המרדף הישראלי אחר "תמונת ניצחון" בכל עימות צבאי הפך לאובססיה לאומית מופרכת ותמוהה. אובססיה שלא במקרה מלבלבת תחת כל אולפן רענן בעידן נתניהו, שהוא גם העידן של ה"הסברה" ה"הצהרה" והדימוי החלול בעל הפוטנציאל הוויראלי (כמו בנאום הפצצה המאוירת באו"ם).

בימים האחרונים המרדף הזה אחרי "תמונת הניצחון" שלא תהיה, כולל מצד אחד שלל צילומים משפילים של מאות עזתים מעורטלים כמעט לחלוטין ותיעוד מטריד של חיילי צה"ל בוזזים ומכלים את זעמם בחנויות עזתיות, ומצד שני תיעוד של חיילי צה"ל מדליקים חנוכיות במקומות אסטרטגיים שונים ברצועה, ושל חיילים המטפלים ברגישות אין קץ בילדה עזתית בת ארבע שאיבדה את דרכה.

עצורים פלסטינים בעזה ללא בבגדים מוחזקים ע"י חיילים, דצמבר 2023 (צילום: "X", שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

הצילומים ה"חיוביים" – מדליקים חנוכיות ומטפלים ברגישות בילדה – טובים במידת מה לצרכי פנים. הם מחזקים את רוח החיילים ובני משפחותיהם המודאגים, ומזכירים שגם במלחמה – צודקת מאין כמוה, מול אויב אכזרי מאין כמוהו – חייבים להישאר בני אדם. יש בהם ערך מורלי וחינוכי, שאין לזלזל בו בימים קשים כאלה.

אבל חייבים לזכור שמבחינת ישראל – לא תהיה לצילומים הללו כל תרומה בעולם בכלל, ובעולם הערבי והפלסטיני בפרט. הם נתפסים כתעמולה.

צילומי ההשפלה לסוגיה כבר זורעים נזק של ממש. זה לא רק הציווי המוסרי מספר משלי, "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך", אלא גם עניין מעשי לחלוטין.

כל מי שלומד את דיני המלחמה בפקולטה למשפטים – אותם חוקים שכעת נוטים לזלזל בהם בטריטוריות הזחוחות של ערוץ 14 – יודע שהכללים האוסרים להשפיל שבויים ועצירים הם לא רק כללים מוסריים אלא גם תועלתניים ורציונליים. בבסיסם עומד הרצון לקצר ככל האפשר את המערכה הצבאית ולהקטין את הסבל שכרוך בה.

ההנחה היא שאם האויב – כל אויב, בכל מלחמה – ידע שכבודו יישמר במקרה של כניעה, יש סיכוי גדול יותר שהוא יבחר בכניעה במקום להילחם עד מוות, גם כשסיכוייו אפסו.

בלי להיכנס לדיון על מידת המוסריות הקלוקלת, הפצה נרחבת של צילומי גברים עזתים מושפלים, וקולות הצהלה שעולים מולם מהאגף הלאומני של הפוליטיקה הישראלית והאגף הביביסטי של התקשורת הישראלית, עלולים לגרום לכך שלוחמי חמאס ימשיכו להילחם בחיילי צה"ל עד מוות, במקום להסגיר את עצמם, ובלבד שלא יעברו גם הם השפלה דומה.

מה גם שבינתיים הולכת ומתבררת התמונה האמיתית שמאחורי "תמונות הניצחון" הללו – ומתברר שמבין הגברים בתחתונים שתועדו בימים האחרונים, רק מיעוט מבוטל נחשדים כעת בכך שהם "מזוהים עם חמאס".

כלומר, הרוב המכריע של הגברים שהופשטו (לצרכי ביטחון מוצדקים) ותועדו (לצרכי השפלה מיותרים) הם בכלל אזרחים, או מקסימום עובדים בזרועות האזרחיות של חמאס.

ברשתות הערביות מסתובבים הצילומים הללו עם הערות של מכרים ובני משפחה, שמזהים בין הגברים המצולמים את קרוביהם הרופאים, העיתונאים, הפקידים וכן הלאה.

ב"ידיעות אחרונות" פרסמו אתמול את תמונת ההשפלה במרכז עמוד השער. והבוקר כותב נחום ברנע באותו עמוד עצמו:

פלסטינים בעזה מקבלים תמיכה כספית מקטאר, יוני 2019 (צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90)

תחקיר מקיף של "הניו יורק טיימס" שהתפרסם אתמול – על בסיס שיחות שערכו כתבי העיתון, ובהם העיתונאי הישראלי רונן ברגמן – עם בכירים קטארים, אמריקאים, ישראלים ואנשי מודיעין וביטחון ממדינות נוספות במזרח התיכון, מגלה כי במקביל לנתיב הכסף הידוע והגלוי המכונה "מזוודות הכסף הקטאריות", היה נתיב נוסף, חשאי בהתחלה, שבו הועברו סכומי עתק מקטאר ישירות לזרוע הצבאית של חמאס ברצועה.

גם המידע הזה הגיע לישראל. על בסיס מודיעין שנתפס כבר בזמן אמת כאמין ביותר, העריכו בישראל שהקטארים משחקים משחק כפול. מצד אחד נמצאים בקשר הדוק עם ישראל ומסייעים בהרגעת הרוחות בעזה ועוזרים למצוא פתרונות יצירתיים להתלקחויות מזדמנות בין שני הצדדים שלא נמצאים בקשר ישיר. ומן הצד השני – מממנים בנדיבות את המערך הטרוריסטי, שהערים על צה"ל וטבח בישראלים בשבעה באוקטובר.

איך כל זה התאפשר? ברגמן מצטט את דבריו של זהר פלטי, שהיה בין היתר ראש אגף המודיעין במוסד: "לכולם נמאס לגמרי מעזה. כולם פשוט רצו לשכוח מהרצועה, כי ידענו שזה מבוי סתום".

"אנחנו", כותב הבוקר ברגמן, "ניסינו לשכוח מהרצועה. אבל היא, בתגבור הכסף הקטארי, לא שכחה מאיתנו".

ראש הממשלה בנימין נתנהו מדליק נר של חנוכה בפתח ישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני, 10 בדצמבר 2023 (צילום: קובי גדעון/לע"מ)

הקבינט המדיני-בטחוני התכנס הלילה לדון – בין היתר – באישור להכניס לישראל אלפי פועלים פלסטינים משטחי הגדה המערבית. במערכת הביטחון תומכים בהצעה – בתנאי שיוחמרו ההגבלות השונות על מקבלי רישיון העבודה, במטרה לצמצם ככל האפשר את הסכנה שיבצעו פיגוע. בין היתר: אישורים יינתנו רק לבני 35 ומעלה, נשואים ובעלי משפחות, כמובן ללא עבר ביטחוני.

מאז שבעה באוקטובר, ישראל אסרה לחלוטין על כניסת פועלים פלסטיניים לשטחה – אם כי באורח פלא דווקא נותנים לפועלים להיכנס לעבוד בהתנחלויות.

על פי הנתונים שהוצגו הלילה לקבינט, חסרים בישראל 28 אלף פועלים. במערכת הביטחון חוששים כי המשך ההגבלות יגביר את המתיחות בגדה – שגבוהה ממילא. מצד שני, הובעו חששות שפועלים שייכנסו לישראל יאספו מודיעין עבור ארגוני הטרור.

ראש הממשלה בנימין נתניהו פעל בשבועות האחרונים בכמה דרכים במטרה להקטין את המצוקה הנגרמת כתוצאה מאיסור הכניסה הגורף. הוא התכוון להעלות את ההצעה הלילה להצבעה בקבינט, אבל דחה את זה ברגע האחרון אחרי שהבין כי רוב שרי הקבינט המורחב לא יתמכו בהצעה כזו.

לפי מקורות שאותם מצטט יהונתן ליס ב"הארץ", "שרי הליכוד התקשו לתמוך בהצעה לאחר שהשרים גדעון סער, בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר התנגדו לה, מחשש שהדבר יפגע תדמיתית במפלגת השלטון בעיני מצביעי הימין".

כוח צה"ל ברצועת עזה, 10 בדצמבר 2023 (צילום: דובר צה"ל)

• שבעה חיילי מילואים נפלו אתמול בקרבות ברצועת עזה, ובסך הכל נפלו מאז תחילת הלחימה הקרקעית 101 חיילי צה"ל.
• חיזבאללה הודיע הבוקר כי מניין ההרוגים של הארגון בדרום לבנון הגיע למאה. בצה"ל מעריכים כי המספר גבוה יותר.
• אזעקות הופעלו סמוך לשעה 12 בצהריים בעוטף עזה, בשפלה ובגוש דן. אחת הרקטות פגעה פגיעה ישירה במבנה ובמכונית בחולון, ואזרח נפצע קל כתוצאה מהפגיעה.
• מוקדם יותר הבוקר נורה מטח רקטות מלבנון לעבר צפון הארץ. דובר צה"ל מסר כי "שישה מהשיגורים יורטו בהצלחה". שאר השיגורים נפלו בשטחים פתוחים. לאחר היירוטים החליטה עיריית מעלות-תרשיחא לבטל את כל פעילויות החינוך והפנאי בעיר, ולקיים דיון מקיף על היערכות לפינוי עתידי.
• הלחץ הציבורי עשה את שלו: שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שעיכב במשך חמישה ימים את אישור התקציב והתעקש להכניס לתוכו תיקונים הכוללים העברת כ-250 מיליון שקלים להתנחלויות, ויתר על הדרישה לעת עתה (ההערכות הן שהוא ינסה להעביר את הכספים בדרכים אחרות, בהמשך).
• במאי הקולנוע סטיבן ספילברג הודיע כי בכוונתו לתעד את זוועות השבעה באוקטובר ואת העדויות של ניצולי מתקפת חמאס, במסגרת קרן השואה שלו.

המחזאית עדנה מזי"א (צילום: יובל חן)

עדנה מזי"א, אחת המחזאיות המוערכות והחשובות בישראל, מתה אתמול בגיל 74 אחרי שנים של התמודדות עם מחלת הסרטן.

מזי"א חתומה כמחזאית על ההצגות "משחקים בחצר האחורית", "סיפור משפחתי" (הצגה שבעקבותיה כתבה את הרומן המצליח "רומן משפחתי", שאחריו ביימה בעצמה הצגה מצליחה נוספת בשם זה), "המורדים" ועוד.

היא גם ביימה לתיאטרון הקאמרי מחזות רבים שכתבה חברתה הקרובה ענת גוב ושזכו להצלחה ביקורתית ומסחרית גדולה – "חברות הכי טובות", "ליזיסטרטה 2000", "עקר בית", "משפחה חמה", "אוי, אלוהים" ו"סוף טוב".

היא כתבה תסריטים רבים לקולנוע, ובהם התסריטים לסרטיו של עמוס גוטמן "נגוע", "בר 51" ו"חימו מלך ירושלים" (אותו כתבה על פי ספרו של יורם קניוק).

גידי גוב אמר אתמול על עדנה מזי"א: