הצילום של דובר צה"ל עצר את הנשימה. "כוחות צה"ל ברצועה, הלילה" הסביר הכיתוב היבשושי שמתחתיו, אבל המוח סירב לקבל את העובדות הפשוטות האלה. זה נראה כמו אחד האיורים של דוד פולונסקי מתוך "ואלס עם באשיר", סרטו המופתי של ארי פולמן על מלחמת לבנון הראשונה.

צללית של חייל צה"ל במרכז הפריים. את שמי הערב מאירה פצצת תאורה, שצובעת את השמיים בגווני כתום אפוקליפטיים. מימין קווי המתאר המטושטשים של בית מגורים חרב. פס דק של עשן משתלשל. כנס מחזור של טראומות לאומיות בקליק אחד.

כוחות צה"ל פועלים ברצועת עזה, 5 בדצמבר 2023 (צילום: דובר צה"ל)

ראש הממשלה מודיע שצה"ל מכתר את ביתו של יחיא סנוואר. והתאריך מזכיר: חלפו חודשיים בדיוק מהשבעה באוקטובר. חודשיים שנדמים כעת כנצח.

ואנחנו עדיין תקועים באותו יום, מתקשים לעכל את סדר הגודל של מה שקרה לנו, מתקשים להאמין שכל זה באמת קרה לנו, באמת קורה לנו, זה לא נגמר, מתקשים לראות איך נמשיך הלאה, ולא מפסיקים לחשוב על מי שנחטפו וכלואים כבר חודשיים בגיהינום התת-קרקעי שנמצא רק שעה-שעתיים נסיעה מביתנו.

ושוב, כמו ב-1982, אנחנו יוצאים לעשות סדר חדש במזרח התיכון. ושוב, כמו ב-1982, ראש הממשלה מתחייב לא לעצור עד שנרוצץ את ראש הנחש. רק שהפעם אנחנו לא רוקדים ואלס עם באשיר, אלא ואלס עם סנוואר: האיש שיזם והוביל את המתקפה הרצחנית ביותר בתולדותינו, שהיא גם מתקפת הטרור הקטלנית והברברית ביותר בדברי ימי העידן המודרני.

"ואלס עם באשיר" יצא ב-2008 – 26 שנה אחרי הפלישה הישראלית ללבנון והטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, שהיה הטראומה שמניעה את הסרט. כמה חודשים מאוחר יותר יצא הסרט העלילתי "לבנון" של שמואל מעוז, שטיפל בדרך אחרת באותה טראומה עצמה. 26 שנה זה זמן סביר לעכל ולעבד טראומה – ולתרגם אותה ליצירת אמנות.

אנחנו חיים בעידן אחר. מהיר בהרבה. הטראומות שלנו מתועדות בזמן אמת. מעובדות בזמן אמת. מתפרסמות בזמן אמת. סרטים תיעודיים על 7 באוקטובר יוצאים כבר עכשיו. עשרות – אולי יותר – יצאו בחודשים ובשנים הבאות.

הוואלס עם סנוואר פוצע וכואב הרבה יותר מהוואלס שרקדנו עם באשיר. ממדי האסון אצלנו בלתי נתפסים – חורבן הקהילות בדרום, מספר הנרצחים, מעשי הזוועה, החטופים ומשפחותיהם. גם ממדי ההרס והמוות ברצועת עזה גדולים לאין שיעור מההרס שזרענו בלבנון בתחילת שנות השמונים.

ותשקוט הארץ 40 שנה, הבטיח לנו ראש הממשלה מנחם בגין עם היציאה למלחמת לבנון לפני קצת יותר מארבעים שנה.

ערב חנוכה, אנחנו ממשיכים את מסורת הגבורה של המכבים, כך הבטיח לנו השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו.

והצילום של דובר צה"ל הזכיר: בכל דור ודור יזכו ישראלים לטראומה מלווה בפסוקים מנחמים מהמקורות, בשמיים מוארים בכתום זרחני ובנחש שאת ראשו צריך לרוצץ.

נשק בו השתמשו מחבלי חמאס במתקפה על יישובי הדרום כפי שהוצג על ידי צה"ל, 15 באוקטובר 2023 (צילום: AP Photo/ Alon Bernstein)

אחד הצדדים שומטי הלסת בשלל העדויות והמידע שנחשפים כעת, הוא התכנון המדוקדק וההשקעה ארוכת הטווח של חמאס לקראת מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר. הבוקר חושף "הוושינגטון פוסט" נדבך נוסף בתוכנית: חמאס עבד במשך כשנתיים על "הרדמת" ישראל עד כי שכנע אותה להאמין שפניו אינם למלחמה.

בין השאר, הדיווח מספר כי במהלך השנתיים האחרונות חמאס נהג להעביר מידע מודיעיני לישראל על הג'יהאד האסלאמי, ולא התערב כשצה"ל תקף יעדים של הג'יהאד – כולל במהלך מבצע "עלות השחר" לפני כשנה.

גם ויסות ההפגנות ליד הגדר בחודשים לפני ההתקפה והתאמתם למספר הפועלים שהורשו להיכנס לישראל היה חלק מהטקטיקה: ישראל שוכנעה שמה שמעניין את חמאס הוא הגדלת מספר העובדים המורשים להיכנס מעזה, וכי הגדלת המכסה מבטיחה שקט בגבול.

העיתון מזכיר כי שנה לפני המתקפה, בספטמבר 2022, התבטא ראש אמ"ן אהרון חליוה בכנס שנערך אז באוניברסיטת רייכמן ואמר, בין היתר:

המידע שקיבל "הוושינגטון פוסט", אגב, כמו המידע שפרסם "הגארדיאן" שלשום אודות האפשרות שחמאס נעזר במרגל עבורו בשורות צה"ל, הגיע אל העיתונים הללו בתדרוך לקבוצת כתבים זרים שארגנה יחידת אמש"ט (איסוף מסמכים ושלל טכני) בחיל המודיעין.

היחידה פורקה לפני כחמש שנים, אבל הוקמה שוב אחרי 7 באוקטובר ואספה עד כה אלפי פיסות מידע – ממחשבים, דרך מסמכים ועד פתקים קטנים – שנמצאו בשטח או על גופם של מחבלים שנהרגו או נתפסו. את כל חתיכות הפאזל הללו אנשי היחידה מחברים יחדיו, כדי לבצע הנדסה לאחור ולהבין את תוכנית חמאס וכיצד הוציא אותה לפועל.

באופן לא לגמרי ברור, בצה"ל העדיפוו להעביר מידע כל כך חשוב לעיתונים בעולם ולא לחשוף אותו כאן, לתקשורת הישראלית.

במקום זאת, דובר צה"ל פרסם היום מידע אחר שנאסף על ידי אמש"ט: קבלות על סך אלפי דולרים מקניות תכשיטי יוקרה על ידי בנו של אסמאעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס. הקבלות מלמדות, נכתב בהודעה, על הפער שבין הנהגת חמאס לבין הציבור בעזה.

כרזה של הימין הקוראת לשחרור פעילים שנעצרו במעצר מנהלי (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים, מטוויטר)

גם ברוך מרזל רוצה להמשיך את מסורת הגבורה של המכבים, אז הוא יוביל היום צעדה של 200 גיבורי חיל שיצעדו תחת אבטחה כבדה לעיר העתיקה דרך שער שכם, יעברו ברובע המוסלמי, וימשיכו עד לכותל המערבי בקריאה "לסלק את הוואקף המוסלמי מהר הבית".

המשטרה, שכפופה לשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר – שותפו הוותיק של מרזל – אישרה את קיום הצעדה הזו, שלא צריך נגדת מ-8200 כדי להעריך שהיא עלולה להצית הערב סופה של אלימות בירושלים, שיכולה להתפשט לערי הגדה המערבית, ולסבך עוד יותר את הימים האלה, שמסובכים מספיק גם ככה.

המשטרה אמנם אישרה למארגנים 200 משתתפים בלבד, אבל אף אחד לא יופתע אם יהיו יותר.

המכבים החדשים יאובטחו בכוחות משטרה כבדים, שיקיפו אותם כשהם יצעדו אל עבר הכותל וישירו את שיר חנוכה המסורתיים "שיישרף לכם הכפר" ו"מוחמד מת". הרשתות החברתיות הערביות מלאות קריאות להגן על הר הבית מפני המכבים. חביות הדלק מחכות לניצוץ.

בין 200 הצועדים תהיה היום נוכחות בולטת לנערי הגבעות האלימים של יהודה ושומרון, שמהללים כעת את "גבורתו" של אביעד פריג'ה – שהוציא להורג את יובל קסטלמן.

נערי הגבעות שבחסות המשבר הלאומי והאזורי – ולפעמים בגיבוי של צה"ל – מטילים אימה על קהילות פלסטיניות בשטחים, משתוללים בביריונות, עוקרים עצים, משפילים פלסטינים, בסרטונים שמופצים בכל העולם – לחרפת מדינת ישראל.

השבוע הם הפיצו כרזה שמעידה יותר מכל על עומק הניתוק שלהם ממה שעובר כרגע על כולנו: "Bring Them Home" כתוב שם – בלבן ואדום על רקע שחור, כמו בכרזות החטופים הישראלים לעזה – ולמעלה תמונותיהם של מתנחלים אלימים, שנעצרו במעצרים מנהליים.

ובתוכנית "הפטריוטים" של ערוץ 14 – ערוץ הבית של בריוני הגבעות ותומכיהם – מסכמים שאם טבח שמחת תורה היה מתרחש בהתנחלויות ולא בקיבוצי העוטף – הוא היה מעורר פחות אמפתיה. אפילו עכשיו, הם איכשהו הקורבנות האמיתיים של המצב.

סמ"ר עלמנאו עמנואל פלקה, סמ"ר עמית בונצל ורס"ל (מיל') מאור גרשוני, שנפלו בקרבות ברצועה ב-6 בדצמבר 2023 (צילום: דובר צה"ל)

•  רס"ל (מיל.) מאור גרשוני, בן 24 מיקנעם עילית, מפקד לוחם בחטיבת עציוני, נפל אתמול בקרב בצפון רצועת עזה. סמ"ר עמית בונצל, בן 22 משוהם, לוחם וסמל מחלקה בסיירת צנחנים, נפל בקרב במרכז רצועת עזה. וסמ"ר עלמנאו עמנואל פלקה, בן 22 מקרית גת, לוחם ביחידת דובדבן, נפטר אתמול מפצעיו לאחר שנפצע בקרב שלשום בדרום רצועת עזה.
• 142 חטופים בעזה: היום הותר לפרסום כי מוחמד אלאטרש, בן 40 מהיישוב סעווה בנגב אשר נחשב במשך 60 יום לנעדר, מוחזק כחטוף בעזה. בכך עולה מספר החטופים מארוע השבעה באוקטובר ל-138. יחד עם אברה מנגיסטו, הישאם א-סייד, סא"ל אורון שאול וסגן הדר גולדין – המוחזקים כתשע שנים בידי חמאס – עומד המספר על 142. ככל הידוע כעת, 18 מביניהם אינם בחיים וגופותיהם מוחזקות בידי חמאס.
• מלחמה מסוג אחר: יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי הודיעה היום על הקדמת הפריימריז במפלגת העבודה – וכי היא עצמה לא תתמודד על מקום ברשימה. בכך תסיים קריירה של כעשור בפוליטיקה הארצית.

שערי המגזין "טיים" לרגל בחירת טיילור סוויפט לאשת השנה 2023 (צילום: TIME Magazine)

רגע לפני שנדליק הערב נר ראשון של חנוכה ונשיר – בלב כבד מתמיד – "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים",  הנה מנת אסקפיזם מכל הזוועות שמקיפות אותנו:

עורכי המגזין "טיים" הודיעו אתמול כי הזמרת טיילור סוויפט היא אשת השנה 2023.

"בחרנו במי שמייצגת אושר", הסבירו את הבחירה, "מישהי שמביאה אור לעולם. טיילור סוויפט היא כמו מזג האוויר. היא בכל מקום. ההישגים התרבותיים והמסחריים שלה כאמנית הם כל כך רבים, שלספור אותם מרגיש כמו משהו שמפספס את העניין".

אלה לא הלהיטים הרבים שזיכו את סוויפט בתואר – שמוענק מאז 1927, ושמור בדרך כלל למנהיגי מדינות (בשנה שעברה נבחר נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי) – אלא המאבק האמיץ ומעורר ההשראה שלה בתעשיית המוזיקה, האופן שבו עיצבה והגדירה מחדש את הקשר בין אמן לבין קהל, ותרומתה העצומה – הבלתי נתפסת – לכלכלה האמריקאית, שכבר זכתה לכינוי "TSwift Lift" במסמכים של הבנק המרכזי בארה"ב.

מה חושבת מי שמייצגת אושר ומביאה אור לעולם עלינו ועל הסכסוך הישראלי פלסטיני? אולי עדיף כרגע שלא נדע.