאפשרות למעסיקים לנצל את המצב ולפטר יותר מבוגרים. אין ספק שחלק של מבוגרים שנמצאים כעת בחל"ת יהפכו בהמשך למובטלים.

האבסורד הגדול הוא שמחקרים רבים מוכיחים שעובדים אלו הם הטובים ביותר עבור מעסיקים – הם בעלי נסיון עשיר, מוטיבציה, בשלות מקצועית ומוכנות נפשית. אין להם ילדים קטנים או מילואים ה"מפריעים" לשגרת יומם והם נאמנים יותר ובעלי מוסר עבודה גבוה יותר מצעירים בני 30-20.

בסקר שנערך לפני מספר חודשים על ידי "מאגר מוחות" עבור "קרן מעגלים", בקרב מדגם מייצג של מעסיקים במשק, נמצא כי מעל למחצית מהמעסיקים מגלים נכונות להעסיק עובדים בגילאי 50 ומעלה, ובתנאי שהם בעלי הכשרה מתאימה.

הדרך היחידה אם כן, למנוע את פיטורי המבוגרים ולהחזירם מחל"ת היא להעניק למבוגרים הכשרות מקצועיות כדי לשדרג אותם להתמודד עם טכנולוגיות חדשות או לאפשר הסבה מקצועית שתאפשר להם לעבוד במקצועות חדשים ונדרשים.

בנקודה זו המדינה חייבת לקחת הובלה, ולהעניק הכשרות לאותם עובדים גם אם הם מפוטרים, גם אם הם בחל"ת, וגם אם הם עדיין לא מפוטרים ומהווים כביכול חלק ממעגל העבודה.

פעילות הקרן שאני עומדת בראשה התמקדה עד עכשיו בהכשרת עובדים שמקצועם מוגדר 'שוחק'. אני קוראת למדינה – שנו את הקריטריונים בהתאם למציאות במשק, כדי לאפשר לכמה שיותר עובדים להכשיר את עצמם למקצועות החדשים ולמצוא אופק תעסוקתי.

קחו בחשבון שאותם מבוגרים מפרנסים משפחות. התחשבו בטלטלה הנפשית שהם עוברים, קחו בחשבון את העלויות למדינה אם אותם עובדים יאלצו לפנות לביטוח הלאומי. חשבו כמה אפשר לחסוך בכך שתעניקו להם מקצוע רלוונטי כדי שיקלטו במעגל העבודה.

ראיתי איך "נערי האוצר" מתנהלים, ואת האבסורד שבתהליך קבלת החלטות. זו אפילו לא בעיה של תקציבים אלא של ניהול נכון. בכדי לממש את התכנית להסבת מקצוע למפוטרי הקורונה אין צורך בתקציבים עתירי אפסים, אלא רק לאשר לגורמים מקצועיים, בשיתוף המעסיקים, לקיים קורסי הסבה מתאימים ולשנות את הקריטריונים, כך שהמפוטרים יוכלו לממש את הזכות.

ישבתי בחודש שעבר במפעל "פיניציה זכוכית שטוחה" בצפון שנסגר, מולי ישבו אנשים עם דמעות בעיניים שמבקשים 'תצילו אותנו'. לצערי אנשי האוצר יושבים בירושלים ולא פוגשים אותם, הם מרוחקים, מנותקים מכל מה שקורה הלכה למעשה.

ישבתי בחודש שעבר במפעל "פיניציה זכוכית שטוחה" בצפון שנסגר, מולי ישבו אנשים עם דמעות בעיניים שמבקשים 'תצילו אותנו'. לצערי אנשי האוצר יושבים בירושלים ולא פוגשים אותם, מנותקים מכל מה שקורה

הפערים הולכים וגדלים, העוני הולך וגדל. אותם עובדים "מבוגרים" עצמאיים או שכירים שפרנסו את משפחתם בכבוד רעבים היום ללחם. זו לא חארטה. זו המציאות שמסתכלת לכולנו בעיניים.

פה ויגודסקי היא יו"ר קרן מעגלים כיהנה כיו"ר שדולת הנשים בישראל. דירקטורית בחברת החשמל וברשת "עמל", חברת הנהלה בבלט הישראלי, בתיאטרון יידישפיל, בסוזן דלל, בית צבי וצוותא ויו"ר אגודת הידידים של תיאטרון יידישפיל. (צילום: משה שי)

ביום שני בבוקר קבלתי שיחת טלפון דחופה מחברה קרובה, כמוני גם היא פסיכולוגית קלינית. להפתעתי, מושא דאגתה לא היתה מטופלת שנמצאת בסכנה:

"הספריה הלאומית נסגרת והמשך קיומה בסכנה, מאז היווסדה ב1892 הספריה לא נסגרה, גם כאשר היתה נתונה תחת הפגזות במלחמת השחרור הספריה נשארה פתוחה והצוות המסור המשיך בעבודת ההצלה של אוספי ספריות  שהגיעו מארצות אירופה", אמרה לי בקול מבוהל, "אנחנו חייבות לעשות משהו".

בספריה הלאומית ביקרתי לראשונה בשנות התיכון, בזמן הלימודים לבגרות בתולדות עם ישראל. למדתי אז באולפנה לבנות בירושלים, ותוכנית הלימודים שלנו כללה את הקורס של האוניברסיטה הפתוחה "מירושלים ליבנה". את הספרים ניתן היה להשיג רק בספריה הלאומית.

בשני בבוקר קבלתי שיחת טלפון דחופה מחברה קרובה, גם היא פסיכולוגית קלינית. להפתעתי, מושא דאגתה לא היתה מטופלת שנמצאת בסכנה. "הספריה הלאומית נסגרת והמשך קיומה בסכנה", אמרה לי בקול מבוהל

כך הגעתי למקום ונשבתי בקסמיו. טעמתי טעם חדש של חוויית לימוד. בין כותלי הספריה, מוקפת באלפי ספרים, צללתי לחווית למידה שטעמה כטעם גן עדן. היינו חבורת נערות שובבות, שהתקשו לשבת ללמוד בשקט וברצף. לפתע מצאנו את עצמנו יושבות במשך שעות וקוראות בשקיקה פרק ועוד פרק.

בהפסקות יצאנו למרחבי המדשאות הגדולים וחזרנו להיות בנות שבע עשרה פרועות ועליזות. כך עברו עלינו ימים שלמים, ותקופת הלמידה לבגרויות זכורה לי כאחת התקופות המאושרות בחיי.

מאז חזרתי לשבת לעבוד בספריה בכל הזדמנות. האפשרות להיכנס לבניין המכיל את כתר דמשק, את הגניזה האפגנית שנמצאה בדרך מקרה על ידי רועי צאן במערות נידחות באפגניסטן, מכתב שכתב רבי נחמן מברסלב לבתו אהובת ליבו אדל, כתבי יד עתיקים של התלמוד, ספריות של קהילות שהושמדו באירופה וספריהן שרדו. אוצר אינסוף של הספר היהודי מקיף אותך ומחבר אותך לים אינסוף של ידע וחוכמה.

בכל פעם שנתקעתי בתהליך כתיבה שמתי פעמי לספריה בידיעה ששם אוכל להתגבר על המחסום. חלק גדול מעבודת הדוקטורט שלי נכתב בה, בעודי מקבלת השראה ממאות אלפי הספרים סביבי.

הספריה הוקמה על ידי יוסף חזנוביץ ממקימי אגודת חובבי ציון. בשנת 1899 הוא פרסם גילוי דעת ובו כתב:

"בירושלים ייבנה בית גדול, רם ונישא ובו ייאצר כל פרי רוח ישראל מיום היותו לגוי. כל הספרים הכתובים עברית וכל הספרים בכל הלשונות במדברים על היהודים ותורתם… הכל ייאצר בבית הגדול הזה, ואל הבית הזה ינהרו רבנינו, חכמינו וכל משכילי עמנו, וכל אשר לו לב מבין בספרותנו ורוחו שוקקה ושואפת לתורה ולחוכמה ולדעת דברי ימי עמנו וחיי אבותנו".

אני זוכרת את הפליאה שאחזה בי כתלמידת אולפנה כאשר ראיתי בספריה יושבות זו לצד זה נזירה פרנציסקנית, בחור ישיבה, פרופסורים נשואי שם וכמרים עטויי גלימות. הגיוון הזה ממשיך להתקיים גם בימנו והספריה מסמלת את הלב הפועם של התרבות שלנו, ואת האפשרות לחיות בשלום עם כל המתחים והקונפליקטים. הספריה היא מעין מרחב מקודש של ידע, רציפות, תרבות ואחווה בתוך סיר הלחץ הישראלי שאנו חיים בתוכו.

הפגיעה בספריה הלאומית היא סימפטום לריקבון עמוק ומסוכן שהגיע לשיאו בימי הקורונה. במקום בו נסגרים ספרים יש חשש עמוק להמשך הקיום של התרבות והרוח. בכל מדינות העולם המדינה מממנת את רוב התקציב של הספריה הלאומית, ואילו בישראל, הבית הלאומי של עם הספר, התקצוב הממשלתי עומד על 50% בלבד.

הפגיעה בספריה הלאומית היא סימפטום לריקבון עמוק ומסוכן. בכל מדינות העולם – המדינה מממנת את רוב תקציב הספריה הלאומית, ואילו בישראל, הבית הלאומי של עם הספר, התקצוב הממשלתי עומד על 50%

זהו עיוות שנמשך שנים רבות וחרב הקורונה שפגעה בהיקף התרומות הפכה אותו לסיכון ממשי. זה הזמן לתקן את העיוות הזה ולפתוח בהקדם את שערי הספריה, את שערי הלב הפועם שלנו.

יחד עם חברתי הפסיכולוגית דינה פון שוורצה מסתאי פתחתנו עצומה הקוראת להצלת הספריה ולהגדלת התקצוב הממשלתי.

איילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית דתיה פמיניסטית, גדלה בבית חרדי-חרד"לי. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה וביטוי עצמי. מחברת "באהבתינו" – מדריך לאינטימיות זוגית. מלמדת מדיטציה ופרשת השבוע ב"מתן". חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". נשואה, אם וסבתא.