היום, 24 באוקטובר, מלאו בדיוק 50 שנה ליום שבו נכנסה לתוקפה הפסקת האש בין ישראל לבין סוריה ומצרים. מלחמת יום כיפור שהחלה בשישה באוקטובר 1973 הסתיימה כעבור 19 ימים.
המלחמה הנוכחית שעדיין לא ברור איך היא תיקרא בספרי ההיסטוריה, החלה בשבעה באוקטובר 2023, ונראה שאנחנו עדיין בתחילתה.
חיילי צה"ל בשטח כינוס על גבול עזה, 17 באוקטובר 2023 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
שתי המלחמות פרצו בשבת שהיא חג, בעקבות מתקפות קטלניות על ישראל, שתפסו אותה בהפתעה מוחלטת. בשתי המלחמות שלחה ארצות הברית רכבת אווירית של אספקה וציוד, שסייעה לישראל לעמוד באתגרים שנכפו עליה.
שתי המלחמות חשפו כשלים ומחדלים בלתי נסלחים בצמרת ההנהגה הישראלית. מלחמת יום כיפור שינתה את החברה הישראלית ללא הכר. גם המלחמה הנוכחית תשנה את החברה הישראלית ללא הכר.
אבל למלחמה הנוכחית יהיו ממדים נוספים, שלא היו במלחמת יום כיפור. זו מלחמה שמתועדת מאלפי זוויות. היא משודרת 24/7, היא מתקיימת בעולם גלובלי, מרושת, מחובר, שבו קשה להבדיל בין אמת לשקר, בין תעמולה לחדשות ובין מניפולציה לכנות.
והמניפולציות רק יתרבו. מרגע שהתחוורו התוצאות הנוראיות של 7 באוקטובר, היה ברור שחמאס מחזיק במאות ישראלים חטופים, והוא יכול להרשות לעצמו להשתמש בהם בציניות ככלי משחק – במלחמה הפסיכולוגית, התקשורתית והתודעתית שהוא מנהל במקביל מול ישראל ומול המערב.
אחרי שמחבלי חמאס תיעדו והפיצו בעצמם את מעשי הזוועה הבלתי נתפסים שהם חוללו, חמאס מנסה עכשיו להציג לעולם "פנים הומניטריות".
אחרי שהמחבלים תיעדו והפיצו בעצמם את מעשי הזוועה שהם חוללו, חמאס מנסה עכשיו להציג לעולם "פנים הומניטריות"
זה מהלך מרושע שאפשר לנסח בערך כך: תראו, אנחנו אמנם כרתנו ראשים של תינוקות, שרפנו בתים על המשפחות שבתוכם, אנסנו נשים מול ילדיהן ואפילו תעדנו ושיתפנו את זה ברשתות – אבל היי, תראו איך אנחנו משחררים בנדיבות שתי קשישות ישראליות ועכשיו אנחנו מבקשים בתמורה שתרחמו עלינו קצת ותאפשרו לנו לקבל סיוע הומניטרי.
השאלה היחידה שחייבת להישאל היא, כמובן, איזה מין "ארגון חופש" חוטף בכלל קשישות, ולמה גורלם של תינוקות, ילדים וזקנים הוא בכלל נושא לדיון ציבורי לגיטימי. כי הוא לא.