הבריטים חייבים להיות שונים. כמעט בכל מקום בעולם דעת הקהל חלוקה נואשות – אבל בבריטניה נראה שמפלגת הלייבור צועדת לקראת ניצחון עצום ב-4 ליולי.

כמעט בכל מקום פוליטיקאים נצמדים בציפורניים לכיסא, אבל רה"מ הבריטי רישי סונאק השמרני הוביל לבחירות מוקמות למרות מצבה הנואש של מפלגתו, המפגרת ביותר מ-20 אחוז בכל הסקרים.

כמעט בכל מקום פוליטיקאים נצמדים בציפורניים לכיסא, אבל רה"מ הבריטי רישי סונאק השמרני הוביל לבחירות מוקמות למרות מצבה הנואש של מפלגתו, המפגרת ביותר מ-20 אחוז בכל הסקרים

חדי העין יבחינו בעוד דבר מוזר. הלייבור צועדת בבטחה אל ניצחון, בניגוד למגמה ברחבי העולם: כמעט בכל מקום שיש בו דמוקרטיה ליברלית, היא מותקפת על ידי סמכותנים, דמוקרטים מזויפים ופופוליסטים מכל הסוגים.

אחרי הכל, הנשיא לשעבר דונלד טראמפ מוביל בארצות הברית. הימין הקשה נמצא בשלטון באיטליה, וגם לאסוננו בישראל, ועולה בגרמניה, צרפת ושוודיה. רק בשבוע שעבר, הוכרזה קואליציה בראשותו בפועל של האולטרה-לאומי חירט וילדרס בהולנד, מדינה שרבים עדיין חושבים עליה בטעות כליברלית.

כיצד יכולים הדמוקרטים בארה"ב ללמוד מהלייבור ולשחזר את הצלחתה (גם אם רק בסקרים)? האם זה תקף איכשהו גם בארץ? אחרי שביליתי כמה שבועות בבריטניה לאחרונה, בפגישות ובכנסים על פוליטיקה, אני מזהה חפיפה ניכרת לארה"ב בשני נושאים: מלחמות התרבות, וההגירה.

לגבי הראשון, מצבה של הלייבור ברור. תחת מנהיגה הקודם, הסוציאליסט הנרגן ג'רמי קורבין, הלייבור הייתה המפלגה המשמעותית בעולם המערבי שלקתה במקרה הגרוע ביותר של הנגיף הפרוגרסיבי.

גדודי קורבין השתלטו על כל הצמתים החשובים, תוך כדי שמנהיגם מאפשר לאנטישמיות להשתולל ומפלרטט עם קומוניסטים באמריקה הלטינית, חזבאללה ודומיו, ושאר אויבי המערב. אז הלייבור נמחץ בבחירות 2019, למרות שהשמרנים הונהגו אז על ידי בוריס ג'ונסון המפלג והליצני. המפלגה הייתה בלתי-בחירה – כאילו שעופר כסיף היה משתלט על המחנה הממלכתי.

חדי העין יבחינו בדבר מוזר. הלייבור צועדת בבטחה אל ניצחון, בניגוד למגמה ברחבי העולם: כמעט בכל מקום עם דמוקרטיה ליברלית, היא מותקפת ע"י סמכותנים, דמוקרטים מזויפים ופופוליסטים

ואז הלייבור עשתה תיקון מהיר ויסודי, והחליפה את קורבין באדם המנוגד לו לחלוטין: סר קיר סטארמר, תובע לשעבר שמקרין אמינות, יושרה, והיעדר מרענן של רעיונות מסוכנים. ואכן, סטארמר נראה מבועת מלומר משהו מעניין בכלל, מחשש לפגיעה ביתרון המונומנטלי שלו, הוא נצמד למרכז, חזר לליברליזם וזנח את האנטי-ליברליות של הקצה הפרוגרסיבי.

ביידן צריך לשקול את אותו הדבר; הניצחון הפוטנציאלי שלו טמון באנשי מרכז שעשויים להחזיק את האף ולהצביע לטראמפ, רק כי הם לא יכולים לסבול את הפרוגרסיבים – הרי הם ה-WOKE. הפרוגרסיבים הפכו את הזהותנות לאובססיה, ונראה שהם נמצאים במלחמה אנטי-ליברלית בתרבות המערבית כולה, ובוודאי בלבנים ובסטרייטים. כל קול במרכז שחוזר לביידן שווה מבחינה מתמטית שני קולות.

מה שמביא אותנו לסוגיה המרכזית האחרת: הגירה. או, כפי שהבריטים קוראים לזה, ברקזיט. אסביר.

הרבה נכתב על מה שגרם לציבור הבריטי להצביע, בהפרש של 52% עד 48%, בעד עזיבת האיחוד האירופי, שבירתם לונדון הייתה בפועל בירתו. היה בוודאי רצון להשתחרר מביורוקרטים בבריסל שמסוגלים היו להוציא צווים נגד בננות מקופלות מדי (דבר שאכן קרה). בריטים רבים גם האמינו לשקרים של קמפיין העזיבה לגבי היתרונות הכלכליים שיבואו; כאשר כלכלנים אמרו כי גירושין מהגוש הכלכלי הגדול בעולם יביא נזק עצום, הכריזו אנשי הברקזיט כי "לעם נמאס ממומחים". המומחים צדקו.

עם כל זה, אני משוכנע שמה שהעניק לברקזיט את הרוב הדחוק היה חוסר הנוחות של אנשים ממוצעים עם מה שהם ראו כהגירה בלתי מבוקרת, כתוצאה מתנועה חופשית בין מדינות האיחוד האירופי.

אני משוכנע שמה שהעניק לברקזיט את הרוב הדחוק היה חוסר הנוחות של אנשים ממוצעים עם מה שהם ראו כהגירה בלתי מבוקרת, כתוצאה מתנועה חופשית בין מדינות האיחוד האירופי

במידה שזה קשור לגזענות, זה מזמין במבט ראשוני לעג: מדינות האיחוד האירופי הן אירופאיות, בעוד שהג'מייקנים, הפקיסטנים והניגרים שמעצבנים את הגזענים באמת הם ממדינות חבר העמים, המועדון של מושבות לשעבר שלעתים קרובות יש להם זכויות הגירה מוגברות. ואכן, מכיוון שבריטניה זקוקה כעת לכוח עבודה בדחיפות, ופולנים כבר אינם יכולים להגיע בקלות, ההגירה מהעולם המתפתח עולה במהירות. נראה שהגזענים יצאו מהמועדון הלא נכון.

אבל זה גם לא כל כך פשוט. במהלך העשור האחרון, רבים בבריטניה היו מודאגים לראות את אירופה פותחת את שעריה להמוני מהגרים – בעיקר מהמזרח התיכון, אבל גם מאפריקה – שיעדם הסופי, לדעתם, אינו גרמניה אלא בריטניה דוברת האנגלית. וזו לא רק שאלה של גזע – הם חששו לתרבות הבריטית, ולמרבה האירוניה לאור הברקזיט, לערכים האירופיים.

שווה להרהר בזה. ישנה אנטיפתיה גוברת גם בקרב בריטים לא גזענים (והולנדים, וצרפתים, ואיטלקים ושוודים) מהרעיון ה"פרוגרסיבי" שמדינות אירופה מחויבות איכשהו להסכים להגירה המונית בצורה שסין, למשל, אינה מחויבת לה. בין אם הסיבה היא תחושת אשמה קולוניאלית, הצלת אחרים מעוני, או כמיהה לגיוון מקסימלי.

תומך רהוט בפרספקטיבה זו הוא העיתונאי הבריטי דאגלס מאריי, מחבר הספרים "המלחמה במערב" ו"המוות המוזר של אירופה", אשר לאחרונה מככב כתומך ישראל מובהק מאין כמוהו.

בעשור האחרון, רבים בבריטניה היו מודאגים לראות את אירופה פותחת את שעריה להמוני מהגרים – בעיקר מהמזה"ת, אבל גם מאפריקה – שיעדם הסופי, לדעתם, אינו גרמניה אלא בריטניה דוברת האנגלית

כדאי לדמוקרטים לשקול שדאגה זו, בעלת עוצמה עצומה באירופה, דומה למדי למורת רוחם של אמריקאים רבים ממה שהם חושבים שהיא סובלנות מופקרת להגירה בלתי חוקית ובלתי מבוקרת מאמריקה הלטינית. ארה"ב, בניגוד לבריטניה, אינה מדינת לאום והיא מגוונת יותר בעצם הגדרתה, אך גם היא יצרה תרבות ניתנת לזיהוי. ובשתי המדינות, ואכן גם ביפן ובמקומות אחרים, אנשים נוטים לרצות שהמדינה שלהם תשמר את תרבותה, לא תשתנה מהר ממה שהם רוצים, ולא תהפוך למדינה אחרת.

גם לא-גזענים בדרך כלל רוצים שהמהגרים יגיעו בקצב מבוקר, שיאפשר מצב לפיו תוך כדי העשרת התרבות המקומית הם לא ישנו אותה מן היסוד, ואולי גם יאמצו אותה. סונאק עצמו מהווה דוגמה: מוצאו מאסיה, אך לפי כל סטראוטיפ שניתן לעלות על הדעת אין בריטי מהאיש המאופק, ההוגן, העקשן והמנומס הזה.

פסילת העמדה הזאת, הגדרתה כחוסר סובלנות או אפילו גזענות, זה אולי פופולרי בקמפוסים מסוימים. אבל זו עדיין גם הדרך לאסון אלקטורלי. אז הלייבור לא שם. יש קצת חרטה על הברקזיט, בשל הנזק הכלכלי הברור שהוא גרם (התמ"ג ירד לפי ההערכות בכעשירית לעומת הפוטנציאל שלו). אבל מיעוט גדול עדיין תומך בצעד באופן מלא, רוב האנשים לא רוצים לחזור לנושא, ורבים מהם הם מצביעי לייבור.

אז סטארמר עבר הלאה. ביידן, באופן דומה, צריך להראות מהר וברור שהוא מכבד את הדאגות בנוגע להגירה.

מעבר לכך, חייבים גם להודות שהשמרנים פשוט שלטו יותר מידי זמן – 14 שנים – באופן שערורייתי ומטופש מדי (זה מזכיר לכם עוד מדינה מסוימת? אולי במזרח התיכון?).

גם לא-גזענים רוצים בד"כ שהמהגרים יגיעו בקצב מבוקר, שיאפשר את העשרת התרבות המקומית מבלי לשנותה מהיסוד, ואולי אף יאמצו אותה. סונאק עצמו מהווה דוגמה: מוצאו מאסיה, איך אין בריטי ממנו

זה לא רק הברקזיט. חמשת ראשי הממשלה השונים של המפלגה מאז 2016 סטו בפראות מדי בין מדיניות רדיקלית אחת לאחרת: צנע מיותר תחת דיוויד קמרון, אחר כך מסים גבוהים יותר תחת בוריס ג'ונסון, ואז התוכנית קצרת המועד של ליז טראס למסור את הכלכלה לשווקים החופשיים. ואז הגיע סונאק, שנראה כמו שילוב מוזר בין חתן בר מצווה לקברן.

כמו ארצות הברית אחרי טראמפ (ב-2020), נראה שהבריטים מוכנים לקצת רגיעה, ולטיפת אחריות ליד הגה השלטון. השאלה היא מתי הסנטימנט הזה יגיע גם לישראל.

פאב בסוהו: לקראת חזרת הזמנים הטובים (צילום: דן פרי)

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com