כאשר דנים בקיצוניות ובקיטוב פוליטי, קיימת נטייה טבעית לטעון כי הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני בארה"ב אינם אלא תמונות מראה האחד של השני. הטוען זאת נראה כמאוזן ואפילו כרחב אופקים, כזה המסוגל לחיות בשלום עם העובדה שהקיצונים מהצד שלו גרועים בדיוק כמו הקיצונים מהצד האחר. האמנם?

כשדנים בקיצוניות ובקיטוב פוליטי, נטען בד"כ שהימין הקיצוני והשמאל הקיצוני בארה"ב הם תמונות מראה האחד של השני. הטוען זאת נראה מאוזן ואפילו רחב אופקים. האמנם?

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

בעוד שהסכנה הנובעת מן הימין הקיצוני מכוּוֶּנֶת כלפי יהודים, והיא כרוכה בהתעללות, התקפות גופניות ואף רצח (ההתקפות על בתי הכנסת בפיטסבורג ובפוואי ב-2019). ההתקפה מן השמאל הקיצוני מכוונת נגד היהדות והציונות.

על מנת להתמודד עם הקיצוניים מימין ומשמאל  חשוב להבין את  השורשים שמהם הם צומחים.

אחד המאפיינים הבסיסיים של השמאל (וגם אחת מסכנותיו) הוא נטייתו הגוברת לאי-ליברליזם. נטייה זו שבאה לידי ביטוי בעיקר באוניברסיטאות, הולכת ומתרחבת אל החברה כולה. והיא מאופיינת בין היתר ב"תרבות הביטול" (cancel culture) המונעת ממרצים, בהם מדענים בולטים, שאינם עונים על הקריטריונים של התקינות הפוליטית, או שאוחזים בהשקפות שאינן פרוגרסיביות דיין, מלפנות אל סטודנטים בקמפוס, אפילו ביחס לתחומי התמחותם המדעית.

צעדים אנטי-ליברליים בוטים אלה ננקטו במשך שנים ע"י תרבות ונהלים אוניברסיטאיים, שבאמצעותם יכולים היו סטודנטים למנוע דיון על נושאים מסוימים, או ביטוי של דעות מסוימות, על סמך הצהרה כי דעות ונושאים אלה גורמים להם לחוש "אי-ביטחון".

יצירות ספרותיות ופילוסופיות קלאסיות סומנו כמכילות מילים או ביטויים העלולים לגרום לסטודנטים לחוש "אי-ביטחון". מאחורי כל זה עמד הניסיון לכפות סדר יום שהתמקד בראייה צרה של השגת צדק לקבוצות זהות מדוכאות.

יצירות קלאסיות סומנו כמכילות מילים או ביטויים העלולים לגרום לסטודנטים לחוש "אי-ביטחון". מאחורי כל זה עמד הניסיון לכפות סדר יום שהתמקד בראייה צרה של השגת צדק לקבוצות זהות מדוכאות

ניסיונות אלה ליצירת אוטופיות טוטליות, קשורים בטבורם לפרוגרמה התרבותית של התודעה המודרנית, המכפיפה את כל ההסדרים והמוסדות החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים לחשיבה רפלקטיבית המבקרת את עצמה.

על פי תודעה זו, נורמות תרבותיות ומיניות והיררכיות חברתיות נוצרו ונקבעו על ידי בני האדם ולא על ידי האל. הכרה כזו יכולה להוביל לסובלנות ולפלורליזם – שהרי כולנו יצורים אנושיים, ואיש מאיתנו אינו חסין מטעויות. בו-זמנית, היא עלולה להוביל לניסיונות מרחיקי לכת לפתור בעיות אנושיות וחברתיות של אי-שיוויון ואי-צדק, הקיימות מקדמת דנא.

כאשר אנו מאמינים כי פתרונות כאלה נמצאים בהישג ידינו, גדול הפיתוי לאכוף אותם, ולו תוך שימוש בכוח. שכן מדוע לסבול אי-צדק אם בידינו המפתח לצדק לכל. וכך אנו מקימים מחנות ריכוז ו"גולאגים" בשם השחרור, הצדק והשוויון.

לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר סר חינם של הנאציזם והפשיזם, רבים האמינו, לפחות במערב, כי הגענו לעידן חף מאידיאולוגיה. אך תחזיות אלה הוכחו כמוקדמות מדי. דומה שנכנסנו לעידן אידיאולוגי עם אותן שאיפות אוטופיסטיות-טוטליות שפרחו לפני אותה מלחמה.

הקו האוטופיסטי-טוטליסטי חזר והתמקם ביחס לחתירה לשוויון בין זהויות גזעיות ומיניות שונות. כתוצאה מכך, בעסקים וארגונים רבים נפתחו "לשכות גיוון", שתפקידן להבטיח גיוון הזהותי וגזעי בתוך הארגון. מוסדות רבים החלו לדרוש ציות ל"אני מאמין" הפרוגרסיבי שלהם.

כך, לדוגמה, באוניברסיטת קליפורניה נדרשים אלה המבקשים לקבל משרות הוראה למלא הצהרות שבהן יפרטו כיצד יקדמו גיוון והכללה. הצהרות שלא עמדו בדרישות גרמו לפסילת מועמדים, עוד לפני שנשקלו הישגיהם האקדמיים.

לדוגמה, באוניברסיטת קליפורניה המבקשים לקבל משרות הוראה נדרשים למלא הצהרות שבהן יפרטו כיצד יקדמו גיוון והכללה. הצהרות שלא עמדו בדרישות גרמו לפסילת מועמדים, עוד לפני שנשקלו הישגיהם האקדמיים

ההקבלה לקומוניזם עולה מיד: גם בחברות קומוניסטיות קיימת בכל משרד, ארגון, בית ספר ומפעל "ועדת מפלגה" שתפקידה לדאוג לנאמנות אידיאולוגית.

כתוצאה מכך מורגשת ירידה בתפיסות ליברליות וסובלניות, כגון ההגנה על חופש הביטוי. 40% מן המילניאלים (ילידי שנות ה-80 ואילך) מאמינים כי יש לדחוק ביטויים הנחשבים כמעליבים מיעוטים. זאת לעומת 25% או פחות בגילאים מבוגרים יותר (מרכז המחקר פיו). מאמר שפורסם לא מכבר בכתב-העת היוקרתי "אמריקן סוציולוג'יקל  ריוויו" מצא כי לימודי אמנויות, מדעי הרוח ומדעי החברה באוניברסיטאות אינם מלמדים פתיחות וסובלנות כי אם להפך – מגבירים את האמונה כי יש אמת מוסרית אבסולוטית, וכי היא בהישג ידנו.

בסביבה כזו, לציונות אין שום סיכוי. מבחינתם, ישראל והציונות, מעצם מהותן, מגלמות את הרשע הקולוניאליסטי והגזעני, והן שותפות לגזענות ולדיכוי באמריקה וברחבי העולם כולו. יש לדכא אותן, להעלימן. הן סותרות ומזהמות את הטוהר האידיאולוגי של החברה הנגאלת, הנבנית כעת לנגד עינינו.

היהדות אינה נותרת מאחור. לא רק שהיא נתפסת כדת שבטית השייכת לשלב פרימיטיבי יותר בהיסטוריה, אלא שהיא פועלת באכזריות ברברית נגד תינוקות ובעלי חיים, והיא מקושרת אל היהודים הלבנים עתירי זכויות היתר. למרות שיהודים, כיחידים, בהחלט יכולים לאמץ דעות פרוגרסיביות ואף להפוך לפעילים יעילים בעד הפרוגרסיביות, אין להעניק ליהדות אותה מידה של סובלנות והבנה לה ראויות הדתות של העמים הסובלים מדיכוי אמיתי.

בסביבה כזו, לציונות אין שום סיכוי. מבחינתם, ישראל והציונות, מעצם מהותן, מגלמות את הרשע הקולוניאליסטי והגזעני, והן שותפות לגזענות ולדיכוי באמריקה וברחבי העולם כולו. יש לדכא אותן, להעלימן

האיום האחר מגיע מן הימין. אופיו שונה מאופיו של האיום המגיע משמאל. הוא מאיים על יהודים, בעיקר באופן פיסי, לא על הציונות (שבה הוא עשוי לתמוך) או על היהדות. סיבותיו שונות מסיבות האיום משמאל. דומה שלאנטישמיות ימנית רצחנית יש זיקה להתפרקות חברתית קיצונית, המובילה לדמיונות פוליטיים בעלי אופי קונספירטיבי ופרנואידי.

בספרה יסודות הטוטליטריות הגדירה חנה ארנדט אחד מן המקורות לתנועה האנטישמית והפשיסטית המודרנית בתור "האספסוף". "האספסוף" מורכב מפרטים שאיבדו את השתייכותם המעמדית, כלומר אנשים שהקפיטליזם המודרני סילק מן המבנים האורגניים של החברה – משפחות, עיסוקים, מעמדות ושכבות. הם מתקיימים בשולי החברה והם לא נהנים מייצוג פוליטי בפרלמנט.

כותבת ארנדט:

"האספסוף, בהיותו מסולק מן החברה ומן הייצוג הפוליטי, פונה בהכרח אל פעולה חוץ-פרלמנטרית. יתר על כן, הוא נוטה לחפש את הכוחות האמיתיים בחיים הפוליטיים באותן תנועות והשפעות הסמויות מן העין והפועלות מאחורי הקלעים".

אלה הם היהודים, הבונים החופשיים והישועים. אף שהאספסוף מורחק מפעולה פוליטית ריאליסטית ורציונלית, יש לו גישה לפנטסיה פוליטית, במיוחד כזו המציגה את היהודים (ואחרים) בתור איומים.

אותם תהליכים המיוחסים לאספסוף האנטישמי והפשיסטי במחצית הראשונה של המאה ה-20, חוזרים על עצמם בזירה החברתית, הכלכלית והפוליטית הנוכחית בארצות הברית.

אותם תהליכים המיוחסים לאספסוף האנטישמי והפשיסטי במחצית הראשונה של המאה ה-20, חוזרים על עצמם בזירה החברתית, הכלכלית והפוליטית הנוכחית בארצות הברית

סיפור חורבנו של מעמד העובדים הלבנים ידוע היטב כיום. הגלובליזציה והעברת המשרות מחד גיסא, הרובוטים והאוטומציה הממוחשבת מאידך גיסא, גרמו לכך שכמעט בלתי-אפשרי לגברים לבנים חסרי השכלה גבוהה למצוא משרות שיאפשרו להם לקיים משפחה וליהנות מאורח חיים של מעמד בינוני צנוע.

אובדן המשרות האלה הרס את חיי המשפחה במגזרים רבים של המעמד העובד. הואיל ולא משתלם לנשים, העובדות כמזכירות, מטפלות וכו', להתחתן וכך לאבד שליטה גם על כספן וגם על ילדיהן, הן המירו את הנישואין ב"זוגיות סדרתית ללא נישואין". רוב הלידות במעמד העובדים הלבנים מתרחשות כיום שלא במסגרת נישואין, ורוב היחידות המשפחתיות הן של אמהות חד-הוריות, המגדלות את ילדיהן יחד עם בני-זוג מתחלפים.

אובדן התעסוקה וחיי המשפחה הביא לאובדן הכבוד העצמי ולייאוש, שהוחרף בשל תיאורה של אוכלוסייה זו בתור "עלובים", "גסי רוח" וכיו"ב. התוצאה הקיצונית ביותר מכל אלה היתה עלייה עצומה במיתות שנגרמו לאנשים בידי עצמם, על ידי אלכוהוליזם, מנת יתר של תרופות או התאבדות. כתוצאה מכך, תוחלת החיים בקרב זכרים לבנים חברי המעמד העובד בגיל העמידה נמצאת כיום בירידה, תופעה מזעזעת כאשר מדובר במדינה מפותחת.

התפרקות חברתית איננה מאפשרת ליחיד לנסח לעצמו יעדים פוליטיים ברורים, ובמקום היא מעודדת פנטזיות פוליטיות הנפוצות בעיקר בקרב לבנים שמרנים בעלי הכנסה נמוכה וחסרי השכלה גבוהה – אלה מאמינים כי ביידן גנב את הבחירות, וכי ה"מהגרים פולשים לארה"ב וממירים את הרקע התרבותי והאתני שלנו".

האמונות בדבר "ההמרה" ו"תפיסת מקומנו" מובילות לתיאוריות קונספירציה אנטישמיות. משתתפי מצעד העליונות הלבנה בשארלוטסוויל בשנת 2017 צעקו "היהודים לא יתפסו את מקומנו". בטבח ב"עץ החיים" הואשמו היהודים גם בפלישה וגם בתפיסת מקום ולכן המתקפות נגדם היו מבחינת התוקפים  צעדים הגנתיים נגד האיום היהודי.

משתתפי מצעד העליונות הלבנה בשארלוטסוויל ב-2017 צעקו "היהודים לא יתפסו את מקומנו". בטבח ב"עץ החיים" הואשמו היהודים בפלישה ובתפיסת מקום. לכן המתקפות נתפסו כצעדי הגנה מהאיום היהודי

הקהילה היהודית יכולה לטפל בגורמים היותר עמוקים של השנאה האנטישמית. לשם כך עליה לאמץ מדיוניות המטפלת בנפרד בהתפרקות החברתית הגורמת לאנטישמיות אלימה בימין, ובאוטופיזם הטוטליסטי המסוכן בשמאל.

באשר לימין יש לנקוט בגישה "פרו-חברתית", המחזקת את המוסדות התומכים במעמד העובדים – עבודה, משפחה, דת ואיגודי העובדים. לתמוך במדיניות שתעודד ותיצור תנאים שיאפשרו לרבים – גברים ונשים – לצאת לעבודה. תנאים כמו פתיחתם של גני ילדים ומעונות יום המאפשרים לשני בני הזוג לעבוד, ומאפשרים גם לאנשים המשתכרים מעבודה לקבל מענקים.

ובאשר לאוטופיזם הטוטליסטי. האינטלקטואלים היהודיים הגדולים של המאה ה-20 – ישעיהו ברלין, יעקב טלמון, חנה ארנדט – כולם זיהו את הסכנות, לחברה בכלל וליהודים, הטמונות באוטופיזם הטוטליסטי. כולם תמכו בפלורליזם ליברלי. יש לחזור למחקריהם וליישם אותם על האוטופיזם בן זמננו, שדומה כי הוא נע מן הטוטליסטי אל הטוטליטרי.

יתרה מכך, המסורת היהודית, ובמיוחד המסורת ההלכתית הרבנית שהתפתחה בגולה, מתברכת במשאבים רבים של צניעות ואירוניה אנטי-אוטופיסטית. כל מי שלמד ברצינות גמרא והלכה יודע כי הנחת היסוד שלהן היא כי לבני אנוש אין גישה לאמת האבסולוטית, וכי לכל השאלות יש צדדים רבים ("אלה ואלה דברי אלוהים חיים"). כל אלה עטופים בתחושת אירוניה – "חוש ההומור היהודי", המהווה מרכיב חשוב בזהות היהודית, והוא מבוסס על הכרה בפער שבין המציאותי לבין האידיאלי.

המסורת היהודית, ובמיוחד ההלכתית-רבנית שהתפתחה בגולה, מתברכת במשאבי צניעות ואירוניה אנטי-אוטופיסטית. כל מי שלמד ברצינות גמרא והלכה יודע כי הנחת היסוד היא שלבני אנוש אין גישה לאמת האבסולוטית

חוקרים ואינטלקטואלים יהודיים באמריקה גייסו רגישות זו בצורה ניכרת למען ביקורת על ישראל ומדיניותה. הגיעה העת שהם ינצלו רגישות זו להערכה ולביקורת על האוטופיזם בחברה שבהם חיים.

ד"ר שלמה פישר הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי ועמית במכון שחרית. תחומי המחקר שלו הם בצומת שבין דת, פוליטיקה ומעמד וכן בקשר שבין דת, דמוקרטיה ואזרחות בחינוך. לימד סוציולוגיה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטאות נוספות, פרסם מחקרים רבים אודות הציונות הדתית ותנועת ש"ס ועבד כ-30 שנה בשדה החינוך. הוא בין המייסדים והמנהלים של יסודות – המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה, המתמקד בחינוך לדמוקרטיה בחינוך הממלכתי-דתי. (צילום: מכון שחרית)