בחודש האחרון לחייו, יולי 1961, הוא הסתובב ברחוב הראשי של קאצ'ם, איידהו – עיירה כפרית קטנה. זקן שברירי, מצומק ושקוף, עם כתמי זקנה חומים, שיער לבן דליל שנשזר בתשומת לב, במבוכה של מי שטרם השלים עם מצבו.
חבריו, שכניו ובני משפחתו, ראו את חייו אוזלים. הם עקבו אחריו כמו אחרי פיל פצוע המשרך דרכו לעבר בית הקברות העתיק של הפילים. היו שחששו כי מכונית תדרוס אותו ברחוב הראשי, וזה היה נדמה בעיניהם כסוף נורא. אחד המאורות הגדולים של הספרות העולמית, חתן פרס נובל, נדרס למוות על סף ביתו.
אבל ארנסט "פאפא" המינגוויי ידע כי עליו לצאת ברעם ולא בקול ענות חלושה. שנים רבות קודם לכן, כאשר היה איש צעיר, שלחה לו אימו את רובה הציד שאיתו התאבד אביו. "זה היה הלם בשבילו לקבל את הרובה בדואר", אמרה אחת מנשותיו למחברי הביוגרפיות הרבות עליו. "זה כאילו שהיא הציעה לו לעשות את מעשהו של אביו".
יום אחד נכנסה אשתו מרי לחדר המגורים ומצאה אותו עם רובה הציד בידיו, יושב על הספה. כל הבוקר היא ניסתה לשכנע אותו לא להרוג את עצמו. בסוף באו האחים בלבן ולקחו אותו ל"מאיו קליניק".
הוא היה בסוף דרכו היצירתית. הוא לא כתב יותר. היו לו בעיות מיניות המתעוררות אצל גברים המרחמים על עצמם. הציוד לא עבד. הייתה לו היסטוריה משפחתית שממש התחננה לטרגדיה.
אביו, שהיה חולה סוכרת וטרוד בבעיות כלכליות, התאבד. אחיו התאבד בירייה בראשו. אחותו אורסולה, שהייתה חולת סרטן, מתה כנראה ממנת יתר של סמים. איזה סיכוי היה לו.
ב־2 ביולי, יומיים אחרי שחזר לקאצ'ם, התעורר המינגוויי מוקדם בבוקר, מצא את המפתח למרתף שבו החביאה מרי את כל הרובים; בחר רובה ציד וטען אותו בכדורים שהחביא במיוחד לרגע הזה
ב־2 ביולי, יומיים אחרי שחזר לקאצ'ם, התעורר המינגוויי מוקדם בבוקר, מצא את המפתח למרתף שבו החביאה מרי את כל הרובים; בחר רובה ציד וטען אותו בכדורים שהחביא במיוחד לרגע הזה.
הוא עלה במדרגות לכניסה, מצא מקום לשבת בו ולהשעין את קת הרובה כך שהקנה שלו הגיע למצחו. שנים קודם לכן כתב המינגוויי לאביו כי עדיף בעיניו "למות בתוך סופת אש מאשר כאדם זקן, משומש ומיואש". כדי שאף אחר לא יוכל למכור את הרובה כמזכרת, לקחו בניו את הרובה והשמידו אותו. הם הניחו אותו על הכביש ודרסו אותו הלוך וחזור עד שנהרס.
הוא עדיין אחת ההשפעות הספרותיות והתרבותיות הגדולות של זמננו. כל מי שכותב משפטים קצרים ורזים מצטט את הקצב שלו. כל עילה היא עילה נאותה לחזור ולקרוא את המינגוויי.
המינגוויי היה סופר ומתעד של אוכל. כל מי שקרא אותו יודע כי היה מסוגל לתאר יין שהיה חביב עליו במאה אופנים שונים. אם תיקחו ליד את ספריו ותדפדפו בהם כמו היו ספרי בישול, תמצאו כי המינגוויי היה שקוע באוכל במידה שהכריחה אותו לעצור את הפרוזה הרזה שלו מדי כמה עמודים כדי להשביע את רעב גיבוריו.
