מתחת לקולות ולברקים של העימות בין הצדדים הנאבקים בעד ונגד ה"רפורמה" במערכת המשפט, ייתכן שישראל עוברת בימים אלה שינוי טקטוני מבחינה פוליטית וחברתית: מתפתחת אפשרות שציבור קטן אבל מכריע יתנתק מהימין הדתי לטובת הידברות ואף שותפות עם המרכז, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה תרבותית.
ייתכן שישראל עוברת בימים אלה שינוי טקטוני: מתפתחת אפשרות שציבור קטן אך מכריע יתנתק מהימין הדתי לטובת הידברות ואף שותפות עם המרכז, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה תרבותית
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
ידוע לכול שהפוליטיקה הישראלית מורכבת משני גושים קבועים – הגוש הימני בהנהגת בנימין נתניהו וגוש המרכז-שמאל המורכב ממי שמתנגדים לו (הנתונים מראים שגוש הימין גדול יותר בקרב האוכלוסייה היהודית). ככל הנראה, המצביעים נעים בתוך הגושים אך לא עוברים מגוש לגוש.
מצב זה עשוי להשתנות עקב התפתחות חדשה יחסית בפוליטיקה הישראלית – הסוגייה שבמשך שני דורות הגדירה את הפוליטיקה בארץ הולכת ונהיית פחות רלוונטית – שאלת גורלה של הגדה המערבית (יהודה ושומרון). לטוב או לרע, מוסכם על כל הצדדים כמעט – כולל ארה"ב – שתהליך שלום בר-ביצוע לא נראה באופק וכי השטחים הללו יישארו תחת שליטה ישראלית בעתיד הנראה לעין.
מצב זה מעמיד את המחנה הציוני-דתי בפני דילמה. איך להגיב על המצב החדש? הצד הקיצוני יותר במחנה זה, המיוצג בידי מפלגת הציונות הדתית (בצלאל סמוטריץ', שמחה רוטמן ואבי מעוז), הבין זאת פשוט כניצחון של הימין הדתי.
"ניצחנו", הם אומרים, ואנחנו צריכים לבסס את ניצחוננו לא רק על ידי הרחבה והעמקה של מיזם ההתנחלויות, אלא על ידי עיצוב מחדש של פניה של ישראל מבית, תוך חיזוק שלטון הרוב ובכיוון אנטי-ליברלי.
"ניצחנו", אומרים הקיצונים במחנה, ואנחנו צריכים לבסס את ניצחוננו לא רק על ידי הרחבה והעמקה של מיזם ההתנחלויות, אלא על ידי עיצוב מחדש של פניה של ישראל מבית, תוך חיזוק שלטון הרוב ובכיוון אנטי-ליברלי
המחנה השני, שהיה מיוצג פוליטית בידי נפתלי בנט והדמויות הרבניות והאידיאולוגיות המזוהות אתו, כגון הרב אביחי רונצקי ז"ל, בוודאי ראה בכך הזדמנות לקדם את ישראל לכיוון לאומני יותר, אבל לעשות זאת בשיתוף פעולה עם גורמים חילוניים (כגון איילת שקד) ולתת יותר מקום לזרמים לא-אורתודוקסיים ולנשים.
כך למשל, תוכנית הלימודים של "תרבות יהודית-ישראלית" בבתי הספר הממלכתיים, שנכתבה תחת הנהגתו של בנט, הציגה גישות חילוניות, לאומיות ותרבותיות ליהדות לצד הגישות האורתודוקסיות, ובנט גם תמך בבניית מרחב לא-אורתודוקסי לתפילה בכותל המערבי ("עזרת ישראל)".
שר הדתות ממפלגתו, מתן כהנא, פעל להגבלת המונופול של הרבנות הראשית בענייני הגיור והכשרות. זרם זה שיקף פרשנות ליברלית ודינמית יותר של הפילוסופיה התשתיתית של הציונות הדתית, מבית מדרשו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, השואפת לסינתזה אמיתית בין הדת לבין התרבות החילונית המודרנית. כך, "ניצחון", הימין הדתי בשאלת ארץ ישראל השלמה פתח פתח למתינות דתית בסוגיות אחרות.
כאשר "ממשלת השינוי" עמדה לקום, אף כי נראה שרוב מצביעי "ימינה" התנגדו בלהט להצטרפותו של בנט לממשלה עם יאיר לפיד – מיעוט חשוב, כולל אינטלקטואלים בעלי זיקה להנהגת גוש אמונים ההיסטורי, תמכו במהלך.
חלק גדול מהתמיכה בא משום שממשלת בנט-לפיד הבטיחה לשים סוף למעגל האינסופי של מערכות בחירות ולבצע משימות ממשלתיות חיוניות, כגון אישור תקציב. אבל היה כאן עוד משהו, בייחוד בחוגים האינטלקטואליים והאידיאולוגיים יותר: סיכוי להתחבר ולשתף פעולה עם גורמים חילוניים ואפילו עם אנשי שמאל.
כאשר "ממשלת השינוי" עמדה לקום, אף כי נראה שרוב מצביעי "ימינה" התנגדו בלהט להצטרפותו של בנט לממשלה עם יאיר לפיד – מיעוט חשוב, כולל אינטלקטואלים בעלי זיקה להנהגת גוש אמונים ההיסטורי, תמכו במהלך
הייתה תחושה שאולי מתוך חיבור שכזה יוכל לצמוח משהו שיחרוג מהדיכוטומיה המוכרת של שמאל-ימין, בעד ונגד ביבי, שהפוליטיקה והחברה הישראלית תקועות בה. שאולי שיתוף חדש כזה ישלב איכשהו בין האידיאליזם המוסרי של השמאל, עם הדגש על זכויות אדם והתמיכה במיעוטים מדוכאים, לבין המחויבויות הדתיות והלאומיות של הימין הדתי.
זה לא עבד, כמובן. הפלסטינים והבדואים לא שיתפו פעולה, ולשותפות עם המפלגה האסלאמית של מנסור עבאס ועם מרצ בתקופה של מתח ביטחוני מוגבר לא היה סיכוי מלכתחילה. אחרי שנה הממשלה נפלה וימינה התפרקה.
אף על פי כן, יש קהילה ציונית דתית, המגיעה אולי לארבעה או חמישה מנדטים, שמעוניינת למזג באופן כזה או אחר את הדתיות האורתודוקסית עם המודרניות החילונית.
בהפגנות נגד הממשלה הבחינו רבים במספר הגדול של גברים בכיפות ונשים בכיסוי ראש. היו אפילו דיבורים על קיום הפגנות בהתנחלויות הדתיות בגוש עציון. קהילה זו לא רוצה לחיות במדינה אנטי-ליברלית, בלי כבוד לזכויות אדם ולזכויות נשים ועם פרצות ענקיות לשחיתות. אלא שהיא רוצה לאזן בין החששות הללו לשיקולים דתיים ולאומיים. היא לא תומכת בליברליזם הצרוף והקוסמופוליטי של מרצ או של האגודה לזכויות האזרח.
מפגינים דתיים בקפלן תל אביב מתקבלים במחיאות כפיים.. מרגש pic.twitter.com/JospFvQvW1
— ????????Benzi (@fogelb97) January 28, 2023
אם מתנגדי ה"רפורמה במערכת המשפט" באמת רוצים לחולל שינוי משמעותי, עליהם לנסות ולחבור לקהילה זו. הציונים הדתיים המתונים שהצביעו לימינה הם קבוצה שנמצאת בתנועה. חלקם הצביעו לבצלאל סמוטריץ' ולרשימת ה"ציונות הדתית" בהיעדר חלופות, אבל הם לא מרוצים מכך, במיוחד לא עכשיו.
על אף נפילת ממשלת בנט – יש קהילה ציונית דתית, המגיעה אולי לארבעה או חמישה מנדטים, שמעוניינת למזג באופן כזה או אחר את הדתיות האורתודוקסית עם המודרניות החילונית
בגיליון "מקור ראשון" מהשבועות האחרונים, מאמרי דעה וטורים רבים (רובם?) קראו לריסון ה"רפורמה" ולהידברות עם האופוזיציה (באופן עקרוני יש לצרף גם ליכודניקים ומסורתיים בתוך דיון אבל זה נושא למאמר נפרד). גם השמאל הליברלי החילוני וגם הציונות הדתית המתונה צריכים לנצל את ההזדמנות ולהידבר אחד עם השני – אולי יש כאן סיכוי לפריצת דרך, גם אם צנועה. אל תהרסו אותו. אפילו מספר קטן של מנדטים שיתנתק מהימין הדתי וישתף פעולה עם המרכז הפוליטי ישנה את התמונה הפוליטית בישראל.
ד"ר שלמה פישר הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי ועמית במכון שחרית. תחומי המחקר שלו הם בצומת שבין דת, פוליטיקה ומעמד וכן בקשר שבין דת, דמוקרטיה ואזרחות בחינוך. לימד סוציולוגיה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטאות נוספות, פרסם מחקרים רבים אודות הציונות הדתית ותנועת ש"ס ועבד כ-30 שנה בשדה החינוך. הוא בין המייסדים והמנהלים של יסודות – המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, המתמקד בחינוך לדמוקרטיה בחינוך הממלכתי-דתי. (צילום: מכון שחרית)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו