הי כבר לא.
היא כבר לא פסנתרנית רגישה
היא כבר לא חלילנית מוכשרת
היא כבר לא שחקנית
היא כבר לא פסיכולוגית קלינית
היא כבר לא בעלת מכון מצליח
היא כבר לא מרצה
היא כבר לא בוחרת בגדים
לא מורחת קרמים נגד קמטים ששקדה על בחירתם
כבר לא יושבת עם חברות בקפה
צוחקת מלוא הריאות
היא כבר לא עסוקה בקריירה ובמחשבות מה הלאה
היא כבר לא מאתגרת תפיסות של כח וסמכות.
היא כבר לא מתלבטת אם להופיע בכנס הקרוב.
עכשיו היא בת 50
חולת לימפומה
זאת מחלה קשה עם סיכויי שרידות בינוניים
היא רזה חשופה ומבוהלת
מרגישה שהיא מהדהדת לאחרים את שבירותם וסופיותם.
חולת הלימפומה בחדר ארבע היא עדיין אמא של איתמר ומיכאל.
חייל ותלמיד תיכון.
הילדים עדיין צריכים אותה.
לא, הם לא בעלי צרכים מיוחדים
אבל לכל ילד יש צרכים מיוחדים.
וכן, אולי היא עצמה בעלת צרכים מיוחדים.
שיטפלו בה כמו שצריך.
שיראו אותה
שידעו שהיא מיוחדת
שייתיחסו אליה יפה
בעדינות. ברכות.
שיעשו הכל בשביל לרפא אותה
מהנחש הזה שהשתלט על חייה
נחש רב זרועות שגוזל זהות וחופש.
אולי ירחם על הילדים
אולי ירחמו על הילדים.

"חולת הלימפומה בחדר ארבע היא עדיין אמא של איתמר ומיכאל/ חייל ותלמיד תיכון./ הילדים עדיין צריכים אותה./ לא, הם לא בעלי צרכים מיוחדים/ אבל לכל ילד יש צרכים מיוחדים"

טליה אפלבאום פלד פותחת את ספרה "שעת אפס" במעין שיר. על מי שהיתה ומי שהיא כבר לא. אישה בת 50 מול מחלה בסבב שני. בספר צנום וקולח היא מספרת סיפור אפי שמזכיר לי את המיתוס השומרי על ירידתה של איננה לשאול.

עטיפת הספר "שעת אפס"

איננה שהיתה אלת השמיים, הפריון והאהבה, מלכת גן העדן, יורדת לשאול כדי להשתתף בהלוויית גיסה. האלים לא מרשים לה לרדת לשאול והיא מפקידה את נערתה לדאוג להצלתה אם לא תחזור לאחר שלושה ימים. ברדתה לשאול איננה נאלצת לפשוט את כל תכשיטיה, את סמלי המלכות ומלבושיה שכבה אחר שכבה. כשהאלים מגלים את ירידתה האסורה לשאול היא נרצחת וגופתה הופכת למאכל לעופות ולזבובים. נערתה – חברתה דואגת להצילה.

המיתוס של איננה הוא סיפור על עזיבת גן העדן והתמודדות עם השאול, התמוססות והיעלמות ולידה מחדש. סיפור של התפכחות והתפתחות. כמו איננה, גם טליה פושטת את כל מלבושיה ותאריה ועוזבת את גן העדן של דירות הסטודנטים העליזות בתל אביב, את השמלות הצבעוניות שהיא אוספת ברחובות, את תיאטרון הבימה הנשקף מחלון הקליניקה, את המכון המצליח, את החברות איתן אפשר לצחוק מלוא הריאות. את בן הזוג החכם והתומך, את החופשות המסורתיות בכרתים וליבת חייה – שני בנים רגישים ומוכשרים. טליה מתארת את ירידתה לשאול מרגע גילוי הגוש בכנס בו היא מרצה בסין ועד לנשירת השיער והריסים והפיכתה לרוח רפאים המשתקפת בעיניו של השכן בחדר המדרגות.

הספר כולו נע בין תיאורים ריאליסטים לסמלים מיתולוגים – הנחש הכורך זרועות סביבה, המטפלת הפצועה, הים הצלול והעמוק כמו הנפש, העור המגרד הפצוע הנמשח במשחות בידי חברותיה המסורות, מנדלות הריפוי שתלו החברות בחדרה, התפילה והעסקאות מול אלוהים, הגשם המכה על שמשת החלון מול כיכר התיאטרון, האב התוקפני, האיחוד מחדש עם האם הקורבנית. הגוש שהתגלה בסין, השיער השופע של עובדת הניקיון אל מול שערה הנושר.

טליה מתארת את ירידתה לשאול מרגע גילוי הגוש בכנס בו היא מרצה בסין, ועד לנשירת השיער והריסים והפיכתה לרוח רפאים, המשתקפת בעיניו של השכן בחדר המדרגות

סיפור ירידתה לשאול כואב מאד ועובר דרך הררי אשמה על הרס החופשה המשפחתית, הרס אשליית הביטחון של ילדיה, הפחד למות ולנטוש אותם בטרם יספיקו להשלים את בחינות הבגרות, דרך העור הפצוע וחלל הפה הכאוב.

הספר הקצר מצליח לאתגר אותי גם כפסיכולוגית, מה המשמעות של חשיפה מפורטת שכזו על הזהות הפסיכולוגית שלה? איך זה משפיע על המטופלות והמטופלים? האם אני מעזה להחשף כך?

היא מספרת בגילוי מוחלט על הבית בו גדלה וממנו ברחה:

"שניים וחצי חדרים ברמת גן. שני הורים ושלושה ילדים… אבא זועם. מנפץ בפניה ובפני אמה את דלת הזכוכית של חדרן.. מדוע כל כך הרבה זכוכית בבית כל כך מפורק ושביר?".

בשל מה שעברה בבית הוריה הגברים מבהילים אותה. היא מתייחסת אליהם כאל ילדים מבוהלים וחסרי אונים ופגיעים ועם זאת הם מבשרי התפוצצות והתפרקות אלימות."זוכרת את אמא מבוהלת. אמא מנסה להגן עליה אבל אמא לא הצליחה לשמור עליה". היא זוכרת את אמא "מלאת פצעי דחייה, יגון ועלבון. מתוחה ועצבנית, מתמרנת סביב אבא, מנסה לשרוד".

אל מול האבא המפחיד והאח שהוא פליט זועם של העולם מתוארות דמויות גבריות מיטיבות כמו המורה לספרות ע' שעל שמו נקרא הספר "שעת אפס". היא מתארת חלום בו עובדת הניקיון במחלקה מספרת לה את סיפור חייה אבל לטליה החולה אין כח להקשיב:

"אני מצטערת, אין לי כח להקשיב אבל אני יכולה לקרוא לך שיר אם את רוצה. כמה אהבה את המורה לספרות ע' שהקריא להם שירה. היא הרגישה שהקריא לה אישית כשאמר: 'בשעת אפס קוראים שירה. כך יותר נעים להתעורר' אחר כך שמעה שמת בגיל צעיר מסרטן. האם השירים המתיקו את ייסורי מחלתו? היא מקווה שכן ונרדמת".

הספר הקצר מצליח לאתגר אותי גם כפסיכולוגית, מה המשמעות של חשיפה מפורטת שכזו על הזהות הפסיכולוגית שלה? איך זה משפיע על המטופלות והמטופלים? האם אני מעזה להחשף כך?

גם בן זוגה מתואר כדמות מיטיבה. חוקר שהפך כמעט לחלק מהצוות, מתמסר ומפסיק לעבוד כשהיא מתאשפזת. יש לו כף יד גדולה וחזקה, הוא עוטף אותה בצעיף צמר גדול עם פסים כתומים וצהובים בדרך הביתה לאחר תום שלושים ימי הבידוד והאשפוז.

תיאור החזרה מבית החולים הביתה הוא תיאור מצמרר של העלייה מן השאול, מן התהום. לאחר שלושים יום בהם היא מבודדת בחדר 4 במחלקה האונקולוגית, מתקלפת מכל הגלימות והשכבות ומשירה את שערה וריסיה, טליה מתעטפת שוב בשמלה מנוקדת שקנתה במיוחד לטיפולים, כזו שמונחת בקלילות על הגוף. לבדה היא ניצבת מול גרם המדרגות ומטפסת מן התהום בשארית כוחותיה, מדרגה אחר מדרגה היא גוררת את עצמה בכבדות ובכוחות אחרונים היא שבה הביתה.

הפרק על הפסיכולוגית יכול להסביר את הצורך שלה לכתוב את הסיפור. טליה מתארת את הקושי למצוא לעצמה פסיכולוגית לא מיושנת ולא שיפוטית בתל אביב, היא מכניסה אותנו לחדר הנעים עם הכורסאות והפרחים, מתארת את המאמץ לא להתמסר, את הפסיכולוגית שעטפה אותה באימהות עדינה למרות שבעצמה לא היתה אם, שלימדה אותה למצוא את דרכה באדמה הטרשית של האימהות.

היא מתארת בגילוי לב את הדאגה "מי תעזוב כאן קודם", הפחד שהפסיכולוגית תעזוב "כשהסיפור שלה על הילדים והסרטן חתום ונעול אצלה, אצל הפסיכולוגית, וארוז בין נפשה של החולה ונפשה של הפסיכולוגית". ייתכן שהפחד הזה דחף אותה לכתוב את הספר ולהפקיד את הסיפור גם בלבנו, הקוראות והקוראים, למקרה שהפסיכולוגית תעזוב כאן לפניה.

היא מתארת בגילוי לב את הדאגה "מי תעזוב כאן קודם", הפחד שהפסיכולוגית תעזוב "כשהסיפור שלה על הילדים והסרטן חתום ונעול אצלה". ייתכן שהפחד דחף אותה לכתוב את הספר ולהפקיד את הסיפור גם בלבנו

לפי המסורת היהודית השכינה שורה למראשות מיטתו של החולה. הספר של טליה אפלבאום-פלד הוא סיפור על אור וחושך והחלמה. זהו סיפור של אישה שלרגע לא נופלת למלכודת של זיוף ו-happy end.

סיפור של פסיכולוגית המקיימת קשר חשוף ופגיע עם המטופלות שלה. פסיכולוגית שמאפשרת לעצמה לשבת על כורסת המטפלת נטולת שיער וריסים, שברירית וחיוורת. היא מאפשרת בקליניקה חילופי תפקידים ושבירת היררכיות ומקבלת באופן עמוק את השבירות והפגיעות. מול מטופלת שמאשימה אותה בנטישה היא מאפשרת לכאב להציף ולדמעות להיקוות בעיניה. "את צריכה לעבד את זה", אומרת המטופלת, "אולי את עדיין לא מוכנה לטפל".

"שעת אפס" הוא ספר שעובר בשאול ונוגע בחרדות העמוקות ביותר שלנו. זהו סיפור מפוכח, בהיר ושקוף, רווי באהבה ובתקוה עדינה.

ד"ר אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית דתיה פמיניסטית, גדלה בבית חרדי-חרד"לי. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה וביטוי עצמי. מחברת "באהבתינו" – מדריך לאינטימיות זוגית. מלמדת מדיטציה ופרשת השבוע ב"מתן". חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". מרצה בתוכנית סוגיות חיים, היברו יוניון קולג'. נשואה, אם וסבתא.

האלוף במילואים נועם תיבון יחקור את אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו ביחידת אגוז, שם הרג קצין מהיחידה שני קצינים אחרים בדרגת מ"פ, בעת שכולם חיפשו גנבי נשק בשטח אימונים בבקעת הירדן. אירוע קשה, טרגי, אכזרי, קורע לב. כבר למחרת האירוע שוב הופיעו משפחות מתוסכלות ודרשו לחקור את הצבא וקוננו על שלא "שמרו להם" על הבנים.

האלוף במיל' נועם תיבון יחקור את ירי כוחותינו על כוחותינו ביחידת אגוז כבר למחרת האירוע הופיעו משפחות מתוסכלות ודרשו לחקור את הצבא על שלא "שמרו להם" על הבנים

ראש המטה הכללי, רב-אלוף אביב כוכבי, הורה על הקמת צוות מומחים בראשות אלוף במיל', נעם תיבון, בעקבות תקרית הירי בה נהרגו אמש רב-סרן איתמר אלחרר ז"ל ורב-סרן אופק אהרון ז"ל, מפקדי פלגות מיחידת אגוז>>

— צבא ההגנה לישראל (@idfonline) January 13, 2022

משפחות אחרות מתוסכלות בשל ממצאי תחקיר לא מקצועיים, או אי מציאת אשמים באירועים קודמים, בהם בניהם קיפחו את חייהם בתאונת אימונים או תאונה מבצעית. לוחם נהרג בגיבוש צנחנים כתוצאה מאוטובוס שהתדרדר לתוך מאהל, לוחם נספה בשיטפון בנחל חילזון בעת אימון ניווטים למרות התרעות על שיטפונות, לוחמי צוות מסיירת גולני נהרגו בתאונת דרכים בכביש 6 והצוות עצמו, כך פורסם, חדר ללא רשות לסוריה ופשט על מבנה בו היו סורים שלא נשקף מהם שום איום. אלה מקצת מזיכרונות הארכיון.

הנקודה החשובה היא שכל האירועים הללו נחקרו בידי אנשים שונים בעלי הכשרה שונה ולעיתים ללא הכשרה כלל, תוצאות התחקיר לא הצביעו על "אשמים" והמעורבים אף זכו לקידום בצה"ל.

הנקודה החשובה היא שכל האירועים הללו נחקרו בידי אנשים שונים בעלי הכשרה שונה ולעיתים ללא הכשרה כלל, תוצאות התחקיר לא הצביעו על "אשמים" והמעורבים אף זכו לקידום בצה"ל

קשה להשוות בין תאונה שהיא מחדל בטיחותי, הפרת משמעת או נוהל, לבין תאונה שמתרחשת בגלל גורם בלתי צפוי כמו כשל במנוע המסוק, מארב אויב או בשל כישורים לא מתאימים של הלוחמים, כמו בטעות ניווט שהביאה בשנות ה-80 לירי דו צדדי בין חיילי אותו צוות מארב בלבנון שטעו בניווט וזיהו את חבריהם כאויב.

כל האירועים הללו מצטרפים יחד תחת מכנה משותף אחד – לצה"ל אין גוף חקירות מקצועי הפועל לאורך זמן, מעסיק אנשי מקצוע בתחומי החקירה המגוונים ולומד ומטמיע לקחים בצבא כדי למנוע את התאונות והכשלים העתידיים. לצה"ל אין תרבות תחקירים.

האם מישהו יכול לדמיין מצב שלצה"ל אין רופאים מקצועיים? טייסים מקצועיים על מטוסים שעולים עשרות מיליונים? האם לצה"ל אין מערכת משפטית מקצועית, מערכת פיקודית מקצועית? יש. אבל למרבה האבסורד דווקא לנושא הקריטי שבו מקפחים חיילים את חייהם בשל אסון, תאונה, כשל מבצעי או פיקודי, אין גורם מקצועי שיחקור את האירועים.

לפני ארבעה חודשים כתבתי כאן על "הפתולוגיה של הכישלון". הצבעתי שם על הפתולוגיה של הכישלון ועל הפתרון שהציע צוות של פורום מג"דים מח"טים וטייסים במילואים (הקורא מוזמן לקרוא את הפוסט ההוא לפני הפוסט הנוכחי).

לצה"ל אין גוף חקירות מקצועי הפועל לאורך זמן, מעסיק אנשי מקצוע בתחומי החקירה המגוונים, לומד ומטמיע לקחים בצבא כדי למנוע את התאונות והכשלים העתידיים. לצה"ל אין תרבות תחקירים

נושא חקירת אימונים ומבצעים בצה"ל נמצא כבר שנים בידיהם של קצינים מתחלפים, ונועם תיבון הוא עוד אחד בשרשרת. מהיכן יודע נועם תיבון לחקור תאונה? לא כל רופא הוא פתולוג למרות ששניהם למדו רפואה. לא כל אלוף הוא חוקרי מקרי מוות ותאונות קטלניות.

המקרה של ירי דו צדדי באגוז דומה לעשרות מקרים שבהם כוחותינו ירו על כוחותינו. במלחמת לבנון הראשונה נהרגו מירי ידידותי יותר ממאה וחמישים חיילים. אסון הפנטום הוא הזכור מביניהם, בו הפציץ פנטום של חיל האוויר גדוד חרמ"ש של צה"ל וגרם ל-25 הרוגים וכמאתיים פצועים.

אולם זוהי מלחמה ולכאורה החללים באירועים אלה מתערבבים בחללי המלחמה כולם. תשומת הלב הציבורית מתעוררת באירוע שבו נהרגים חיילים בשטח אימונים, לא במבצע מעבר לקווי האויב ולמעשה סתם.

מסג״מ יפתח אוטולנגי ב1992, דרך הדו״צ של 101 ברצועת הביטחון בלבנון ב1993, ועד סגן דוד גולובנצ׳יץ ב2017, חברון. תזכורת קצרה מכמה תקריות ירי דו״צ pic.twitter.com/2RJgZluFul

— רועי שרון Roy Sharon (@roysharon11) January 13, 2022

הבעיה היא שצה"ל לא לומד. אחרי כל אירוע הדינמיקה דומה כמתואר. עצירת אימונים, חידוד נהלים , מינוי קצין תורן לבדיקת האירוע והצבא ממשיך בשגרה. בדרך כלל גם משתדל לא להעמיד לדין או להדיח את האחראים. גם הלקחים לא מפורסמים ובעיקר הארגון מנסה לשכוח ולהשכיח.

הבעיה היא שצה"ל לא לומד. אחרי כל אירוע הדינמיקה דומה: עצירת אימונים, חידוד נהלים, מינוי קצין תורן לבדיקת האירוע והצבא ממשיך בשגרה. לרוב גם משתדל לא להעמיד לדין או להדיח את האחראים

העשייה הצבאית לא דומה לעשייה במערכות אזרחיות. העיסוק היומיומי בסכנת חיים, הן באימונים והן במבצעים, גורם לכך שלא תמיד יש אשמים ולעיתים האשמים כבר לא בחיים.

איש לא יכול לחקור את הקצינים שנפלו באירוע האחרון באגוז. הם כבר שילמו את מחיר הטעויות. אולי טעויות שלהם עצמם. בתאונות רבות הגורם האנושי הוא הגורם העיקרי. חוסר יכולת, או אי עמידה בהוראות בטיחות או זלזול בפקודות. יש מקרים של כוח בלתי צפוי כמו כנראה התקלה במנוע של מסוק חיל הים לאחרונה.

אלא שהטרגדיה היא גם הסיבה לכך שהאסונות הבאים לא נמנעים. קשה מאוד לדבר על טעויות שביצע מי שנהרג. קל יותר לדרוש חקירה, או להאשים את "הצבא" במעין אמירה כוללת של גוף אמורפי שהיה אמור לגרום לקצינים לשמור על עצמם. לדווח על היציאה מהבסיס, לקחת מכשיר קשר ולוודא איזה כוח נוסף נמצא שם ולזהות את עצמם, לבצע הוראות פתיחה באש ולזהות את הגורם שעליו פותחים באש גם ללא סכנת חיים מיידית.

הרבה נהלים ופקודות יכלו למנוע את המוות המיותר הזה. נראה שלפחות לחלק מהסיבות אחראים מי שנפלו ונהרגו באירוע. אבל אי אפשר לומר זאת למשפחות. כך נזרע למעשה זרע הפורענות של האירוע הדומה והקשה הבא.

כזכור משפחת שמואלי, שבנה בראל ז"ל נהרג בגבול עזה בעימות עם מפגינים פלסטינים, דרשה להקים ועדת חקירה חיצונית לצבא לבדיקת נסיבות נפילתו, דרישות דומות להוצאת החקירות של אירועים מבצעיים כושלים ותאונות אימונים מידי הצבא אירעו גם באסונות קודמים.

הטרגדיה היא גם הסיבה שהאסונות הבאים לא נמנעים. קשה לדבר על טעויות שביצע מי שנהרג. קל יותר לדרוש חקירה, או להאשים את "הצבא", באמירה כוללת על גוף אמורפי

אולם עם כל הצער שבדבר צריך לומר לפעמים לציבור את האמת – האשמים לפעמים כבר מתים. אולי הם לא האשמים היחידים, אולי שרשרת פיקוד מעליהם אחראית לאי העברת פקודות, למשמעת לקויה ונהלי פתיחה באש לקויים.

מעמדת המבקר קשה לדעת מה בדיוק קרה ביחידת אגוז למעט תיאור האירועים שפורסמו בתקשורת. שלשה קצינים יוצאים בלי לדווח, לחפש גנב נשק בשטח האימונים, במקביל אליהם יוצא קצין אחר ממקום אחר באותו בסיס, ללא תיאום, לאותה מטרה – לחפש גנבי נשק. כשהוא נתקל בהם בלילה בחושך הוא פותח מיד באש והורג את חבריו. רק אחרי הטרגדיה הם מבחינים שמדובר בכוחותינו. ואולי הם אלה שפתחו ראשונים באש. הקצין החוקר יצטרך לקבוע.

הלוחמים המומים ובדיכאון, המשפחות המומות והרוסות ובעיקר מתוסכלות, והצבא ממהר דווקא "לחבק את היורה" וכמובן לתמוך במשפחות החללים.

השבוע עצר הרמטכ"ל את האימונים כדי לחדד נהלים.

אבל כל הצעדים הללו לא פותרים את הבעיה. חקירת תאונות אימונים ומבצעים אינה אירוע רגיל ואף לא תחקיר מבצעי של אירוע מבצעי.

ההיסטוריה הארוכה של חקירת כישלונות, תאונות אימונים ומבצעים מעידה על התהליך הבא – ממנים אלוף כלשהו, אד הוק לחקירת מקרה מסוים. האלוף מרכז עבודה למשך פרק זמן קצר, ולאחר השלמת הדו"ח הצוות מתפזר והאלוף פונה לעיסוקיו. במקרה הבא, כבר עוסקים בחקירה אנשים אחרים.

היסטוריית חקירת הכישלונות והתאונות מעידה על התהליך הבא – ממנים אלוף לחקירת המקרה. הוא מרכז עבודה לזמן קצר, ובהשלמת  הדו"ח הצוות מתפזר והאלוף פונה לעיסוקיו. את המקרה הבא חוקרים אחרים

האלוף (מיל') יוסי פלד חקר את אירוע חטיפת החיילים בהר דב בשנת 2000. גם אלוף פיקוד הצפון וראש אמ"ן חקרו את האירוע באותם ימים.

האלוף (מיל') יורם יאיר חקר את כישלון החילוץ בקבר יוסף בשכם בשנת 2000 ואת הסתבכות חילוץ הטיול בהר עיבל.

האלוף שי אביטל חקר את כישלון יחידת דובדבן במבצע ללכידת אבו הנוד בו הרגו כוחותינו שלושה מחיילינו 2000.

האלוף גבי אופיר חקר את כישלון פעולת השייטת בלבנון 1997.

האלוף (מיל') דוד עברי חקר את אסון המסוקים 1997.

מי יחקור, אם כן, חלילה, את אסון המסוקים הבא? איתן בן אליהו (שבתקופתו כמח"א אירע אסון המסוקים)? והאם כל האלופים החוקרים כיום יודעים את מה שלמדו קודמיהם? כיצד מתחבר הידע של כל הוועדות והאלופים הנ"ל לידי מקצוענות של חקירת אסונות וכישלונות, תוך שמירה על אמון הציבור במערכת הצבאית וביחד עם הפקת הלקחים הנדרשת למניעת כישלונות בעתיד?

מי יחקור, אם כן, חלילה, את אסון המסוקים הבא? האם כל האלופים החוקרים כיום יודעים את מה שלמדו קודמיהם? כיצד מתחבר הידע של כל הוועדות והאלופים הנ"ל לידי מקצוענות של חקירת אסונות וכישלונות?

צה"ל והרמטכ"ל בראשו ושר הביטחון והממשלה האחראית חייבים להקים גוף חקירות מקצועי בתוך הצבא. למנות לו מפקד בדרגת אלוף ולהכפיף אותו לפיקוח של שופט עליון אזרחי. את ממצאי החקירה יעביר הגוף החוקר לרמטכ"ל, וככל שימצאו זדון או רשלנות פושעת יועמדו האחראים לדין.

ככל שהכשל פיקודי או מערכתי, יקבל הרמטכ"ל החלטות פיקודיות. אבל אמון הציבור בחקירות הצבאיות לא ישתקם אם לא ייעשה כאן מהלך בונה אמון שקוף לציבור, אמיץ ובעיקר מקצועי.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.