אם תיקחו ליד את ספריו ותדפדפו בהם כמו היו ספרי בישול, תמצאו כי המינגוויי היה שקוע באוכל במידה שהכריחה אותו לעצור את הפרוזה הרזה שלו מדי כמה עמודים כדי להשביע את רעב גיבוריו
הייתה לו אובססיה אמיתית וגדולה לאוכל. הוא אהב לתאר אוכל, לפרק אותו לגורמיו, להרטיב אותו ביין, להיכנס לתיאורים ציוריים המתקרבים באורח מסוכן למתכונים מסודרים. זה בולט ומודגש מאוד ב"גן העדן" הלא גמור שיצא לאור אחרי מותו, וזה היה דומיננטי עד כדי גיחוך גם ב"למי צלצלו הפעמונים" מ־1940 ובסיפורי ניק אדמס מ־1929.
במשך שלושה ימים בספרד של מלחמת האזרחים, מתקרב רוברט ג'ורדן, החבלן המתנדב מאמריקה, אל מותו ההרואי במלחמה נגד הפשיסטים. הוא מתאהב במריה קצוצת השיער, לה הוא קורא ארנבת; הוא מסתייג מפאבלו, מנהיג המורדים השיכור; הוא מלא הערכה לפילאר, אשתו האמיצה. כאשר הם לא נלחמים, או מדברים, או מתכננים לפוצץ את הגשר, הם אוכלים או נזכרים בארוחות טובות.
"כולם אכלו מתוך המחבת בשתיקה, כמנהג הספרדים. היה שם בשר ארנבת מבושל עם בצלים ופלפלים ירוקים וברוטב היין האדום היו גרגרי חמצה. הוא היה מבושל היטב. בשר הארנבת נקלף מן העצמות וטעם הרוטב היה נפלא.
"תוך כדי אכילה שתה רוברט ג'ורדן עוד ספל יין אחד. הבחורה התבוננה בו במשך הארוחה כולה. כל השאר התבוננו איש־איש במזון שלפניו ואכלו. רוברט ג'ורדן קינח את שיירי הרוטב מן המקום שהיו בו קודם ואחר־כך קינח את מזלגו בלחם, קינח את סכינו והחזירו למקומו ואת הלחם אכל. הוא גחן ומילא את ספלו ביין והבחורה עדיין התבוננה בו".
"למי צלצלו הפעמונים" צולם כסרט בשנה שבה ראה הספר אור. גרי קופר, חבר של המינגוויי, שיחק את ג'ורדן. קופר והמינגוויי נהגו לצוד ולשתות ביחד. את העובדה שהיה שתיין כבד ידעו כולם.
הוא אהב יינות אדומים מספרד. בורגה בילבאינה – יין גס ומחוספס – היה אהוב עליו במיוחד. אבל הוא גם אהב לאכול. היו ימים שקשה היה לו להודות בנהייה אחרי האוכל. זה לא היה גברי דיו.
אבל הוא התקשה להסתיר את תאוותיו. כאשר חי בקובה הוא העסיק טבח סיני. פאפא אהב אוכל סיני. בזמן שהכין את ארוחת הערב, היה הטבח בא להתייעץ עם המינגוויי בקשר לפטריות שמפיניון.
ערב אחד חטף הטבח התקף־לב ממש מעל הכיריים. הוא נפל עם פניו על הלהבה. המינגוויי גילה את דבר מותו כאשר ארוחת הערב התאחרה. המינגוויי נהנה ממעדנים. אחד מיוחד היה פרצבס, דג שבלול ספרדי. אלה היו מגיעים ארוזים בקרח והמינגוויי אכל את הקלחים הארוכים, השחורים והצמיגיים.
כאשר חי בקובה הוא העסיק טבח סיני. פאפא אהב אוכל סיני. בזמן שהכין את ארוחת הערב, היה הטבח בא להתייעץ עם המינגוויי בקשר לפטריות שמפיניון
הוא היה להוט גם אחר קוויאר רוסי. כשהיה בניו יורק נהג לקנות מעדנים משומרים שונים בפחיות. הוא היה קונה לבבות דקל ברזילאים, דיונון ברוטב דיו, ומאכל מזוויע באמת בעיני בני משפחתו – צלופחים פעוטים שנראו כמו תולעים.
רוב הזמן הוא הסתפק בשמחה באוכל פשוט. כאשר כתב היה ניזון מכריכי חמאת בוטנים ובצל. כשהיה באפריקה, בספארי האחרון שלו, הארוחה האהובה עליו הייתה מה שכינה "שעועית על הפחית" – שעועית מבושלת תוצרת "היינץ" שנאכלה ישר מהקופסה.
מכיוון שאפילו המינגוויי התקשה להעמיס את כל אהבת האוכל שלו על כתפי רוברט ג'ורדן, הוא העביר חלק מהנטל התיאורי לפילאר, הנזכרת באוזני הלוחמים בימים הטובים שלפני המלחמה.
"אכלנו בסככות שעל החוף," זוכרת פילאר, "מיני מאפה עשויים מדגים מבושלים וחתוכים ופלפלים ירוקים ואדומים ואגוזים קטנים כמו גרגרי אורז. מיני מאפה עדינים ופריכים, ולדגים היה טעם שהיה צריך לשפוך עליהם מיץ לימון.
"חוץ מזה אכלנו צלופחים קטנים עוד יותר בלי תוספות, מבושלים בשמן וקטנים כמו נבטי שעועית ומסתלסלים לכל הכיוונים, ועדינים כל כך עד שהיו נעלמים בפה בלי ללעוס"
"הם היו ורודים ומתוקים וכל סרטן הספיק לארבע נגיסות. מאלה אכלנו המונים. חוץ מזה אכלנו פאייה עם פירות ים טריים, צדפות בקונכיותיהן, שבלולים, סרטני נהרות וצלופחים קטנים.
"חוץ מזה אכלנו צלופחים קטנים עוד יותר בלי תוספות, מבושלים בשמן וקטנים כמו נבטי שעועית ומסתלסלים לכל הכיוונים, ועדינים כל כך עד שהיו נעלמים בפה בלי ללעוס. וכל הזמן שתינו יין לבן, קר, קל וטוב, בשלושים סנטימוס לבקבוק.
"ולקינוח: אבטיח. שם זה הבית של האבטיח!" "האבטיחים של קסטיליה יותר טובים", טוען הצועני, ופילאר גוערת בו. "Que va, אבטיח של קסטיליה טוב לאוננות. אבטיח של ולנסיה הוא לאכילה.
"כשאני חושבת על האבטיחים האלה, ארוכים כמו זרוע וירוקים כמו ים ורעננים ועסיסיים לחיתוך ומתוקים יותר מבוקר יום קיץ, אה, כשאני חושבת על הצלופחים הקטנטנים, זעירים, עדינים ונערמים גבעות־גבעות על הצלחת, ונוסף לכל זה בירה בקנקנים במשך כל שעות אחר הצוהריים, בירה שמזיעה מרוב קור בקנקנים בגודל של כדי מים […]"
"כשאני חושבת על האבטיחים האלה, ארוכים כמו זרוע וירוקים כמו ים ורעננים ועסיסיים לחיתוך ומתוקים יותר מבוקר קיצי, אה, כשאני חושבת על הצלופחים הקטנטנים, זעירים, עדינים ונערמים גבעות־גבעות על הצלחת"
מלחמה בפשיסטים היא עיסוק המצדיק ארוחות שחיתות גדולות, ורוב הזמן נשאל ג'ורדן מה ומתי היה רוצה לאכול. לג'ורדן הרגלי אכילה בריאים משלו, ואוויר ההרים הצלול פותח לו את התיאבון.
"היה לך תיאבון", אומרת פילאר, "אתה רוצה חתיכת גבינה עכשיו?" "תודה", הוא אומר, והיא חותכת לו פרוסה. "היא הושיטה יד, הסירה את גוש הגבינה הגדול שהיה תלוי ברשת מן התקרה, העבירה סכין על קצהו הפתוח והושיטה לו את הפרוסה הכבדה. הוא אכל אותה בעמידה, ריח חלב העיזים היה מעט חזק ופגם בהנאתו".
!["טבע דומם עם גבינה" של הצייר ההולנדי פלוריס ואן דייק (צילום: AP Photo/Kin Cheung)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/09/AP22336478975496.jpg ""טבע דומם עם גבינה" של הצייר ההולנדי פלוריס ואן דייק (צילום: AP Photo/Kin Cheung)")
גם מוות מטווח קצר, כמו חיסולו של סורדו הזקן על ידי מטוסי הפשיסטים, לא מקלקל לג'ורדן את התיאבון. "לכל אחר היו שני כריכים גדולים של בשר עם גבינת העיזים, ורוברט ג'ורדן חתך באולרו פרוסות עבות של בצל והניחן משני עברי הבשר והגבינה, בין פרוסות הלחם העבות.
"'יהיה לך ריח פה שיעבור את כל היער ויגיע לפשיסטים', אמר אוגוסטין בפה מלא. 'תן לי את נאד היין ואשטוף את הפה', אמר רוברט ג'ורדן, פיו מלא בשר, גבינה, בצל ולחם לעוס. הוא מימיו לא היה רעב כמו היום והוא מילא את פיו יין, שעמד בו טעם של עטרן מנאד העור, ובלע.
"גן העדן", כמו כל הספרים שיצאו לאור אחרי מותו, היה נושא לוויכוח עקרוני. היו שראו בספר עדות לזהותו המינית המבולבלת של המינגוויי. מוטיבים של ביסקסואליות גודשים את הספר
"אחר כך לקח לגימה גדולה שנייה של יין כשהוא מניף את הנאד כדי שסילון היין יקלח ישר ללועו. כשהרים את ידו נגע הנאד במחטי החיפוי העשוי ענפי אורן שכיסה על המקלע, וראשו נשען על ענפי האורן שכפפו לאחור כדי לאפשר ליין לזרום לגרונו. 'אתה תמיר אוכל בצלים לארוחת בוקר?' שאל אוגוסטין. 'כשאפשר להשיג אותם'.
"'כל האנשים בארץ שלך מסתכלים על זה בעין רעה'. 'אני שמח לשמוע', אמר אוגוסטין, 'תמיד חשבתי שאמריקה זו ארץ תרבותית'".
"גן העדן", כמו כל הספרים שיצאו לאור אחרי מותו, היה נושא לוויכוח עקרוני. היו שראו בספר עדות לזהותו המינית המבולבלת של המינגוויי. מוטיבים של ביסקסואליות גודשים את הספר, אבל אחיו של המינגוויי, מתוסכל וכועס על החיטוט הנקרופילי, אמר כי "גן העדן" יכול היה באותה מידה להיות ספר על אוכל ושתייה.
"יש תשומת לב רבה כל כך לאוכל ולשתייה, אבל אף אחד אינו משתכר או מאבד את העשתונות". "הם תמיד היו רעבים, אבל הם אכלו כראוי", כתב המינגוויי ב"גן העדן".
הם כה הדוניסטים, גיבוריו הריקניים של המינגוויי, שהבחורה רעבה לארוחת צוהריים לפני שסיימה את ארוחת הבוקר. "מותר לנו לחשוב על ארוחת הצוהריים", מרגיע אותה דייוויד הבקיא בהוויית העולם
"רעבים היו לארוחת בוקר, שאותה אכלו בבית־הקפה, שם הזמינו בריוש וקפה בחלב וביצים, וסוג הריבה שבה בחרו והאופן שבו יש לבשל את הביצים היו מקור של התרגשות מרובה. וכה רעבים היו תמיד לארוחת הבוקר, שלעתים חשה הנערה בראשה עד שהגיע הקפה".
הם כה הדוניסטים, גיבוריו הריקניים של המינגוויי, שהבחורה רעבה לארוחת צוהריים לפני שסיימה את ארוחת הבוקר. "מותר לנו לחשוב על ארוחת הצוהריים", מרגיע אותה דייוויד הבקיא בהוויית העולם.
"הם היו רעבים לקראת ארוחת הצוהריים, ובקבוק היין הלבן היה קר, והם שתו אותו בשעה שאכלו את הסלרי רמולד ברוטב צמחי תבלין עם שום, שמן ומיץ לימון, ואת הצנוניות והפטריות הכבושות מעשה בית, שמשו מצנצנת זכוכית גדולה.
"האוקונוס היה צלוי בגריל והפטריות בגריל ניכרו בעורן הכסוף והחמאה נמסה על הצלחת החמה. פלחי לימון הוגשו לסחיטה על האוקונוס, ולחם טרי מן המאפיה, והיין צינן את לשונותיהם מחומם של תפוחי־האדמה האפויים. יין טוב וקל היה, יבש ומשמח ולא ידוע, הוא היה גאוות המסעדה".
ניק אדמס, המשוטט באמריקה, הוא גורמה כפרי חסר מעצורים, גרגרן כפייתי הפנוי לכל הזמנה לאוכל. המינגוויי מתאר בפירוט את ארוחת הבוקר שלו הכוללת ביצים עם שינקן, מטוגנות בשלולית שומן
ניק אדמס, המשוטט באמריקה, הוא גורמה כפרי חסר מעצורים, גרגרן כפייתי הפנוי לכל הזמנה לאוכל. המינגוויי מתאר בפירוט את ה"כושי" מכין לאדמס ארוחת בוקר של ביצים עם שינקן, מטוגנות בשלולית השומן שהשאיר השינקן המטוגן.
"'האם היית רוצה לטבול את הלחם בשומן החזיר?' שאל הכושי. 'ודאי,' עונה אדמס. 'אולי כדאי שנחכה עם זה', אומר הכושי, 'זה יותר טוב בסוף הארוחה'".
גם כשהוא משוטט ביער מוכן ניק אדמס לכל צרה. "ניק היה רעב. הוא לא האמין כי היה מעולם רעב יותר. הוא פתח ורוקן את קופסת שימורי החזיר והשעועית ופחית של ספגטי אל תוך מחבת הטיגון. 'יש לי זכות לאכול את האוכל הזה, אני מוכן לסחוב אותו', אמר".
המינגוויי, סופר האוכל, מגיע לשיאו כשהוא מתאר על פני שלושה עמודים את ניק אדמס מכין לעצמו ארוחת בוקר של פנקייקס ענקיים מקמח מלא, אותם הוא מציף בחמאת תפוחים מתוקה.
מכל המבחר הקולינרי המובחר והמסעיר הזה, השאיר המינגוויי מתכון אחד בלבד: פאפא דובלס, משקה טרופי על בסיס רום
מכל המבחר הקולינרי המובחר והמסעיר הזה, השאיר המינגוויי מתכון אחד בלבד. ב"גורמה ספרותי", מבחר מתכונים של סופרים אמריקאים שנאסף באהבה, מופיע מתכון אחד שלו: פאפא דובלס, משקה טרופי על בסיס רום.
התפרסם לראשונה ב"חדשות", 1988.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו