הספר "לירושלים ובחזרה" הוא תיעוד של ביקור עצל ונינוח פיזית וגיאוגרפית של סול בלו בישראל. בלו ורעייתו קצרת המועד אלכסנדרה (בלו היה נשוי חמש פעמים, עשרות נשים נכנסו ויצאו מחייו ללא חופה וקידושין והוא העמיד צאצא אחרון בגיל 84) באו לירושלים ובה בילו את רוב זמנם.

מדובר בדרשה חברתית ופוליטית עמוסה לעייפה בקלישאות ומתאפיינת באקרובטיקה אינטלקטואלית, שסימני השאלה בה רבים מסימני הקריאה.

סופר אמריקאי נחשב – ב־1976 זכה בלו בפרס נובל לספרות עבור "מתנת המבולדט" וסך כל פועלו הספרותי, ובפרס פוליצר – אינו צריך להתאמץ ולכתת את רגליו; אושיות ישראליות מתחומי חיים שונים, כולל חברים טובים משכבר הימים, שמחו לבוא אליו, לשהות במחיצתו והטריחו עצמם ל"משכנות שאננים" ולמלון "קינג דיוויד" שבהם שהה.

על אף האנשים שאיתם החליף בלו דעות על "המצב" – וכמה עגום, אקוטי ודליק היה "המצב" ב־1976 –"לירושלים ובחזרה" מסגיר תופעה מוזרה. חלק מהישראלים שאותם פגש העדיפו להישאר בעילום שם. בלו מכנה אותם באות הראשונה של שמם ונותן בהם סימנים, לא כולם מספיקים כדי להסגירם.

סול בלו, 1964 (צילום: Jeff Lowenthal. Published by Viking Press)

השאלה המטרידה היא מדוע דרשו (דרישתם היא ההסבר היחיד להצגתם באופן אנונימי) בני שיחו לא להיות מזוהים בספר. לא ברור ממה הם חששו. במקרים אחרים, אף שישב איתם וגבה מהם את דעותיהם הטריות והעדכניות על "המצב", העדיף בלו לצטט מדברים שכתבו ופרסמו ולא את שאמרו לו בשיחה.

יכול להיות שמצא את דעותיהם הכתובות מרתקות ומנומקות יותר ממה שאמרו לו במהלכה של שיחה ישראלית שבה מתלהטות הרוחות ואנשים אומרים באופן הלוהב והחוצב ביותר את אשר בליבם. בלו מאתר מוקדם יחסית את הסמבטיון האידיאולוגי והפוליטי שאליו נקלע ומסגל טון כתיבה מינורי, תוהה, חקרני וקשוב, מבלי לכפות את דעותיו על הדינמיקה של השיחות.

השאלה המטרידה היא מדוע דרשו (דרישתם היא ההסבר היחיד להצגתם באופן אנונימי) בני שיחו לא להיות מזוהים בספר. לא ברור ממה הם חששו

הוא מיידה בבני שיחו שאלות ככדורי גולף עייפים בסוף מעופם, או מרים להם כדורים גבוהים להנחתה ליד הרשת.

***

דוד שחר, סופר, עורך וחבר של בלו, לוקח אותו לצעדה רגלית בגיא בן הינום. לא עובר זמן רב עד ששחר מרים את קולו לאוקטבות גבוהות: "הם לא רוצים את יוזמות השלום שלנו. הם אינם מעוניינים בוויתורים, הם רוצים להשמיד אותנו! אינך מכיר אותם. המערב לא מכיר אותם. הם לא יניחו לנו לחיות בשלום. אנחנו חייבים להילחם על חיינו. זה לא עולה לעולם כלום – לדבר, לדבר, לדבר".

הסופר דוד שחר

השיחה עם שחר מזכירה לבלו כמה "לא אהבתי את זה כאשר בעת ביקוריו בוושינגטון קרא דוד בן־גוריון ליהודי אמריקה לוותר על חזיונות השווא שלהם בדבר דמוקרטיה גויה ולמהר ולהגר לישראל. כאילו הרקורד האמריקאי הדמוקרטי בן 200 השנה הינו דבר של מה בכך.

"עבור מבקריה השמאלנים המחמירים, חלקם יהודים, ישראל אינה הדמוקרטיה הבלעדית במזרח התיכון, כפי שהיא מכונה בפי רבים. השמאל החדש רואה בה ישות ריאקציונית. מבקריה יראו לך כיצד היא מתנכלת לאזרחיה הערבים, ובמידה פחותה, לעולים היהודים מצפון אפריקה ומדינות ערביות אחרות.

"פרופסור יהודי מהרווארד אמר לי לאחרונה, 'האם לא תהיה זאת האירוניה האיומה ביותר אם יסתבר שהיהודים נאספו באורח נוח כל כך במדינה אחת כהכנה לשואה נוספת?'"

"בספרו הקצר והמעניין של יעקב לינד על ישראל, מצוטט בן גוריון כאומר: 'היהודים אינם יודעים דבר על הגיהינום המחכה להם. הגיהינום שלהם הוא חוסר שביעות הרצון האישית שלהם מעצמם ומבינוניותם'. פרופסור יהודי מהרווארד אמר לי לאחרונה, 'האם לא תהיה זאת האירוניה האיומה ביותר אם יסתבר שהיהודים נאספו באורח נוח כל כך במדינה אחת כהכנה לשואה נוספת?'"

בעת ביקורו של בלו בירושלים, הנושא המדיני הלוהט ביותר הקשור במזרח התיכון היה ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בוושינגטון ב־1976. "אני משוחח עם ספרנית חמורת סבר, אישה בגיל העמידה, פניה סמוקים מחום או מכעס. היא נזפה בי ואני משכתי בכתפי.

נשיא מצרים אנואר סאדאת משוחח עם נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר בבית הלבן, 26 במרץ 1979 (צילום: AP Photo/stf)

"'אמריקאים אוהבים לפתוח את ליבם בפני מבקרים זרים […] נראה להם כמה טובים אנחנו, כמה טובות כוונותינו, כמה נדיבים, פתוחים ומתווכים הוגנים אנחנו, ולמבקרים אותנו לא תהיה ברירה אלא להתמלא גם הם ברגש חיובי.

"'נאכיל ונשקה אותם, נשקיע בהם, נרים כוסית לכבודם, נשדר אותם בטלוויזיה, נמחא להם כפיים, נעניק להם הלוואות, כורים גרעיניים וציוד צבאי והם יחזירו לנו אהבה […] אבל האם יודעים האמריקאים כי סאדאת היה נאצי?' התעקשה הספרנית.

תמוהה העובדה שסול בלו, המתנהג כמי שלקח על עצמו שליחות עיתונאית חקרנית, פוגש פלסטינים וערבים ישראלים מעטים בלבד. ניתן לספור אותם על אצבעות יד אחת של חבלן

"סיפרתי לה כי שלחתי עותק של ההספד שכתב סאדאת להיטלר לסידני גרוסון ב'ניו יורק טיימס' ולקתרין גרהם (המו"לית, ר"מ) ב'וושינגטון פוסט'. 'האם הם ידפיסו את זה?' שאלה הספרנית. 'קשה לדעת', עניתי לה".

תמוהה העובדה שסול בלו, המתנהג כמי שלקח על עצמו שליחות עיתונאית חקרנית, פוגש פלסטינים וערבים ישראלים מעטים בלבד. ניתן לספור אותם על אצבעות יד אחת של חבלן ותיק. את אבו־זולוף, עורך העיתון "אל קודס", פוגש בלו אצל טדי קולק ראש עיריית ירושלים וחברו הטוב.

הסופר אהרן מגד לצד חתן פרס נובל סול בלו, 1974 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

"אבו־זולוף נחשב פלסטיני מתון ודעותיו מעוררות את כעסם של עמיתיו. אבל גם הוא חושב שהישראלים איטיים מדי לקבל אמיתות שנקבעו בשטח. ככל שיחכו יותר, כך יחמיר המצב.

"הערבים צוברים כוח כל הזמן שעה שישראל הולכת ונחלשת […] מדינות ערב נעשות עשירות, מודרניות ובעלות השפעה גדולה יותר וישראל חייבת לצעוד קדימה ולהגיש תוכנית שלום, ליזום מגעים ולהראות נכונות לנהל משא ומתן".

"בהערכה עדכנית שמסר ראש ה־CIA ויליאם קולבי בפני ועדה של הקונגרס", כותב בלו, "הוא העריך שהניצחון הישראלי הבא יעלה לה 9,000 הרוגים ו־36 אלף פצועים. ניצחון כזה יכול להתפרש כתבוסה"

"בהערכה עדכנית שמסר ראש ה־CIA ויליאם קולבי בפני ועדה של הקונגרס", כותב בלו, "הוא העריך שהניצחון הישראלי הבא יעלה לה 9,000 הרוגים ו־36 אלף פצועים. ניצחון כזה יכול להתפרש כתבוסה".

 ***

את אבא אבן, ח"כ מהשורה של מפא"י, פוגש בלו במזנון הכנסת.

"אבן מסיר את העור מפולקע. אני מריח את הקיטור הנידף מהעוף המכובס, אני רואה את הבשר ומחליט לטעום שוב מהשניצל. אוכל מוסדי בישראל יורד בגרון רק אם אתה עוצם את עיניך וחושב על דברים אחרים. אבן מאשר לי את אמיתות האנקדוטה שלו עם הנשיא לינדון ג'ונסון.

ח"כ אבא אבן נואם בכנסת, 27 בספטמבר, 1978 (צילום: סער יעקב, לע"מ)

"'זה היה אדם חכם', אומר אבן. אני שואל אותו והוא מאשר שאכן ג'ונסון קיבל את פניו בחדר הסגלגל במילים 'אדוני השגריר, אני בדיוק יושב כאן, מגרד בתחת וחושב על ישראל'. אבן מסביר כי הדברים נאמרו בידידות הגדולה ביותר. בפמיליאריות נטולת בוז".

כאשר נקרית בדרכו הזדמנות, מנצל אותה בלו לאזכר בגאוותנות את עברו ההרואי כסופר שאינו חושש לקום מאחורי מכתבתו בביתו בשיקגו ולצאת לשטח. בלו סיקר את מלחמת ששת הימים; זה סיפור המלחמה הישראלי שבו הוא אוחז כעדות לשליחותו העיתונאית.

"י' שכב שם עד רדת החשכה והציפורים לא נגעו בו אלא התעופפו מעליו. י' משוכנע שישראל חטאה מדי, שהפכה מושחתת מדי ואיבדה את הצידוק המוסרי שלה ולא נותר לה עם מה להילחם"

"סיפורי על ששת הימים נתקל בבוז של דיוויד הלברשטם (מגדולי העיתונאים האמריקאים, מתעד מעולה של אמריקה שנהרג בתאונת דרכים בברקלי ב־2007, ר"מ), שממנו ביקשתי שיגדיר עבורי עיתונות אמיתית מהי. 'כאשר גנרל מצרי וכל הארמיה שלו נלקחים בשבי', אומר הלברשטם, "ועיתונאי שואל אותו מדוע לא נורתה ולו ירייה אחת, עונה הגנרל שירייה אחת הייתה מסגירה את מיקומו'.

"זה, על פי הלברשטם, אחד הסיפורים הגדולים שנכתבו על מלחמת ששת הימים. סופר ישראלי, י' שמו, מספר לי כיצד ב־1948 והוא רק בן 17, שכב יום שלם עושה עצמו מת בין גוויות חבריו בשדה קוצים ליד ירושלים. הירדנים לכדו את היחידה שלו וחיסלו אותה. עופות הטרף הגיעו והחלו לנקר. הם תמיד מתחילים בעיניים.

הסופר והעיתונאי יורם קניוק, תל אביב, 29 בפברואר 2012 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

"י' שכב שם עד רדת החשכה והציפורים לא נגעו בו אלא התעופפו מעליו. י' משוכנע שישראל חטאה מדי, שהפכה מושחתת מדי ואיבדה את הצידוק המוסרי שלה ולא נותר לה עם מה להילחם".

אין צורך בתיאורו של בלו את אשתו האמריקאית של י', גבוהה, יפה ומזכירה לו את וירג'יניה וולף, כדי להבין שהסופר הוא יורם קניוק, שסיפק עדויות רבות וסותרות על השתתפותו בקרב על הקסטל ועל חשדו שהיה זה כדור מהרובה שלו שהרג את עבד אל־קאדר חוסייני. נכון יעשה הקורא אם יתהה מה טעם ראה קניוק, לא ישראלי שתקן, להסתתר מאחורי האות הראשונה של שמו.

"השקפתו של לם היא כי למרות שהרעיון הציוני היה נכון לזמנו, ישראל המודרנית סובלת מאוטיזם. מצב שאותו הוא מאפיין כדחייה של מציאות אמיתית והחלפתה במציאות שהיא תוצר של משאלת לב המגשימה את עצמה"

"מאמר מאת פרופסור צבי לם (מורה וחוקר שמת ב־2004, ר"מ) מהאוניברסיטה העברית מאשים את ישראל שאיבדה קשר עם המציאות. השקפתו של לם היא כי למרות שהרעיון הציוני היה נכון לזמנו, ישראל המודרנית סובלת מאוטיזם. מצב שאותו הוא מאפיין כדחייה של מציאות אמיתית והחלפתה במציאות שהיא תוצר של משאלת לב המגשימה את עצמה.

"הניצחון ב־67' היה הסיבה העיקרית לאוטיזם הזה. ישראלים החלו לדבר על הגדה המערבית כשטח 'משוחרר' […]

"הנתק הזה מהמציאות לא עיוור אנשים לעובדה שהשטחים מאוכלסים בערבים, אבל הוא מנע מהישראלים להבין שההתנחלות בהם ונטילת חזקה על השטחים תהפוך את נוכחות הריבון למועקה קשה שתאחד את העולם הערבי ותסלים את המצב לרמה שלא הייתה מוכרת קודם לכן בהיסטוריה.

הסופר סול בלו ואשתו אלכסנדרה בנשף בבית העירייה בשטוקהולם לכבוד זוכי פרס נובל, 10 בדצמבר 1976 (צילום: AP)

"קואליציה לאומית ללא מדיניות מוגדרת שולטת בישראל. המנהיגות האידיאולוגית נזנחה. מנהיגות צמודת־הון השתלטה. מדינאים, הוגי דעות, סופרים ועיתונאים לקו בגאוותנות, איבדו את הקשר עם הסיבה העיקרית להקמת ישראל – 'סיבת ההצלה' – והם שיכורי כוח ולוקים באשליות.

"המדינה, על פי פרופסור לם, חיה כעת חלום באספמיה. הוויכוח הפוליטי כמעט נמוג. ההתקפה ביום כיפור הייתה הלם לאוכלוסייה שסוממה בסיסמאות ריקות מתוכן והיא חיה בערפל והתעלמה מהמציאות".

"שמעון פרס הנוכח בדיון, הוא פוליטיקאי משופשף דיו כדי לא להיגרר לתוך ארוחת הצוהריים הווכחנית. הוא בא כדי לשוחח איתי על ספרים, כסופר בעצמו"

בביקורו בכנסת פוגש בלו בישראל גלילי, שר בלי תיק, שנוזף בו. "גלילי מאשים אותי שאני בור לגבי כוונות הערבים. הוא מסביר לי שיצחק רבין הכיר באופן מפורש בזכויות הלגיטימיות של הפלסטינים […] טדי קולק מתערב בשיחה ואומר כי ההנהגה הוותיקה מעולם לא הייתה מוכנה להכיר בבעיה הפלסטינית. גולדה מאיר שללה כליל את קיומם.

"גלילי סותר את טענת קולק. שמעון פרס הנוכח בדיון, הוא פוליטיקאי משופשף דיו כדי לא להיגרר לתוך ארוחת הצוהריים הווכחנית. הוא בא כדי לשוחח איתי על ספרים, כסופר בעצמו".

שמעון פרס בתחילת שנות השבעים (צילום: בוריס כרמי, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית)

***

"כולם בירושלים מדברים על המכתב שפרסם העיתונאי ג'ו אלסופ במגזין הניו יורק טיימס ב־14 בדצמבר 1975, שכותרתו 'מכתב גלוי לידיד ישראלי'. 'עמוס היקר', – נמען המכתב, הוא עמוס ערן, הרל"ש של ראש הממשלה, – 'בגלל הסכנה התמידית בה נמצאת ישראל חייבים האמריקאים לעדכן כל הזמן את חשיבתם כיצד תושפע אמריקה על ידי השמדתה של ישראל', כותב אלסופ.

"'לכן תמיד האמנתי שאנו האמריקאים חייבים להבטיח את המשך קיומה של ישראל, ולו רק כדי להבטיח את קיומם של הערכים האמריקאים שאני מוקיר. זאת השורה התחתונה של דעתי על המצב […] צרה גדולה נפתחה בין ישראל ואמריקה.

העיתונאי ג'ו אלסופ: "מדיניות הפנים הישראלית המרושעת השתלטה על תחום חשוב זה. זו ורק זו היא הסיבה האחראית לקרע בין שתי המדינות – לפחות מהצד האמריקאי, שהוא הצד המסכן את ישראל"

"'נדהמתי מכפיות הטובה של ישראל למזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר […] קיסינג'ר השיג הסכם הפרדת כוחות הכרחי ואוויר לנשימה לישראל […] קונגרס עוין לישראל אישר בחורי אף את ההסכם בסיני. ישראל אינה יכולה לקבל כמובן מאליו את תמיכת דעת הקהל האמריקאית.

"'דעת הקהל פונה נגד ישראל וחובה למצוא דרכים להפוך את המגמה הזאת. מהי הסיבה לשינוי המדאיג הזה בדעת הקהל האמריקאית? מקורה בזה המכונה 'משבר' מרץ 1975 […] יש לי סיוטים מהמנהג האמריקאי הנלוז לקחת צד בפוליטיקה של אומות אחרות.

הנרי קיסינג'ר נואם באסיפה הכללית של האו"ם ב־25 בספטמבר 1973 (צילום: AP Photo/Marty Lederhandler)

"'הנושא של מלחמה ושלום הוא בעל חשיבות קרדינלית לשותפים האמריקאים שלכם. מדיניות הפנים הישראלית המרושעת השתלטה על תחום חשוב זה. זו ורק זו היא הסיבה האחראית לקרע בין שתי המדינות – לפחות מהצד האמריקאי, שהוא הצד המסכן את ישראל.

"'עימות בין אמריקה וישראל עלול להיות קטלני לישראל, אבל צרות עם ישראל אינן מסכנות את אמריקה […] עליי להוסיף לצערי כי על ישראל להימנע מלהמשיך ולנסות להשפיע על מדיניות הפנים של אמריקה ובמזרח התיכון על ידי בחישה בנושאים אמריקאים פנימיים'".

אלסופ: "עימות בין אמריקה וישראל עלול להיות קטלני לישראל, אבל צרות עם ישראל אינן מסכנות את אמריקה […]"

***

"יצחק רבין הוא גבר מוצק, גובהו ממוצע וצווארו חזק. פניו נראים גדולים בגלל שיערו הנסוג, וגון עורו חיוור ואדמדם. הוא נראה אינטליגנטי, אמיץ ונכון לכל. ברור שהוא מתאמץ כל הזמן להישמע הגיוני. לקבל עליו אחריות כזאת אינה עושה את החיים פשוטים.

"הוא דובר אנגלית מדויקת עם הברות ישראליות גרוניות. הוא אינו נראה כבעל בית, אבל הוא בעל הבית כאן […] מה יאמר מנהיגה של מדינה כה מוטרדת לאורחים מאמריקה? אתה יכול להיות בטוח שהוא לא יאמר יותר מאשר לחזור על כל מה שכבר אמר בפומבי. מה עוד הוא יכול לעשות? אינני עיתונאי. למרות זאת, מר רבין חייב לנהוג איתי בזהירות".

נשיא ארה"ב ג'רלד פורד לצד ראש הממשלה יצחק רבין בבית הלבן, וושינגטון, 1974 (צילום: AP)

הנשיא האמריקאי ב־1976 היה ג'רלד פורד, שהיה סגנו של ריצ'רד ניקסון וירש אותו בתפקיד אחרי התפטרותו באוגוסט 1974. הוא אינו נשיא נבחר ולא ברור כלל עד כמה בוערת בו השאיפה הפוליטית להיבחר לנשיא על הרקורד שלו ואישיותו.

פורד נחשב אדם הגון ונעים הליכות. הייתה לו נטייה מועדת למעידות פיזיות רבות, שעליה בנה צ'בי צ'ייס מ"סטרדיי נייט לייב" את הקריירה הקומית שלו. מורשתו של פורד היא פועלה של רעייתו המרשימה, הגברת הראשונה בטי פורד, שחשפה בפומבי את ניתוח כריתת השד שעברה ונחשבת כמי שהעלתה לדיון את סרטן השד באמריקה ואת התמכרותה לאלכוהול.

במרץ 1975 שלח פורד אגרת חריפה לרבין: "הטקטיקה הישראלית מתסכלת את מצרים ומרתיחה אותי. אני מבקש להביע את אכזבתי מגישתה של ישראל למו"מ […] לכישלון הדיונים תהיה השפעה על היחסים בין מדינותינו"

חופשי מאימת השדולה היהודית בשל שוויון הנפש שלו כלפי עתידו הפוליטי, חש פורד בנוח לומר בקול רם את דעתו על ישראל. הוא טען כי ישראל משהה וממזמזת את ההתקדמות במשא ומתן הדילוגים שמנהל הנרי קיסינג'ר.

במרץ 1975 שלח פורד אגרת חריפה לרבין בה כתב: "הטקטיקה הישראלית מתסכלת את מצרים ומרתיחה אותי ו־Made me mad as hell. אני מבקש להביע את אכזבתי העמוקה מגישתה של ישראל למשא ומתן […] לכישלון הדיונים תהיה השפעה מרחיקת לכת על האזור ועל היחסים בין מדינותינו.

ראש הממשלה יצחק רבין בעת הפסקה בדיון על הסכם הביניים עם מצרים, במליאת הכנסת בירושלים, 1975 (צילום: משה מילר, לע"מ)

"נתתי הוראה לבחינה מחדש של המדיניות האמריקאית באזור, כולל היחסים עם ישראל, במטרה להבטיח שהאינטרסים האמריקאים ישמרו".

ב־24 במרץ זימן פורד את נציגי שתי המפלגות ועדכן אותם בדבר ההערכה המחודשת שעורך ממשלו. 'הערכה מחדש' במונחים פרקטיים הייתה ביטול מתן סיוע נוסף לישראל. במשך שישה חודשים סירבה אמריקה להשלים עסקאות נשק חדשות עם ישראל.

ב־21 במאי חווה פורד "הלם עמוק" כאשר 76 סנאטורים שלחו לו מכתב ודחקו בו להיות קשוב לבקשת ישראל לסיוע צבאי וכלכלי בהיקף של 2.59 מיליארד דולר

רבין אמר כי "המונח התמים לכאורה 'הערכה מחדש', סימן את אחת מתקופות השפל הקשות ביותר ביחסי ישראל–אמריקה". ב־21 במאי חווה פורד "הלם עמוק" כאשר 76 סנאטורים שלחו לו מכתב ודחקו בו להיות קשוב לבקשת ישראל לסיוע צבאי וכלכלי בהיקף של 2.59 מיליארד דולר. פורד הגיב בכעס ובתחושה שישראל החמיצה הזדמנות לשלום אמיתי.

***

"ב'התמימים בחוץ לארץ' כתב מארק טוויין: 'פלשתינה עוטה שק ואפר. על אלה מונחים כישוף וקללה שבגללן כמשו שדותיה והאנרגיות שלה נוקזו […] נצרת עומדת בבדידותה, במקור הירדן שדרכו נכנסו המרגלים לארץ המובטחת בשירים ובששון, נמצא עתה רק מאהל עני של בדואים […]

זוכה פרס נובל לספרות סול בלו, 13 בדצמבר 1976 (צילום: AP)

"'פלשתינה נואשת ומכוערת. ומדוע שלא תהיה כזאת? האם קללת ההשגחה העליונה יכולה לייפות את האדמה? פלשתינה אינה יותר חלק מהעולם במלאכתו. היא קדושה לשירה ולמסורת – היא מחוז חלומות'.

"הסופר הישראלי הצעיר והמבריק א. ב. יהושע זעזע קוראים כאשר כתב שיש ביהודים דבר מה המעורר טירוף בעמים אחרים. האכזריות הגרמנית הייתה ייחודית בהתמקדותה ביהודים […]

"הממשלה תקועה עם הכיבוש המייאש […] ויש את בעייתם של היהודים המשיחיים והאולטרה־דתיים המתעקשים שההתנחלות בגדה המערבית היא זכות אלוהית"

"בחזרה בביתי בשיקגו נפגשתי עם חברי מוריס ג'אנוביץ' (סוציולוג וחוקר, ר"מ). רבים מהישראלים האינטליגנטים והמנוסים, אני מספר לו, גורסים שישראל הייתה צריכה לסגת מהגדה המערבית לפני זמן רב – בתנאים משופרים כמובן. אף ישראלי רציני אינו מדבר על נסיגה שתחשוף את ישראל לסכנה צבאית.

"אבל הממשלה תקועה עם הכיבוש המייאש […] ויש את בעייתם של היהודים המשיחיים והאולטרה־דתיים המתעקשים שההתנחלות בגדה המערבית היא זכות אלוהית. הפלסטינים הכועסים מפרשים את סירובה של ממשלת רבין לרסן את המתנחלים כסימן של עידוד או של מדיניות לא מוצהרת.

משה דיין והנרי קיסינג'ר, מרץ 1974 (צילום: AP Photo/Bob Daughtery)

"פרופסור יובל נאמן מאשים את רבין בפרשנות שגויה שאותה הציג לממשלתו להסכם שהשיג קיסינג'ר עם מצרים. 'ישראל נאנסה לעשות ויתורים חד־צדדיים. התוצאה של הוויתורים הללו הם שישראל הפכה למדינת לוויין של ארצות הברית שהממשל הנוכחי שלה מאכיל אותה, שעל אחרי שעל לערבים, כדי להבטיח את המשכיות זרימת הנפט.

"'זה לא ריאליסטי לחשוב על תמיכה מסיבית ארוכת טווח של ארצות הברית בישראל על רקע מצבה הכלכלי של אמריקה והאווירה השוררת בה […] ממשל פורד תייק את ישראל כמטרד.

"בוושינגטון אני נפגש עם הנרי קיסינג'ר. 'אה', אמר קיסינג'ר אחרי הרצאה שגורה וארוכה, 'אילו רק נכתב התנ"ך באוגנדה. כולם היו יכולים להיות במצב הרבה יותר טוב'"

"'יש לישראל שימוש אחת בלבד – להאכיל איתה את הערבים פרוסה או שתיים כל שנה […] ויתור על הגדה המערבית יביא להתקפה אפשרית כוללת על ישראל שאותה אולי תצליח ישראל לבלום במחיר של 50–100 אלף חללים, ושעלולה להביא למצדה נוספת על הכרמל'.

"בוושינגטון אני נפגש עם האיש עצמו, הנרי קיסינג'ר. 'אה', אמר קיסינג'ר אחרי הרצאה שגורה וארוכה, 'אילו רק נכתב התנ"ך באוגנדה. כולם היו יכולים להיות במצב הרבה יותר טוב'.

נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון (במרכז) עם ראש הממשלה רבין שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר במלון קינג דיוויד בירושלים, יוני 1974 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

"בוושינגטון אני פוגש את ג'ו אלסופ שמכתבו ב'טיימס' גרר תגובות רבות. 'איפה יהיו כולם כאשר הדברים יהיו מסובכים יותר, אה? האם יהיה להם אומץ להילחם או האם ימלטו מהמערכה כדי להציל את עורם, אה? אני אהיה שם כאשר יקראו שמות', מבטיח אלסופ.

"'מה לא בסדר עם הישראלים הללו? הם אינם יכולים להגיע להבנה ביניהם? האם הם רוצים להיתפס עם המכנסיים למטה כמו הבריטים והצרפתים ב־1939? להילחם כמו חולדות במלכודת? אני מזהיר אותם אבל אעמוד לצדם בכל מקרה. אני מעריץ אותם ואת יכולתם להילחם'.

"שלזינגר חושב שאמריקה מתייחסת לישראל כפי שהתייחסה לדרום וייטנאם בשיחות השלום ב־1972–1973, כאשר אמריקה האשימה את דרום וייטנאם בכישלון להגיע להסכם עם הצפון"

"ההיסטוריון וולטר לאקר אומר לי: 'הבטחות אמריקאיות הן כמעט תמיד בעייתיות. הבטחה צריכה להיות בנושא של מעורבות צבאית בעת הצורך ואילו הקונגרס והאומה נמצאים במצב רוח בדלני. אפילו במקרה חד וחלק של תוקפנות ערבית, ישמעו קולות בנוסח 'לא עוד וייטנאם'. עם הערבים ניתן יהיה להגיע להסדר רק כאשר יבינו כי האלטרנטיבה היחידה לדו־קיום היא השמדה הדדית'.

"במאי מדווח הניו יורק טיימס על נאום מאת ג'יימס שלזינגר, שר ההגנה לשעבר, לפני איפא"ק. 'ממשל פורד', אמר שלזינגר, 'חותר תחת התמיכה המסורתית בישראל על ידי הפעלת לחץ כבד על ישראל לעשות ויתורים ומחוות לערבים'.

הנרי קיסינג'ר מודיע במסיבת עיתונאים בבית הלבן כי השלום בווייטנאם הוא "בהישג יד", 26 באוקטובר 1972 (צילום: AP Photo)

"שלזינגר חושב שאמריקה מתייחסת לישראל כפי שהתייחסה לדרום וייטנאם בשיחות השלום ב־1972–1973, כאשר אמריקה האשימה את דרום וייטנאם בכישלון להגיע להסכם עם הצפון".

***

אומרים שההיסטוריה חוזרת על עצמה אבל אף אחד אינו יכול לחזות את העתיד ואת הכדורים המסובבים שההיסטוריה זורקת לנו. שנה אחרי ביקורו של בלו בירושלים ודיווחו העגמומי, התרחש המהפך הפוליטי בישראל. בשיהוי של ארבע שנים ממלחמת יום כיפור, העניש הציבור הישראלי את מפלגת העבודה על יהירותה ועיוורונה ושלח אותה הביתה.

בקמפ דיוויד כופף קרטר – השנוא כל כך בישראל – את בגין וסאדאת עד שהללו נכנעו וחתמו על הסכם שלום. הסכם שישראל תייקה כקר, אנמי ולא מספק, אף שהחזית הצבאית שקטה כמעט 40 שנה

בנובמבר 76' נבחר ג'ימי קרטר, חוואי בוטנים ומושל ג'ורג'יה לשעבר, לנשיא, והביס את פורד שאכן התמודד כמי שכפאו שד. סאדאת הזמין עצמו לירושלים ותפס את ישראל מופתעה וחשדנית.

בקמפ דיוויד כופף קרטר – השנוא כל כך בישראל – את בגין וסאדאת עד שהללו נכנעו וחתמו על הסכם שלום. הסכם שישראל תייקה כקר, אנמי ולא מספק אף שהחזית הצבאית המשמעותית ביותר לישראל שקטה כמעט 40 שנה.

הסופר סול בלו במשרדו באוניברסיטת בוסטון, 17 באפריל 1997 (צילום: AP Photo/Elise Amendola, file)

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2015.