בדיקה אמפירית לגבי הצלחת התמודדות מדינות העולם עם משבר הקורונה מעלה ממצא מובהק – המדינות שמונהגות על ידי מנהיגים פופוליסטים ונחרצים מצליחות הרבה פחות להתמודד עם האתגר מאשר מדינות עם מנהיגות צנועה וספקנית.

משבר הקורונה מאפשר לנו לראות בצורה מרוכזת תופעה שקיימת סביבנו כבר זמן רב אבל נמתחה על תקופות זמן הרבה יותר ארוכות ולכן קשה היה לאבחן אותה – חוסר היכולת האנושית להבין ולחזות את מגמות השינוי בעולם המודרני.

בדיקה אמפירית לגבי הצלחת התמודדות מדינות עם משבר הקורונה מעלה ממצא מובהק – אלו שמונהגות ע"י מנהיגים פופוליסטים ונחרצים מצליחות הרבה פחות להתמודד עם האתגר ממדינות שמנהיגותן צנועה וספקנית

אחת מהתכונות הייחודיות של נגיף הקורונה לעומת נגיפים אחרים היא חוסר היכולת שלנו להבין את התנהגותו. התופעה הזאת של חוסר וודאות מלווה אותנו בהקשרים אחרים כבר זמן רב, ונובעת מהעובדה שהשינוי בעולם הופך פחות ופחות לינארי ויותר מעריכי (אקספוננציאלי). המוח האנושי יכול להבין שינוי לינארי ויכול לחזות את העתיד על סמך ניתוח העבר על ידי אקסטרפולציה. מהפיכת המידע והטכנולוגיה הפכה את השינוי לבלתי ניתן להבנה וחיזוי העתיד הפך לאחד האתגרים המשמעותיים ביותר למנהיגות בעידן המודרני.

מנהיגים בעבר נשענו על יכולתם להציג חזון ברור לגבי העתיד, שהתבסס על יכולת להבין את ההווה ולנתח את העבר. בעידן המודרני לאף מנהיג אין את היכולת הזאת, אבל רבים בציבור עדיין מצפים למנהיגים שיתנו להם תחושת וודאות ונחרצות על רקע השינוי שאינו מובן להם ולכן הוא מאד מפחיד ומאיים.

המנהיגים הפופוליסטיים מנצלים את החרדה הקיומית הזאת של הציבור, בכדי לשווק להם פתרונות נחרצים ותחושה שהם יודעים על מה הם מדברים. לכל התבטאות שלהם, או ציוץ בטוויטר, נלווה סימן קריאה והם זוכים בשל כך לתמיכה רבה, בעיקר בקרב אותם אנשים שלא יודעים לחיות עם ספק ועם סימני שאלה.

לעומתם מנהיגים מתלבטים, שואלי שאלות שמבינים שהם לא מבינים, נתפסים כחלשים, אבל הם מצליחים להתמודד טוב יותר עם השינוי העולמי.

אני זוכר את הביקורת על שמעון פרס כשהיה ראש ממשלה, שהתבטאה בגיחוך עליו על כך שהיה אומר כן ולא. לקח לי הרבה שנים להבין שהיכולת הזאת לראות כל סוגיה באופן מורכב משני צדדיה היא הכרחית למנהיגות מודרנית. פרס הדגים לי שמנהיג בעידן המודרני צריך להיות יותר לומד מיודע, משום שרוב הידע הישן הופך ללא רלבנטי ואף למגבלה ביכולת לצאת מפרדיגמות אנכרוניסטיות להתמודד עם הבלתי נודע והבלתי מוכר. הוא הדגים לי שסקרנות, דמיון, יצירתיות וצניעות אינטלקטואלית משרתת אותנו הרבה יותר מידע של פרטים מהעבר.

המנהיגים הפופוליסטיים מנצלים את החרדה הקיומית של הציבור, לשיווק פתרונות נחרצים ותחושה שהם יודעים על מה הם מדברים. לכל התבטאות נלווה סימן קריאה, שמזכה אותם בתמיכת אלו שאינם יודעים לחיות עם ספק

ההבנה הזאת התחדדה אצלי כשלמדתי את תאוריית המנהיגות האדפטיבית של פרופסור רונאלד חפץ בבית הספר לממשל על שם קנדי של הרווארד (בזכות מילגה מקרן ווקסנר). חפץ טען שמנהיגות אדפטיבית, בניגוד למנהיגות טכנית, מתאימה יותר לעיסוק באתגרים חדשים ולא מוכרים, משום שהיא מובילה ללמידה של הקבוצה ולא להובלה של מנהיג יודע כל וכריזמטי.

בפגישות מדיניות בהן הייתי לצידו של פרס כיועצו המדיני, התרשמתי תמיד מאותם מנהיגים שידעו לבטא ספק ולשאול שאלות ולא מאלו שדיברו בנחרצות. דוגמאות בולטות היו אנגלה מרקל קנצלרית גרמניה, שידעה להקשיב וללמוד ולא להתהדר בידע. דוגמא נוספת היא האפיפיור פרנסיסקו, שהצניעות שלו אפשרה לו לפרוץ את הדוגמטיות של הכנסייה הקתולית ולקחת אותה למחוזות חדשים תוך קבלת האחר והשונה. בלטה גם המנהיגות של אובמה שתמיד בחן כל סוגיה מכל צדדיה והיה חלוץ בהבנה שהעולם המודרני מחייב גמישות ולמידה ולא פזיזות. גישה זאת של אובמה פורשה במחוזותנו ובמזרח התיכון כחולשה אבל ההיסטוריה תשפוט אחרת.

גם בניתוח לאחור של המנהיגים שלנו ניתן ברטרופרספקטיבה להבין שאותו ראש ממשלה לוי אשכול שגמגם במסר לציבור ערב מלחמת ששת הימים היה אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו פה ושהטעויות הכי גדולות של מנהיגנו נבעו בעיקר מהיבריס ולא מספק.

על כן לא מפליאה התופעה שאנחנו רואים באופן כל כך בולט כיום, שהמדינות שמתנהלות באופן הכי מוצלח בתקופת אתגר הקורונה הן אלו שמונהגות על ידי מנהיגים ובעיקר מנהיגות, שיש בהן את הצניעות, הגמישות האינטלקטואלית והסקרנות ללמוד תוך כדי תנועה. מנהיגות שלא מחפשות את התשובה המיידית האולטימטיבית שיוכלו לשווק לציבור המבולבל שמחפש וודאות במציאות כאוטית.

בפגישות מדיניות לצד פרס כיועצו המדיני, התרשמתי ממנהיגים שביטאו ספק. אנגלה מרקל קנצלרית גרמניה, שידעה להקשיב וללמוד, או האפיפיור פרנסיסקו, שצניעותו אפשרה פריצת הדוגמטיות של הכנסייה

הגיע הזמן שהציבור בישראל יבין גם הוא, שאנחנו לא צריכים מנהיגים שהם נואמים כריזמטיים, שמשווקים לנו סימני קריאה חסרי ביסוס, אלא מנהיגים או מנהיגות צנועות, שאומרות לנו את האמת גם כשהיא לא ברורה וגם כשהיא מחייבת למידה של כולנו ועוסקות באומץ באתגרים האמיתיים ולא בהסחות דעת.

הדיפלומט לשעבר נדב תמיר הוא חבר בוועד המנהל של מיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית. נדב שימש כיועץ המדיני לנשיא פרס, שירת בשגרירות וושינגטון ושימש כקונסול כללי למדינות ניו אינגלנד ובוסטון. כמו כן, הוא חבר בוועדת ההיגוי של יוזמת ז'נבה ומשמש כיו"ר מועצת הבוגרים של קרן ווקסנר.

לאורך 20 שנותיה הראשונות של המאה ה-21 התעצם מול עינינו המאבק האוניברסלי בין מי שמבקשים לבצר את המשטר הדמוקרטי וזכויות האדם וכן להבטיח קיום אוניברסלי בכבוד, לבין מנהיגים לאומניים וגזענים שממוקדים בעצמם, מקיימים תרבות כזב, משסים ללא הפסק נגד ארגוני זכויות אדם, תקשורת חופשית ושומרי סף, מרסקים את מוסדות הדמוקרטיה, חותרים לצמצם את הפיקוח השיפוטי והפרלמנטרי על מעשיהם, מבזים את הדת לצרכיהם הפוליטיים והנרקיסיסטיים, מפרקים את מדינת הרווחה (ולכל הפחות את מערכי הרווחה הקיימים במדינותיהם) ומעמיקים את הקשר המושחת והאנטי-דמוקרטי בין ההון לשלטון.

לאורך 20 שנותיה הראשונות של המאה ה-21 התעצם מול עינינו המאבק האוניברסלי בין מי שמבקשים לבצר את המשטר הדמוקרטי וזכויות האדם ולהבטיח קיום אוניברסלי בכבוד, לבין מנהיגים לאומניים וגזענים

השופטת הדגולה רות ביידר-גינסבורג גדלה במשפחת מהגרים ענייה בברוקלין. היא התגברה על כך, על אפליית הנשים החמורה (משרדי עורכי דין ואף שופטים סירבו לקבל אותה כעורכת דין שכירה או כעוזרת משפטית בשל היותה אישה) ועל ממסד שמרני. לאורך שנים הייתה עורכת דין אמיצה שנאבקה למען זכויות אדם ואזרח.

היא התמקדה בזכויות נשים, פעלה למען שוויון מגדרי, ערכה כתב עת משפטי שהתמקד בשוויון זכויות לנשים, כיהנה כיועצת משפטית בתחום שוויון הזכויות לנשים באיגוד למען חירויות אזרחיות, ייצגה בדיונים משפטיים במסגרת פרשות חשובות ואף כיהנה כפרופסור למשפטים באוניברסיטה. היא כתבה חיבורים על זכויות אדם בכלל, זכויות נשים בפרט, סדר-דין אזרחי ומשפט בינלאומי. בגיל 47 הפכה לשופטת פדרלית. בגיל 60 מונתה לבית המשפט העליון של ארצות הברית בידי הנשיא קלינטון. היה זה בשנת 1993.

לאחר מינויה לבית המשפט העליון בארצות הברית, פסקה לא אחת למען שוויון זכויות לנשים, הדגישה את זכותה האוטונומית המוחלטת של האישה על גופה, הטעימה את חשיבות השמירה החוקתית על זכויות האדם והאזרח, פסקה כמיטב יכולתה למען זכויות עובדות מופלות, פסקה בערעור מפורסם שהתמקד באפליית נשים באקדמיה צבאית ובערעור מפורסם אחר שהתמקד בטענת אפלייה גזעית בשירותי הכבאות של ארצות הברית וכן פסקה נגד זיהום הסביבה בידי תאגיד תעשייתי גדול.

וחשוב לא פחות: היא הסתייגה בדעת מיעוט מהפסיקה שהתירה את הקשר המושחת והמסוכן שבין תאגידי ענק לבין פוליטיקאים שניזונים מתרומותיהם ולכן מחויבים אליהם בצורה מוחלטת.

השופטת הדגולה רות ביידר-גינסבורג גדלה במשפחת מהגרים ענייה בברוקלין. התגברה על אפליית הנשים החמורה (משרדי עוה"ד ואף שופטים סירבו לקבלה כעו"ד שכירה או כעוזרת משפטית בשל היותה אישה) ועל ממסד שמרני

שלשום היא נפטרה מסרטן הלבלב בגיל 87. האישה השופטת השנייה בתולדות ארצות הברית בבית המשפט העליון. האישה היהודיה הראשונה במוסד החשוב. מרצה אהובה, חוקרת דגולה, בעלת עיטורי כבוד רבים בתחום המשפט (לרבות המדליה על שם השופט היהודי הדגול ברנדייס), אייקון תרבותי, אישה בעלת משמעת עצמית נדירה ושופטת יוצאת דופן שפעלה כל חייה למען כבוד האדם וזכויות האזרח. בשנת 2013 אף השיאה זוג גברים אוהבים. היא הייתה אז אישה בת 80. אני מנחש שהייתה הכי נמוכה באולם. 155 סנטימטרים.

גופתה טרם התקררה. הנשיא המעודן טראמפ מיהר להכריז בציוץ בטוויטר שימנה במקומה שופט בבית המשפט העליון. זאת למרות שנותרו 6 שבועות בלבד עד בחירות נובמבר 2020. מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט, מיץ' מקונל, מיהר להבהיר שיתמוך במינויו של שופט חדש בטרם הבחירות.

If Justice Ruth Bader Ginsburg gets replaced by a conservative judge, it could change “the whole fabric of our legal system, statutes, constitutional law in a way that will define the Trump era,” said @realBobWoodward.

Watch more #WashWeekPBS: https://t.co/05mph9V98U pic.twitter.com/3IZJiHI0Y4

— Washington Week (@washingtonweek) September 19, 2020

לכאורה, זו זכותם. הם הדרג הנבחר. שיטת מינוי השופטים בארצות הברית מאפשרת לנשיא לעשות כן גם זמן קצר לפני הבחירות.

הנקודה היא שעם פטירת השופט העליון השמרן אנטונין סקאליה בשנת 2016 (שופט שמרן ביותר ובאופן נדיר, חבר טוב של ביידר-גינסבורג), דרש הרוב הרפובליקני בסנאט מהנשיא אובמה שלא למנות את מועמדו הליברלי לשיפוט במקומו של סקאליה, בנימוק שאין לעשות כן 9 חודשים בטרם בחירות. אובמה אכן נאלץ להימנע מהמינוי לאחר שהרוב הרפובליקני בסנאט הבהיר שאינו מתכוון לדון בכך בכלל.

עם פטירת השופט העליון השמרן אנטונין סקאליה ב-2016, דרש הרוב הרפובליקני בסנאט מהנשיא אובמה שלא למנות את מועמדו הליברלי לשיפוט במקום סקאליה, בנימוק שאין לעשות כן 9 חודשים בטרם בחירות

ומי עמד בחזית הדרישה ממנו להימנע מכך לפני 4 שנים? נכון, הסנאטור מיץ' מקונל. מנהיג הרוב הרפובליקני דהיום שמגבה את טראמפ ומצהיר שעליו למנות במהירות שופט עליון חדש עוד בטרם התקררה גופתה של ביידר-גינסבורג.

GOP Senator, thy name is hypocrite. pic.twitter.com/cfJjefGWDi

— The Lincoln Project (@ProjectLincoln) September 21, 2020

אם זה מזכיר לכם את המנהיג הישראלי הצבוע שטען שראש הממשלה אולמרט איבד את המנדט הציבורי והמוסרי כבר בשלב חקירותיו הפליליות כחשוד בשנת 2008 ובטרם נאשם במשפט פלילי, בעוד הוא עצמו כמובן רשאי לכהן כראש ממשלה גם לאחר שהוגש נגדו כתב אישום חמור בשנת 2020, זה איננו מקרי.

לצערי, נתניהו, טראמפ ומקונל הם מסוג הפוליטיקאים שאין בכלל על מה לדבר איתם. שום מילה שלהם אינה נחשבת. הם יפרו כל הסכמה ויטיפו בלהט קדוש בעד דבר והיפוכו כל עוד זה מה שישרת את האינטרס האישי והכוחני שלהם. אלו מנהיגים רעילים שחייבים להחליף.

רות ביידר-גינסבורג. האישה שהזכירה לנו שקיימת גם אופציה יהודית אחרת. יהדות ליברל-דמוקרטית. יהדות הומניסטית. יהדות שבמרכזה כבוד האדם וזכויות האדם והאזרח. תנצב"ה.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.