כאשר התנכלה השבוע המדינה הקטנה והממורמרת הזאת, שאינה זוכה באופן סדיר באהבה, וירדה לחייהם של בוב דילן ואלטון ג'ון באמצעות שליחיה במשטרת הגבולות, בנתב"ג, בביטחון ובתקשורת, נזכרתי עד כמה אנחנו רוצים שמישהו מפורסם ומוכשר יאהב אותנו.
רק כאשר נוחת כאן מישהו מפורסם ונערץ וחוטף את אוויר הקיץ ההביל בפרצוף, כמו שמיכת פוך ששרתה בסאונה, ומתחיל להזיע בחריץ של הישבן באוטובוס לבית הנתיבות, אנחנו מרגישים באלמנט הטבעי שלנו.
רק אחרי שכל בירוקרט נחות מדרגה ג', שהיה לו בוקר רע, גומר על האח"ם היקר שלנו שלושה סיבובים ריקוד על הראש ומעליב אותו ואת הפמליה שלו כהוגן, אנחנו נרגעים.
זה לא שאנחנו ממש רוצים לראות ולשמוע את רובים ושושנים, מטליקה, ניק קייב, בוב דילן ואלטון ג'ון; אנחנו רוצים אותם כאן לכמה שעות, כדי שנוכל להטמיע אותם במחזור הדם המורעל שלנו, להשמיץ אותם, לרדת עליהם וללעוג להם.
אין לנו מסורת של טעם מוזיקלי מסודר ומנומק. יש לנו טורי רכילות ולשונות רעות המתנועעות במרץ – כמה צרים מכנסיו של אקסל רוז, איזה חנטריש הסלאש הזה, מה את אומרת, יעל, על השיער החלק החדש של אלטון? באמת, יעקב, והמשקפיים הסגולים שלו; ואיך שהוא נכנס לפניקה.
אני לא בטוח שמישהו יאמין לי, אבל בבוקר שבו נפתחו שיחות השלום בוושינגטון, הוקדשה מחצית השעה הראשונה של "יומן הבוקר" של גלי צה"ל לפרשת אלטון ג'ון.
לאחרונה, בעקבות שידולים פתטיים והבטחות להחזר כספי נאות, מצליחים כמה אמרגנים מקומיים לחטוף זמרים ולהקות מסיבוב ההופעות שלהם באירופה ולהנחית אותם בארץ להופעה חד־פעמית
יעל דן ויעקב אילון ניהלו שיחות סרק מביכות וארכניות עם כל מי שידו הייתה בעסק: מהמפיק הישראלי הנבוך זאב אייזיק, דרך ח"כ אברהם בורג, שנקלע לאירוע בטעות, אך הבין באינסטינקט בריא של פוליטיקאי שניתן להרוויח כמה נקודות מטיפול נכון, דרך כתבת גלי צה"ל שהביאה הדים מוקלטים מהפדיחה בהילטון שבה נשמעים אנשיו של ג'ון צועקים "פאק יו" ו"גט דה פאק אאוט אוף דה וויי", במבטא בריטי מאיים שלא נשמע בתל אביב מאז ימי המנדט.
ב־08:31 התפנו אנשי ה"יומן" לאיתמר רבינוביץ'. נכון לשעת כתיבת שורות אלה, ואחרי שמדינה שלמה זחלה באמצעות נציגיה על ברכיה כל הדרך ללונדון, ניאות הזמר–פסנתרן הקפריזי לחזור ולהופיע הערב בפארק הירקון באיחור של 24 שעות.
בשנת 1993 אלטון ג'ון הגיע להופיע בישראל ובאותו הערב, בגלל נוכחות מסיבית של צלמים ועיתונאים, בתוך פחות מ-4 דקות ועוד לפני…
Posted by זיו קורן Ziv Koren on Wednesday, May 25, 2016
מדינה ששנים כה רבות נתונה למשיסה של "איפה הילד", "נקמת הטרקטור" ואביב גפן, תקבל בערב אחד את בוב דילן ואלטון ג'ון; האחד מול צאן מרעיתו המזקין בהיכל התרבות; השני מול צאן מרעיתו המזקין לא פחות על הדשא בפארק הירקון. זה מביך, זה נמוך וזו תמונת מצב מדויקת להפליא של מי ומה אנחנו.
מדינה שבה אין מסורת של רוקנרול ופופ, שהזמרת הגדולה היא ירדנה ארזי, טרובדור המחאה הוא שלמה ארצי, ולהקות הרוק הצעירות נגמרות עוד לפני שהתקליטים שלהן מגיעים לחנויות, אינה מקיימת מסורת של מופעי רוק, של עיתונות רוק, של מעקב ותמיכה אחרי אומן יוצר ומתפתח.
כאשר הופיע כאן קלפטון ב־89' לפני הקאמבק שלו בשנתיים האחרונות, כולל היסטריית האנפלגד הגואה, שיחקו הכתבים המופקדים על עיתונות הרוק פינג פונג כיס פרטי וירוד מאוד עם המוניטין שלו
מדינה שאינה נרשמת סטטיסטית, שאין לה קיום מעבר למתח הפוליטי והצבאי שהיא מקיימת באחד מאזורי ההתלקחות האחרונים בעולם, אינה מופיעה על מפת מופעי הרוק הגדולים.
לאחרונה, בעקבות שידולים פתטיים והבטחות להחזר כספי נאות, מצליחים כמה אמרגנים מקומיים לחטוף זמרים ולהקות מסיבוב ההופעות שלהם באירופה ולהנחית אותם בארץ להופעה חד־פעמית. לעתים אנחנו מקבלים להקות וזמרים מהליגה הראשונה, כמו אלטון ג'ון, בוב דילן, אריק קלפטון ורובים ושושנים; לעתים אנחנו זוכים לאחד כאן את "קרים" בלי קלפטון ואת ג'ת'רו טאל.
כאשר הופיע כאן קלפטון ב־89' לפני הקאמבק שלו בשנתיים האחרונות, כולל היסטריית האנפלגד הגואה, שיחקו הכתבים המופקדים על עיתונות הרוק פינג פונג כיס פרטי וירוד מאוד עם המוניטין שלו. היו כאלה – ונכון שקצת קשה להאמין בכך היום – שקברו אותו בעיתונות העברית. הוא גמור, הוא זקן, הוא איטי, למי יש כוח למוזיקה שלו.
זה שקלפטון נתן כאן שתי הופעות נפלאות, לא שינה את עמדתם הנחרצת. אנשים שרק אוהבים את המוזיקה של קלפטון ודילן אינם יודעים על עידן הפוסט־רוק בעיתונות הישראלית. קוראים רגילים אינם מודעים לקשר ההשמצה, ההדחה, ההשתקה והוצאת הדיבה.
בעיתונים נוקשים מגפי הקוזאקים והרחובות מלאים אספסוף קרתני, שקודם מבקש לתלוש את הפאה מראשו של אלטון ג'ון ואחר כך מצטופף בפארק כדי להדליק מציתים כשהוא שר "דניאל", כדי להיות חלק מהעולם
דילן? הוא משותק כבר חמש שנים, התקליטים האחרונים שלו זוועה, הקול שלו הרוס, ראיתם איך הוא לא אמר כלום כשצעקו בוז לשינייד אוקונור בקונצרט המחווה לכבודו?
הו, כמה קשה לחיות בטבורה של הקלגסות התרבותית הזאת, כאשר בעיתונים נוקשים מגפי הקוזאקים והרחובות מלאים אספסוף קרתני, שקודם מבקש לתלוש את הפאה מראשו של אלטון ג'ון ואחר כך מצטופף בפארק כדי להדליק מציתים כשהוא שר "דניאל", כדי להיות חלק מהעולם ולא בית השחי שלו.
גם אנשי משטרת הגבולות, שתקעו את דילן שעה וחצי בביקורת הדרכונים והכריחו אותו לעמוד לפנות בוקר עם נוסעיה המנומנמים של טיסת בריטיש איירווייז, הם חלק מנורמת ההתנהגות המחפירה שלנו.
תכף יבוא כאן איזה צדקן ויצייץ ציטוטים ממשנה סוציאליסטית שוויונית: כולם שווים בפני ביקורת הדרכונים. אל תבלבלו את המוח. גם אני וגם אתם ראינו את מיטב אנשינו צועדים בעוז אל עבר האשנב עליו כתוב "צוות", ומחתימים את הדרכון שלהם בחצי שנייה. אתם חושבים, שכשיעל ארד או קבוצות כדורסל מנצחות וחוזרות עם מדליה, הן עומדות בתור אחרי נוסעי טיסת הצ'רטר מפינלנד?
נכון שדילן אינו יעל ארד מבחינת הגאווה הלאומית, אבל אם הוא לא חשוב לנו, מדוע כל עיתון חייב להזכיר בכיתוב לצילום שלו שרוברט צימרמן בארץ?
נכון שדילן אינו יעל ארד מבחינת הגאווה הלאומית, אבל אם הוא לא חשוב לנו, מדוע כל עיתון חייב להזכיר בכיתוב לצילום שלו שרוברט צימרמן בארץ? קודם אנחנו בוכים בדמעות תנין שאף אחד לא מוכן לבוא אלינו בגלל המצב ובכלל, וכשמישהו כבר בא, למרות המצב, אנחנו יורקים עליו.
לקרתנות יש חוקים נוקשים. קרתנים מעריצים את כל האנשים הלא חשובים. קרתנים קוראים את הראיונות הבלעדיים בעיתונות עם כוכביה הגדולים ביותר של הוליווד, ובטוחים כי עדנה פיינרו ודומיה ישבו לבד לשפת אגם אינטרלקן עם דה נירו, פצ'ינו, סקורסזה וקופולה, שידעו בבירור ובמוצהר כי הם נותנים ראיון בלעדי לעיתון ישראלי.
לעולם לא מספרים לנו כי חלק מהראיונות האלה לוקחים טרמפ על שאלות של כתבים אחרים, לפעמים עשרות, במסיבת עיתונאים רבת משתתפים בקאן חודשים לפני שהריאיון מתפרסם. לאחרונה מרבים כתבינו לקיים ראיונות טלפוניים עם כוכבים, אני מקווה בשבילם שאת הריאיון איתם לא קיים אמרגנו או מכוון הגיטרה של הזמר. אבל אנחנו מסבירים להם פנים כי הם דיברו איתנו.
ג'ון, קלפטון, דילן ואקסל רוז לא מדברים איתנו. כקהל, שהכוכבים הגדולים שלו הם יובל בנאי ורמי קליינשטיין, קשה לנו להבין מה זה להיות בוב דילן. אני משער שאפילו דילן מתקשה להבין מה זה להיות דילן. אבל כדי לתת על כך את הדעת צריך לדעת את הפרטים, ולא רק מה שמבקר מושחז במקומון קטן כתב כדי להיות מקורי ושנוי במחלוקת.
במקום להיות מרוצים שדילן מסתובב במכונית מסחרית קטנה ברחבי הארץ, מטייל בה, וגם ייתן שלוש הופעות, כולל אחת בבאר שבע, אנחנו מחכים לאכול לו את הכבד
מי שלא מבין מה זה להיות בוב דילן שלושים ומשהו שנה, לקרוא עשרות ספרים ביוגרפיים שנכתבו עליו, אלפי כתבות וביקורות, לשמוע מאות ביצועים שונים לשיריו, לקרוא בכל ריאיון עם מישהו שהוא משהו בעולם הרוק עד כמה דילן השפיע עליו, לא יבין במה מדובר.
במקום להיות מרוצים שדילן מסתובב במכונית מסחרית קטנה ברחבי הארץ, מטייל בה, וגם ייתן שלוש הופעות, כולל אחת בבאר שבע, שרוב אזרחיה של ישראל לא ירדו אליה, אנחנו מחכים לאכול לו את הכבד על מה שישיר או לא ישיר בהיכל התרבות ובפסטיבל הבלוז.
ג'ון ודילן אינם יכולים לבזבז בחייהם את ההכנסות שיש להם מהתמלוגים של שיריהם. זה לא הכסף; זה הצורך לקיים דיאלוג חי ואמיתי עם קהל, להתחבר למחיאות הכפיים, להישאר צעירים.
לנו יש רק זמר אחד מסדר הגודל הזה – במידות ישראליות כמובן – וקוראים לו אריק איינשטיין. ואת השטיקים שלו – כן מתראיין, לא מתראיין, לא מופיע מול קהל שנים רבות, מכתיב את צילום השער ואת העיתונאי שיראיין אותו – אנחנו מעכלים בנימוס כי זה האיינשטיין שלנו.
בואו נאמר כי דילן חשוב קצת יותר, לא הרבה, למוזיקת הרוק בעולם מאריק איינשטיין. אז לא מגיעות לו הגחמות הקטנות והפרטיות שלו? והרי הוא חזר לכאן, לפחות לפי אמרגניו המקומיים, לפצות אותנו
בואו נאמר כי דילן חשוב קצת יותר, לא הרבה, למוזיקת הרוק בעולם מאריק איינשטיין. אז לא מגיעות לו הגחמות הקטנות והפרטיות שלו? והרי הוא חזר לכאן, לפחות לפי אמרגניו המקומיים, לפצות אותנו על ההופעות הגרועות כביכול שנתן כאן בשנת 87'. הייתי בשתי ההופעות ההן, ואני לא זקוק לפיצוי. אני זקוק לחידוש מנוי.
אני מודה שהעובדה שדילן שוהה בארץ שבוע מרגשת אותי. איני קטנוני מספיק כדי לחשוב שמגיע לי לפגוש אותו או לראיין אותו. מספיק לי שהוא כאן. הנוכחות שלו הופכת אותנו, לזמן קצר ביותר, לחלק מחגורת תרבות הדוקה שמקיפה את העולם ולרוב אינה רחבה דיה להקיף גם אותנו.
נדמה לי כי דילן רלוונטי לחיינו יותר משתי כוכבות נידחות של בוורלי הילס. גם אותן הזמנו כדי להשמיץ, כמו גם את המגישות הזוהרות של MTV אירופה, כמו גם את תיאודורקיס שאף אחד לא רצה לשמוע, ואת כוכבי "קיד וידיאו" שאינם יודעים לשיר, ואת ברוק שילדס שמנחם גולן הביא כדי להראות לה כי חיית המדבר איננה דווקא הגמל.
הבדיחה שהמצאנו אז על הביקור של שילדס מסכמת יפה את מי ומה שאנחנו.
יוסי משתמש בכל הקשרים שלו כדי לשכנע את שילדס שכאשר היא עולה במדרגות למטוס, תסתובב ותנופף לו לשלום ותצעק: "ביי יוסי יקירי". שילדס מגיעה לפתח המטוס, מסתובבת ומנופפת: "ביי יוסי יקירי!" ויוסי, שעומד עם החברים שלו, עונה: "לכי, לכי, יא…"
קשה לצפות להרבה מההופעות אחרי הטרטורים והתחנונים והצלמים והשוטרים, אבל אני מעריך כי המקצוענים ייתנו את הנשמה. מי שנותנים הופעה מבישה זה אנחנו
קשה לצפות להרבה מההופעות אחרי הטרטורים והתחנונים והצלמים והשוטרים, אבל אני מעריך כי המקצוענים ייתנו את הנשמה. מי שנותנים הופעה מבישה זה אנחנו, שמזמינים אותם לארץ כדי לקרוא להם חלאות כשהם עוזבים.
פורסם לראשונה ב"חדשות", 1993.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו