(הערת מערכת: את המהדורה היום הכינה בירנית גורן. אמיר בן-דוד ישוב מחר)

כשהחליטה העצרת הכללית של האו"ם, בדצמבר 1949, להקים סוכנות ייעודית לטיפול בחצי מיליון הפלסטינים שהפכו לפליטים אחרי מלחמת העצמאות, מדינת ישראל הייתה בין התומכות הנלהבות בהחלטה, ובמשך שנים עודדה את קיומה של אונר"א – גם כשהסוכנות הרחיבה את מספר הפליטים שבהם טיפלה עד לכמעט שישה מיליון בשנים האחרונות.

אלא שאונר"א הפכה ברבות השנים לסוכנות מסואב, ויש מי שיגיד אף מזיקה ומיותרת. מזיקה לא רק לישראל, אלא גם ואולי בעיקר לפלסטינים עצמם.

עקורים פלסטינים במחנה פליטים של אונר"א בחאן יונס, 25 באוקטובר 2023 (צילום: MAHMUD HAMS / AFP)

עם תקציב של מעל מיליארד דולר – שליש ממנו מגיע כיום מארצות הברית – הפכה הסוכנות לארגון עתיר שחיתות, גורם מסית ואורגן שנטמע בתוך מנגנוני הטרור של הפלסטינים, במיוחד ברצועת עזה.

כבר ב-2003 פרסמה ישראל הוכחות כי אונר"א מסייעת לפעילי טרור ברצועה, בין היתר באמצעות הברחת אמצעי לחימה באמבולנסים של הארגון ושימוש שעושים מחבלים במתקני הבריאות והחינוך של הסוכנות. ב-2009, מי שהיה היועץ המשפטי של אונר"א ג'יימס לינדזי, הזהיר:

לאו"ם יש נציבות פליטים בינלאומית (UNHCR) וישראל אף חתומה על האמנה שלה בדבר מעמדם של פליטים. לאף קבוצת פליטים מלבד הפלסטינים אין סוכנות ייעודית.

יחד עם הסטייה החריפה מהמנדט שניתן לה – ובהינתן שהסוכנות לא העבירה ולו פליט אחד ליישוב קבע, לא צמצמה את מספר הפליטים ולמעשה ממשיכה מזה 75 שנה לתחזק פלסטינים במחנות פליטים – לא ברור מדוע אונר"א בכלל ממשיכה להתקיים ולמה המנדט של הסוכנות מתחדש בכל שלוש שנים.

ייתכן שטבח השבעה באוקטובר מסמן את סוף דרכה של הסוכנות, לפחות בעזה. אחרי שישראל פרסמה השבוע הוכחות כי לפחות תריסר מעובדי אונר"א היו מעורבים במתקפת חמאס ובחטיפת אזרחי ישראל – כולל החזקת חטופים בעזה – הודיעו בזו אחר זו כל התורמות הגדולות לאונר"א על הקפאת המימון לסוכנות.

ללא המימון של ארצות הברית, בריטניה, קנדה, אוסטרליה, איטליה, שווייץ, הולנד, פינלנד וגרמניה – אשר ביחד מהוות 90% מהתקציב של הסוכנות – אונר"א לא תוכל להתקיים יותר.

"מזעזע לראות את השעיית המימון לסוכנות בתגובה לטענות נגד קבוצה קטנה של עובדים, במיוחד לאור התגובה המיידית שנקטה אונר"א, שהתירה את חוזיהם וקראה לחקירה עצמאית ושקופה", אמר אמש הנציב הכללי של אונר"א פיליפ לזריני.

השימוש במילה זעזוע עבר פיחות בחודשים האחרונים. אך לזריני בוחר להזדעזע מכך שהוא ורבים מעובדיו עשויים לא לקבל משכורות (בעבר דווח כי המשכורות לעובדים מהוות שליש מהתקציב הכולל של אונר"א) – וקצת פחות מהעובדה שהוא עבד עם טרוריסטים שהשתתפו באחד מהפשעים הגדולים נגד האנושות בעשורים האחרונים, ולא עשה עם זה דבר עד שנחשף. אולי מגיע לו ולאנשי הסוכנות בכלל ללכת הביתה.

תמונותיהם של החטופים המוחזקים ברצועת עזה תלויות ברחוב יפו בירושלים, 11 בינואר 2024 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"הניו ניורק טיימס" דיווח הלילה כי חלה התקדמות משמעותית במשא ומתן לשחרור כל החטופים המוחזקים בידי חמאס בעזה, ואפילו כבר יש טיוטה להסכם.

לפי העיתון, האמריקאים הכינו מסגרת להסכם הממזגת לתוכה את כל הצעות שישראל וחמאס העלו במגעים במהלך השבועיים האחרונים.

הטיוטה תשמש בסיס לדיונים שמתקיימים היום במפגש פסגה בפריז, שבו ישתתפו ראש המוסד דוד ברנע, ראש ה-CIA ויליאם ברנס, ראש המודיעין המצרי עבאס כאמל וראש ממשלת קטאר מוחמד בן עבד א-רחמן בן ג'אסם אאל ת'אני.

לפי טיוטת ההסכם, חמאס ישחרר את כל החטופים המוחזקים בעזה בתמורה לחודשיים הפוגה בלחימה ושחרור אסירים פלסטינים המוחזקים בבתי הכלא בישראל.

בשלב הראשון, הלחימה תופסק ל-30 ימים אשר במהלכם ישוחררו כל הנשים, הקשישים והחטופים הפצועים. בזמן הזה ישראל וחמאס יסגרו את הפרטים לגבי השלב השני, שבו ישראל תעצור את הלחימה לחודש נוסף בתמורה לשחרור כל הגברים והחיילים שנותרו בשבי.

יחס השחרור של אסירים פלסטינים בתמורה לשחרור כל חטוף עדיין נמצא במו"מ, אך לפי הדיווח ב"ניו יורק טיימס" גם הנושא הזה נתפס כפתיר בין הצדדים.

נשיאת בית הדין הבינלאומי לצדק בהא, השופטת האמריקאית ג'ואן דונהיו, מקריאה את החלטת בית הדין בעתירה של דרום אפריקה נגד ישראל, 26 בינואר 2024 (צילום: צילום מסך, ICJ)

התגובות בישראל להחלטה שפרסם בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג ביום שישי, בעתירה של דרום אפריקה נגד ישראל, נחלקו לשניים: הפופוליסטים, בהובלת הפוליטיקאים מהימין, זעמו וצעקו "אנטישמיות" ו"כל העולם נגדנו"; המשפטנים והליברלים שחררו אנחת רווחה.

בפועל, החלטת בית הדין לא פוגעת בהמשך הלחימה של ישראל בחמאס ובמאמציה לשחרור החטופים.

למעשה, ההישג המשפטי המרכזי של ישראל הוא העובדה שאף שופט – אפילו לא הנציג הדרום אפריקאי מקרב 17 השופטים – לא ניאות לפסוק כי יש מקום להוציא צו ביניים המורה על הפסקת הלחימה או ביצוע כל פעולה מעבר למה שישראל ממילא כבר עושה. אין להקל ראש בהחלטה הזו.

בניגוד לנדמה בישראל, האפשרות "לדחות על הסף" את העתירה של דרום אפריקה לא קיימת: הדיון הנוכחי איננו שלב מקדמי שבו בית המשפט קובע האם יש לדרום אפריקה "קייס" בהאשמת ישראל ברצח עם.

עם ההאשמה הזו נצטרך להתמודד בדיון המרכזי שיתקיים בבית הדין בשנים הקרובות – ודווקא ההחלטה הנוכחית של בית הדין היא בשורות טובות עבור ישראל: אם בית הדין היה סובר שיש סיכוי כי ישראל מבצעת כרגע רצח עם בעזה, הוא היה פועל לעצירתו המיידית.

"המסר העיקרי שבהחלטת השופטים הוא סירובם להעניק את הסעד המרכזי שאותו ביקשה דרום אפריקה: צו שיורה על הפסקת פעולות הלחימה של ישראל", כותב יובל יועז, הפרשן המשפטי של זמן ישראל.

"זה לא אקט בהיסח דעת מצד בית הדין. משמעותו היא הצהרה שיפוטית שעצם הלחימה שמבצעת ישראל אינה טומנת בחובה חשש לביצוע מעשה של רצח עם. בית הדין מבהיר כי השאלה הנכונה אינה 'האם', אלא 'איך' להוציא לפועל את פעולות הלחימה".

יחד עם זה, אין סיבה להיות שאננים: בית הדין לא חסך גם ביקורת מישראל – הן על היקף הנזק שנגרם לעזה ומספר ההרוגים שם, והן על רפיסות הטיפול בהסתה והקריאות לביצוע רצח עם שנשמעו בישראל בחודשים האחרונים, כולל ממנהיגים וחברים בממשלה.

"שורת ההתבטאויות המזיקות של בכירים ישראלים במהלך חודשי המלחמה – לרבות אחרי שנודע כי דרום אפריקה עשתה בהן שימוש במסגרת עתירתה לבית הדין – צריכה להוות קריאת השכמה עבור המערכת הפוליטית ועבור הציבור הישראלי", כותב יועז.

• הפרשנות המלאה של יובל יועז: החלטת בית הדין בהאג היא ניצחון משפטי, אבל גם קריאת השכמה לישראל

נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אהרן ברק, נשבע אמונים בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, עם פתיחת הדיון בעתירה של דרום אפריקה נגד ישראל, 11 בינואר 2024 (צילום: צילום מסך, ICJ)

בשולי החלטת בית הדין בהאג – אבל במרכז השיח בישראל – ניצבת החלטתו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק, בשבתו כשופט אורח מטעם ישראל בהרכב השופטים של בית הדין, לתמוך בשני סעיפים בצו הדקלרטיבי, ובכלל זה הקריאה למערכת הביטחון לוודא שהסיוע ההומניטרי מגיע ליעדו ולמערכת המשפט הישראלי לטפל בהסתה לרצח עם.

בניגוד לנאמר בישראל, ברק לא תמך בהחלטה נגד ישראל; הוא תמך בהצהרה שכל אדם בעל מצפון ודאגה לזכויות אדם ולשמירה על שלטון החוק אמור לתמוך בה – ובראש ובראשונה הישראלים עצמם.

החלטתו של ברק נותנת רוח גבית לצה"ל למנוע מחמאס להשתלט על הסיוע ההומניטרי שמוכנס לרצוע, ומספקת רוח גבית למערכת המשפט בשמירה על שלטון החוק. אלו דברים שאנחנו צריכים לקבל כמובנים מאליהם ולא לדחות כאמירה נגדנו.

"ברק כבר החל לספוג ביקורת בעניין זה מגורמי ימין בישראל, אך הביקורת מקורה בהבנה שגויה של ההחלטה השיפוטית", מסביר יובל יועז. "אין בסעיפים הללו, כמו ביתר הסעיפים שנקבעו בצו הביניים, שום הטלת חובה נוספת על ישראל, מעבר לחובות שישראל ממילא נטלה על עצמה".

להחלטת בית הדין צירף ברק דעת יחיד בת עשרה עמודים. זה אינו טקסט מכונן, צריך להודות. הוא נקרא יותר כמעין סנגוריה של ברק על פועלו בתיק זה ואולי בכלל. את החלטתו מסיים ברק בן ה-87 במילים אלו:

ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים, 27 בינואר 2024 (צילום: צילום מסך מהשידור של לע"מ)

מסיבות העיתונאים של מוצאי שבת עם ראש הממשלה בנימין נתניהו הופכות לתעמולת בחירות, וייתכן שהגיע הזמן עבור התקשורת לשקול האם לשדר אותן בשידור חי ולהעניק לנתניהו את זמן המסך היקר הזה עבור השקרים וההסתה המתמשכת שלו.

אתמול התייצב נתניהו עם נאום עתיר סיסמאות ונטול כל מידע חדש. נאום שבו לא הזכיר כמעט בכלל את החטופים ועיקרו התנגחות עם "קולות מרפי-הידיים – ביניהם כל מיני 'לשעברים' – המנסים לזרוע ספק, דכדוך, פסימיות", כדבריו.

"אנחנו ננצח ניצחון מוחלט, והמחויבות שלנו לנצח ניצחון מוחלט היא הערובה החשובה ביותר והראשונה להשגתו", הצהיר נתניהו. מה זה ניצחון מוחלט? איך נראה ניצחון מוחלט אחרי הטבח הנורא ביותר שארבע לעם היהודי מאז השואה?

ושוב נתניהו משחרר הצהרות חסרות כל כיסוי, כגון "הנחיתי את שרי הביטחון והאוצר להביא בפני הממשלה תכנית חסרת תקדים, תכנית ענק לחיזוק התעשיות הביטחוניות שלנו לעשרות שנים קדימה". אפשר לתייק את ההנחייה הזו עם הרכבת המהירה בין אילת לקריית שמונה, מיגור יוקר המחיה, או האי המלאכותי שייבנה מול עזה.

רגע השיא במסיבת העיתונאים עם נתניהו – אולי הרגע שמייצג יותר מכל את הניתוק של ראש הממשלה מהמדינה והעמדתו מעל כל צרכיה – היה כשכתב "כלכליסט" יובל שדה שאל על העדר השוויון בנטל והתמיכה הכלכלית בחרדים המשתמטים בשירות צבאי.

שדה פתח את דבריו ואמר כי הוא חוזר זה עתה מ-100 ימי מילואים בעזה. נתניהו לא חשב אפילו להודות לשדה על שירותו. במקום זאת, הוא תקף את שדה באגרסיביות וחזר על המנטרה שהמציא לקמפיין ההישרדות שלו: "אתם נלחמים בי ואני נלחם בחמאס".

הו, האירוניה. לא עבר לנתניהו לרגע בראש שהוא אומר זאת למי שבאמת נלחם בחמאס – וסיכן את חייו לשם כך – במאה הימים האחרונים.