חמישים וחמש מילים בלבד כולל תיקון מספר 4 לחוק יסוד השפיטה שעבר אתמול בקריאה שניה ושלישית בכנסת, ברוב סימלי של 64:0, אחרי שהאופוזיציה נטשה את ההצבעה בהפגנתיות.
"על אף האמור בחוק-יסוד זה, מי שבידו סמכות שפיטה על פי דין, לרבות בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא ידון בעניין סבירות ההחלטה של הממשלה, של ראש הממשלה או של שר אחר, ולא ייתן צו בעניין כאמור; בסעיף זה, 'החלטה' – כל החלטה, לרבות בענייני מינויים או החלטה להימנע מהפעלת כל סמכות".
אלה 55 מילים שהבעירו אתמול את המדינה.
המחאה נגד המהפכה המשפטית מול הכנסת, 24 ביולי 2023 (צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg)
האם ישראל קמה הבוקר אל היום הראשון בדיקטטורה? ברור שלא. מותר לבקר את השלטון, מותר להפגין נגד השלטון, מותר לפעול נגד השלטון. אלה מאפיינים חשובים של חברה חופשית.
תומכי הרפורמה המשפטית יטענו – כפי שהם חוזרים וטוענים בחודשים האחרונים בכל במה אפשרית – שישראל מתעוררת היום חופשית יותר. לשיטתם, נבחרי הציבור, שקיבלו מנדט מבוחריהם להנהיג את המדינה, יכולים מהבוקר לפעול בחופשיות גדולה יותר, בלי מורא השופטים, ולממש את ההבטחות שנתנו לבוחריהם.
אם כך, איך זה שרבים כל כך במדינה מרגישים הבוקר מבוזים, חבולים, מרומים, ובעיקר חרדים מפני הבאות?
אם תשאלו את השרים וחברי הכנסת שהתגודדו אתמול סביב שר המשפטים יריב לוין ל"סלפי היסטורי" – הדיכאון הזה הוא פרי "הנדסת תודעה" של מתנגדי ראש הממשלה בנימין נתניהו ומתנגדי הממשלה, שיעשו הכול כדי להפיל אותה, כולל לזרוע אימה שאין לה ביסוס בקרב תומכיהם, תוך ניצול המשאבים הגדולים שעומדים לרשותם.
למשל – בקניית עמודי הפרסום היקרים בחזית כל העיתונים הבוקר, שמתפרסמים כעמודים שחורים עם כיתוב קטן למטה "27/7/2023 – יום שחור לדמוקרטיה הישראלית".
שערי העיתונים הבוקר, 25 ביולי 2023 (צילום: מטוויטר, שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)
אבל עבור מאות האלפים שיצאו גם אתמול להפגנות מחאה בכל הארץ בחום בלתי נסבל – מפגינים נחושים שרבים מהם יוצאים לרחובות יום אחרי יום כבר חודשים, ושאלפים מהם צעדו השבוע מתל אביב לירושלים ברגל – "תמונת הניצחון" הזחוחה הזו בכנסת היא ההוכחה המושלמת לכך שהפחדים שלהם מבוססים: שהשלטון המרכזי מנותק מהם, מנותק מחרדותיהם, לא סופר אותם, תוקע להם אצבע בעין, בז להם.
עבור מאות האלפים שיצאו גם אתמול למחות בכל הארץ, "תמונת הניצחון" הזחוחה בכנסת היא ההוכחה לכך שהפחדים שלהם מבוססים
עשרות אלפי המפגינים שעלו אתמול לירושלים, התגודדו סביב הכנסת והצמידו ענפי רוזמרין לאפם כדי להתגבר על צחנת הבואש, הם השדרה המרכזית של החברה הישראלית. היו ביניהם מבוגרים שזוכרים את קום המדינה וצעירים שלא זוכרים את מלחמת לבנון השנייה; חובשי כיפות וחילונים; חיילי מילואים נאמנים לצד פעילים נגד הכיבוש.
אלה האנשים ששומעים כבר חודשים את חברי הכנסת ושרי הממשלה שלהם משמיצים אותם שהם אנרכיסטים, שורפי אסמים, אפילו בוגדים.
אתמול נאם באוזניהם בני בגין – לא בדיוק הטייפ-קאסט של שמאלני עוכר ישראל. "אני גדלתי בתנועת הליכוד, שהייתה תמיד תנועה לאומית-ליברלית", הוא אמר, "מאבי למדתי פעם שיעור חשוב על ההבדל שבין לאומיות ללאומנות.
"לאומיות – אמר לי אבא שלי – מתאפיינת באהבה. אהבת הלאום. אהבת התרבות. אהבת העבר הלאומי. אהבת הארץ. לאומנות מתאפיינת בשנאה. שנאת האחר, שנאת כל מי ששונה ממך, שנאת זרים. לצערי הרב – ישראל הפכה היום למדינה לאומנית".
מה שהתחיל בתחילת ינואר במסיבת העיתונאים היהירה של שר המשפטים יריב לוין, המשיך לאורך כל החודשים האחרונים בישיבות ועדת החוקה שהיו קרקס ציבורי יותר מאשר דיון רציני ושקול על עתיד המבנה המשפטי של ישראל, המשיך עם השמצות והסתה פרועה נגד מבקרי המשטר – הסתיים אתמול בהצבעה שתיזכר לדיראון עולם בכנסת.