הסיור שקיים תא"ל רפי מילוא במנהרה והעונש שספג, העלו שוב את הטענה כי צה"ל כושל בהכלת והשארת קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. אין בדברים ממש, אבל השאלה האמיתית היא, האם הצבא מחנך את מפקדיו הזוטרים שבשטח, להיות כאלה?
בשבוע שעבר קראתי את הספר "אל עלמיין" (הוצאת יבנה, 2004), שכתב ההיסטוריון הבריטי סטיוון באנגיי אודות הקרב שהכריע את המערכה במדבר המערבי, במלחמת העולם השנייה, בין הצבא הבריטי לצבאות איטליה וגרמניה הנאצית ב-1942. היה מעניין במיוחד לקרוא בספר דווקא על מערכה נשכחת אחרת, שקדמה במעט (בשנתיים) לזו שבה עוסק הספר.
פיקוד מוכוון משימה
ב-1940 ניהל הצבא הבריטי באפריקה מתקפת מחץ כנגד כוחות הצבא האיטלקי ביבשת, מבצע "מצפן" שמה. הגנרל הבריטי ריצ'רד או'קונור, קצין חיל רגלים "שעל חזהו עוד מתנוססת מדליית הכסף האיטלקית שזכה בה בשנת 1918 על גבורתו במלחמה" (עמוד 20), כשאיטליה ובריטניה עוד היו בעלות-ברית, פיקד על כוח שמנה 35 אלף חיילים, שבתוך 58 ימים התקדם כ-1300 ק"מ, הביס את הארמיה האיטלקית העשירית ולקח בשבי כ-130,000 חיילים איטלקים.
אחת הסיבות להצלחתו המרשימה של הכוח הבריטי, לגבור על כוח גדול בהרבה – היתה סגנון הפיקוד של מפקדו, הגנרל או'קונור. הוא "נהג להסביר את כוונתו לקצינים הכפופים לו, ואחר כך להעביר לידיהם את מלוא הסמכות…"
אחת הסיבות העיקריות להצלחתו המרשימה של הכוח הבריטי, לפי באנגיי, לגבור על כוח גדול ממנו בהרבה – היתה סגנון הפיקוד של מפקדו, הגנרל או'קונור. בניגוד לעמיתיו בפיקוד הבריטי הבכיר, נהג או'קונור "להסביר את כוונתו לקצינים הכפופים לו, ואחר כך להעביר לידיהם את מלוא הסמכות. כך ניתן להם חופש פעולה להחליט החלטות מהירות בשטח מבלי לקבל עליהן אישור מלמעלה. עם זאת הם פעלו בביטחון מלא שהם קולעים לכוונותיו" (עמוד 41). גישה זו, שפותחה בראשיתה בצבא הפרוסי במאה ה-19 זכתה לכינוי "פיקוד משימה".
בספרו, "פיקוד משימה" (הוצאת מודן, 2014), ניתח ד"ר איתן שמיר את תפיסת הפיקוד הזו וציין כי "למעשה מדובר במעין חוזה בין המפקד ומפקד משנה הכפוף לו, כאשר לאחרון מוענק חופש לבחור דרכי פעולה בלתי צפויות במטרה לבצע את המשימה שהוטלה עליו" (עמוד 19).
הסיבה לפיתוח התפיסה בצבא הפרוסי, כמאמר הרמטכ"ל הגרמני המפורסם – אבי הניצחון במלחמת פרוסיה-צרפת – הגנרל הלמוט פון מולטקה הקשיש, היתה ש"אם המפקדים הכפופים ימתינו להוראות, הם לעולם לא יוכלו לנצל את ההזדמנויות הנובעות מהמצב העכשווי… באופן כללי עדיף לפעול ולשמר את היזמה מאשר להמתין למהלך של היריב" (עמוד 51).
שמיר, שעשה את שירותו הסדיר בצנחנים ועבד בעבר במרכז דדו ובמשרד לעניינים אסטרטגיים, הדגיש בספרו שתפיסת ה"פיקוד משימה" מחייבת תרבות ארגונית מסוימת, שאינה מתפתחת מהיום למחר. היא נשענת על אתוס, מסורת וטיבו של הארגון, ייעודו ומטרותיו.
בהקדמה שכתב לספר, הדגיש הגנרל הרברט מקמאסטר, קצין שריון מצטיין בצבא היבשה האמריקני ולימים היועץ לביטחון לאומי של הנשיא טראמפ, כי "מפקדים זוטרים חייבים להיות כאלה הנוטים ליזום וליטול סיכונים, במידה הנחוצה לפעולה בפיקוד ולחימה, בסביבה מורכבת ורווית אי-וודאות, נגד אויבים נחושים וסתגלנים" (עמוד 13). אף שמקמאסטר צדק, הרי שהדבר מחייב תרבות וארגון שיוכלו לתמוך מפקדים שכאלו ולהכיל אותם.
בעוד שתפיסת ה"פיקוד משימה" היתה מושרשת בצבא הגרמני שבפיקוד הגנרל ארווין רומל, וסייעה לו (כמ"פ ומג"ד חי"ר במלחמת העלם הראשונה וכמפקד בכיר בשנייה) ולצבאו לקצור הצלחות טקטיות בשדה הקרב, הרי שאו'קונור היה חריג בצבאו.
כיום זכורה עמידתה העיקשת של הארמיה השמינית הבריטית בפני צבאו של רומל במערכה ההיא. אולם מפקדיה, הגנרלים קלוד אוקינלק ומחליפו, ברנרד מונטגומרי, ידעו שהכפופים להם לא חונכו לפי גישת ה"פיקוד משימה" אלא על-פי גישה שאסרה על יוזמה אישית והדגישה הקפדה על התכנית שנקבעה מראש, והקפידו לשלוט ולנהל אותם בכל פרט מן הקטן לגדול.
מחפש את האור בקצה המנהרה
נזכרתי בדברים הללו כשקראתי את הידיעה ב"ידיעות אחרונות" אודות סיור שערך מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא, ועמו כוח קטן, במנהרה שחפר חזבאללה לשטח ישראל, שבמהלכו חצה והגיע עד לקצה הצפוני שלה, מאות מטרים בשטח לבנון.
הסיור התקיים בעיצומו של מבצע "מגן צפוני", לנטרול מנהרות החדירה שחפר חזבאללה, ומילוא החליט עליו מבלי שטרח לאשר זאת מראש עם הגורמים הממונים
הסיור התקיים בעיצומו של מבצע "מגן צפוני", לנטרול מנהרות החדירה שחפר חזבאללה, ומילוא החליט עליו מבלי שטרח לאשר זאת מראש עם הגורמים הממונים עליו ומבלי שנעשו כלל התיאומים הנדרשים, בכדי שיינתן לכוח סיוע וחיפוי נאותים.
למחרת הסיור עדכן את אלוף הפיקוד, אמיר ברעם, שבתורו עדכן את הרמטכ"ל, אביב כוכבי. ברעם, כך פורסם, טען אז, שלמרות שמדובר באירוע לא תקין, הרי ש"יש גבול לכמה שניתן להעניש מפקד לוחם שחתר למגע, וגם אם הוא טעה אסור להעניש אותו בחומרה". הרמטכ"ל, כך נראה, היה קשוב לכך והחליט לגזור עליו נזיפה ועיכוב דרגה בן שנה אחת. מפקד האוגדה עצמו, שמאחוריו מסלול שירות ארוך ובהצטיינות בשייטת 13 לצד גיחות לצבא היבשה, כמ"פ ומג"ד בגולני, ובהמשך כמח"ט מילואים ואוגדונר, הודה בבירור שנערך לו כי טעה אך הוסיף, "אני מפקד לוחם. לא יכול להיות שאני לא אכנס לראות את המנהרה עד סופה".
ברעם, כך פורסם, טען אז, שלמרות שמדובר באירוע לא תקין, הרי ש"יש גבול לכמה שניתן להעניש מפקד לוחם שחתר למגע, וגם אם הוא טעה אסור להעניש אותו בחומרה"
האירוע מיד פתח סערה זוטא בתקשורת, כאשר שוב נשמעה הטענה שצה"ל מקדש משמעת והקפדה על פקודות על חשבון אומץ לב ויצירתיות, ומפסיד צה"ל קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. הפעם, לפחות, זו טענה ריקה מתוכן.
שורה של מפקדים בכירים דיברה בשבחו של מילוא השבוע. כולם ביקשו להסביר מדוע האירוע טופל כפי שטופל. שר הקליטה, האלוף (מיל') יואב גלנט, שפיקד על מילוא בקומנדו הימי, נזכר ששלח אותו "למבצעים בלבנון להניח מטענים מתחת למכוניות של מחבלים בכירים, לפשיטות מהים ולמבצעים מיוחדים", וסמך עליו מאוד. תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר (ששמו תמיד מוזכר ברשימת הקצינים שהודחו מהצבא בטרם עת) שפיקד על מילוא בחטיבת גולני, ציין כי הרמטכ"ל פעל באופן מידתי. "הוא לא יכול היה שלא להעניש קצין שפעל בניגוד לנהלים והעונש היה נכון. הוא משדר לקצינים שגם אם קצין חתר למגע קדימה הוא לא יודח מהמערכת".
במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" כתב האלוף (מיל') גיורא איילנד, קצין צנחנים שפיקד בין היתר על בית הספר לקצינים, שהצבא "חייב להיות ער לכך שכדי לנצח בקרב נדרשת יכולת יוזמה ולקיחת סיכונים. במצבי קיצון צריך המפקד לא רק לקחת אחריות, אלא גם לפעול בניגוד לפקודות". איילנד הדגיש כי את "הדחף לעשות יותר צריך לתעל ולרסן, אך אסור לדכא". יש בכך מן הצדק, והדברים מהדהדים את אותה הקדמה שכתב מקמאסטר.
פיקוד משימה וצה"ל כבר לא
למרות הנזיפה ועיכוב הדרגה תא"ל מילוא ממשיך במסלולו הצבאי ויפקד על המכללה לפיקוד ומטה. סביר גם שבמועד מתאים יהפוך לחבר במטה הכללי בדרגת אלוף, וטוב שכך, אבל השאלה הגדולה היא מה מכל זה ניתן ללמוד על צה"ל.
בפוסט שפרסם בפייסבוק, בו הביע תמיכה במילוא ובמעשיו, כתב אל"מ (מיל') יובל בזק, ששירת שנים ארוכות בגולני, כי "אירועים מסוג זה מחלחלים עד למטה. הם מעבירים מסרים לכל שדרת הפיקוד, מסמנים את הנורמות למפקדי העתיד, מעצבים תרבות של דור שלם". למרות שכאמור, הרמטכ"ל הצליח לאזן יפה בין הצורך להקפיד על משמעת ומנהל תקין לצורך לחזק ולעודד את הקו הלוחמני שהפגין מילוא, נדמה שכאן היה בזק אופטימי מדי.
בצה"ל, כתב שמיר בספרו, היתה לתפיסת ה"פיקוד משימה" אחיזה מיום היווסדו, אם כי על בסיס יותר אינטואיטיבי ופחות על בסיס הכשרה. כדוגמה לכך מובא מבצע יואב במלחמת העצמאות, עליו פיקד יגאל אלון, כנגד הצבא המצרי. "המערכה בוצעה בידי צוות קרב בהיקף של אוגדה, והסתמך על לוחמת תמרון וגישה עקיפה. התכנית כללה מהלומות קשות ועמוקות מאחורי קווי המצרים. פקודת המבצע שנכתבה בידי קצין המבצעים של חזית הדרום, יצחק רבין, השתרעה על עמוד אחד. הפיסקה של 'השיטה', כללה מילה אחת בלבד – בעצמכם" (עמוד 97).
"…פקודת המבצע שנכתבה בידי קצין המבצעים של חזית הדרום, יצחק רבין, השתרעה על עמוד אחד. הפיסקה של 'השיטה', כללה מילה אחת בלבד – בעצמכם"
מאז זרמו הרבה מים בירדן. ביהודה ושומרון, שמהווה זירה תעסוקה מבצעית מרכזית עבור כוחות היבשה של צה"ל מתנהל הצבא בשיטה שונה מאוד. הפיקוד הבכיר מגדיר למפקדים הזוטרים גם את המשימות וגם את האופן שבו יש לבצע אותן, ומתקיים מיקרו-ניהול ומיקרו-פיקוד שמקטין המפקדים, ומחנך למפקדים עם "ראש קטן" שיצפו גם בעימות רחב להנחיות ברמה פרטנית שכזו, אף שהקשב של הרמות הממונות לא יהיה פנוי לכך.
במערך המילואים התופעה פגעה פחות, כי החשיבה האזרחית ותרבות "הראש הגדול" הם האתוס המוביל, שדוחק בינתיים את המרובעות הצה"לית. אבל בסדיר, "פיקוד משימה" הפך לסיסמה ריקה. מ"פ ומ"מ שפועלים באקלים תרבותי שבו יש לבקש אישור לכל מהלך לא יהפכו ליוזמים רק משום שמפקד אוגדה חתר בעצמו פעם אחת למגע.
בהרצאה שנשא תא"ל גיא חזות בכנס לזכר מפקדו בצנחנים, אל"מ דרור ויינברג, הוא סיפר כיצד בסיור שערך בגבול מצרים, פגש מפקד מחלקת שריון שנע בסמוך לגדר ובנשקו אין מחסנית.
כשחקר חזות מדוע אין המ"מ עם נשק טעון במרחב שבו הוא עלול להיתקל באויב (פעילי מחוז סיני של המדינה האסלאמית, למשל). בתשובה, השיב הקצין לחזות, שלא אישרו לו ושכך הורה לו המ"פ. "התווכחת אתו"? שאל חזות. לא, השיב המ"מ. כשבירר חזות את הדברים עם המ"פ קיבל את אותו דקלום, רק שהפעם ההנחיה הגיעה מהמג"ד, והמ"פ מילא את הפקודה, למרות שלא נראתה לו הגיונית.
"בעיני זאת לא היתה משמעת, זו היתה צייתנות. וצייתנות, בעיני, היא התכונה הכי מסוכנת לקצין בצה"ל, הראש הכי קטן שיש".
ההצהרה הזו תמצתה, לדבריו, את חולשת הפיקוד הזוטר של צה"ל. "בעיני זאת לא היתה משמעת, זו היתה צייתנות. וצייתנות, בעיני, היא התכונה הכי מסוכנת לקצין בצה"ל, זה הראש הכי קטן שיש". אין בדברים, הדגיש, בבחינת הרשאה להיות לא-ממושמעים, אלא הבנה שהמפקדים בשטח חייבים להיות כאלה שיוזמים ויודעים לפעול גם מחוץ למסגרת הפקודות, שכן המציאות משתנה והם צריכים לדעת להתאים עצמם אליה.
כשזה הצבא, קשה להאמין שפעולה נועזת של תא"ל, שבחר לחוש ברגליו את הקצה של מנהרת חדירה, תשנה משהו ברוח. ועדיין חייבים לנסות ולשנות. זו, אולי, המשימה העיקרית לפתחו של הרמטכ"ל כוכבי. המלחמה בסוף תגיע, ושם צבא ממושמע אך חסר יוזמה שתגיע מדרגי השטח, לא ינצח.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם