זו אחת מסצנות הטלוויזיה המוכרות ביותר בבריטניה. היא משודרת ללא הרף גם היום למרות שעלתה לאוויר לראשונה לפני 35 שנה במסגרת התוכנית "אלה החיים" (!That's Life) והיא עדיין מרגשת.

באותה סצנה מבקשת אסתר רנצן, מנחת התוכנית, מכל מי שחב את חייו לאדם מבוגר שישב בשורה הראשונה, לקום על רגליו. האולם כולו על מאות אנשים נעמד על רגליו סביב ניקולס וינטון, אותו אדם.

בתחילת השנה יצא סרט בו משוחזר האירוע ומספר את סיפור חייו של סר ניקולס וינטון, האיש שעמד בראש מבצע הצלה של 669 ילדים, רובם יהודים, שהועברו ברכבות מיוחדות מפראג, בירת צ'כוסלובקיה, ערב מלחמת העולם השנייה לבריטניה.

בתחילת השנה יצא סרט המספר את סיפור חייו של סר ניקולס וינטון, האיש שעמד בראש מבצע הצלה של 669 ילדים שהועברו ברכבות מיוחדות מפראג ערב מלחה"ע ה-2 לבריטניה

חלקים של צ'כוסלובקיה כבר עברו לגרמניה הנאצית, ווינטון ראה את העתיד לבוא בפראג ואירופה כולה, והחל במבצע למציאת בתים לילדים שחייהם עמדו בסכנה.

הסרט One Life – "נפש אחת", על משקל האמרה "המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו" – בבימויו של ג'יימס יוז, זוכה להצלחה מסחרית מפתיעה. בישראל הוא יצא לקולנוע בסוף ינואר. אבל ביום ראשון קר אחר הצהרים, בפרבר צפון לונדוני, נראו בו עשרות צופים בקולנוע מקומי, רבים מהם יהודים.

דמעות רבות זלגו שם – לא רק בשחזור אותה סצנה המפורסמת – והיו לא מעט התלחשויות בקרב הקהל, שהכיר חלק מהדמויות על המסך. אחרי חודשים קשים ליהדות לונדון, הסרט הוא הזדמנות להתלכד ולהרגיש בבית מחדש.

אנתוני הופקינס מגלם באופן מופתי את דמותו של וינטון המבוגר, ואילו ג'וני פלין הוא וינטון הצעיר והלנה בונהם קרטר היא אימו. הסרט אנגלי מאוד, מאופק, קר רוח ואפקטיבי. אין צורך להתאמץ בכדי לרגש כשמספרים את סיפורם של ילדי וינטון.

זה היה גם הרושם שלי מהאיש עצמו, אותו זכיתי לפגוש ב-2003 כשראיינתי אותו ל"מעריב". הוא היה אז בן 94, חד וצלול, צנוע מאוד, והתייחס לפועלו כמובן מאליו. הוא היה מודע לחשיבות מעשיו, כי הצלת חיי 669 ילדים אינה מעשה של מה בכך, אבל הקטין את חלקו. "זה היה המעשה הנכון לעשות", אמר.

הוא היה אז בן 94, חד וצלול, צנוע מאוד, והתייחס לפועלו כמובן מאליו. הוא היה מודע לחשיבות מעשיו, כי הצלת חיי 669 ילדים אינה מעשה של מה בכך, אבל הקטין את חלקו. "זה היה המעשה הנכון לעשות", אמר

רשימה של אלפיים ילדים

ב-1938 היה וינטון בן ה-29 סוחר בבורסה בסיטי של לונדון, מבוסס ונהנתן ובדרכו לחופשת סקי בשווייץ. אבל אז, כמה ימים לפני חג המולד, התקשר אליו חבר בשם מרטין בלייק וביקש ממנו לבוא לפראג. וינטון עלה על המטוס הראשון לבירה הצ'כוסלובקית.

ניקולס וינטון ב-1938 (צילום: האתר הרשמי של ניקולס וינטון)

שלושה חודשים קודם לכן נחתם הסכם מינכן, בו סיפחה גרמניה הנאצית את חבל הסודטים משטח צ'כוסלובקיה, ומאות אלפי פליטים ברחו מפני הכיבוש הנאצי למה שנותר מהמדינה שהופקרה. מסביב לעיר הוקמו מחנות פליטים ובעיר החלו לפעול מוסדות שהוקמו לעזרת האוכלוסיות ברמת הסיכון הגבוהה ביותר, ביניהם יהודים ואנשים שהתנגדו לנאצים.

המועצה הבריטית לפליטים מצ'כוסלובקיה ניסתה להוציא את המבוגרים שהיו בסכנת חיים, אבל וינטון שם לב שאיש לא מטפל בילדים. "אנחנו לא יכולים לטפל בילדים בלבד", אמרו לו בשאר הארגונים, "אף אחד לא ייתן לילדים לצאת לבד, אבל אם אתה רוצה לנסות, תנסה".

במשך שלושה שבועות סייר וינטון במחנות הפליטים, ופגש אזרחים בחדרו במלון. בעיר נפוצה שמועה על האנגלים שעוזרים לצאת מפראג למערב, ומידי יום צבאו מאות אנשים על המלון בתקווה להיכנס לרשימה.

במשך שלושה שבועות ביקר הברוקר הצעיר במחנות הפליטים וראיין בחדרו אלפים, ובסיום הביקור הכין וינטון רשימה של אלפיים ילדים ברמת הסיכון הגבוהה ביותר.

במשך שלושה שבועות ביקר וינטון הצעיר במחנות הפליטים וראיין בחדרו אלפים, ובסיום הביקור הכין וינטון רשימה של אלפיים ילדים ברמת הסיכון הגבוהה ביותר

עם חזרתו לביתו בהמפסטד בלונדון, החל וינטון לשלוח מכתבים לכל מי שיכל לעזור, כלומר לכל העולם – כולל נשיא ארצות הברית. רוב המכתבים נענו בשלילה, אבל שתי מדינות הודיעו שיהיו מוכנות לקבל ילדים: שוודיה ובריטניה.

זה היה טוב יותר משאר העולם, אבל לא בלי הגבלות וקשיים: משרד הפנים הבריטי הודיע שהוא מוכן לאשר כניסת ילדים למדינה בתנאי שיימצאו משפחות שיקלטו אותם עד ליום הולדתם ה-17 ויפקידו 50 ליש"ט – סכום לא מבוטל אז.

וינטון וחבורת מתנדבים בפראג היו צריכים למצוא משפחות מאמצות, תקציב ואישורים – וכל זאת במרוץ נגד הזמן. מחודש לחודש התבהרו כוונות היטלר ועתיד היהודים עמד בסכנה.

ניקולס וינטון עם ילד שבהצלתו סייע (צילום: באדיבות Menemsha Films)

"מיניתי את עצמי למזכיר המועצה והתחלתי לחפש משפחות שיהיו מוכנות לקלוט ילדים", סיפר לי וינטון, "אני לא בטוח שהמועצה אהבה את הצעד הזה, אבל הם לא יכלו לעשות הרבה בדבר".

מידי יום בארבע אחרי הצהריים, אחרי שסיים את יום עבודתו, החל וינטון בחיפוש אחרי משפחות מאמצות. הוא פרסם בקשות בארגוני התנדבות, בתי כנסת, עיתונים מקומיים וכדומה.

"עוד בפראג הבנתי שאסור לי להיות מעורב רגשית בכל תיק", סיפר וינטון. "היו מחזות קורעי לב מידי יום, דלות נוראה במחנות ולכן הגישה הייתה צריכה להיות מעשית ומנותקת". נאמן לגישה זו, וינטון אסף את תמונות הילדים והדביק על גבי גלויות קבוצות של חמישה או שישה ילדים בהתאם לגיל ומין.

"עוד בפראג הבנתי שאסור לי להיות מעורב רגשית בכל תיק", סיפר וינטון. "היו מחזות קורעי לב מידי יום, דלות נוראה במחנות ולכן הגישה הייתה צריכה להיות מעשית ומנותקת"

"אם משפחה ביקשה ילדה בת 8, למשל, שלחנו לה תמונות של מספר ילדות בגיל הזה. זה אולי נשמע מסחרי להחריד, אבל זה עבד וחסך הרבה זמן, וזמן היה הגורם החשוב ביותר", הוא אמר.

בסך הכול, שמונה רכבות עשו את המסלול מפראג דרך גרמניה והולנד לנמל האריץ' במזרח אנגליה ומשם אל תחנת הרכבת ליברפול סטריט בלונדון. "חתכנו פינות במרוץ נגד הזמן", סיפר וינטון, "היו מקרים בהם זייפנו תעודות מסע כי משרד הפנים הבריטי התמהמה והיינו צריכים לעבוד על הגרמנים – אם כי יש לציין שכל הילדים היגרו באופן חוקי".

"רשימות וינטון": רשימת הרכבות שיצאו עם ילדים מצ'כוסלובקיה לאנגליה במסגת מסע ההצלה של ניקולס וינטון לפני השואה (צילום: האתר לזכר ניקולס וינטון)

למעשיו של וינטון בלונדון היו שותפים אנשי המועצה בפראג – טרבור צ'דוויק, דורין וורינר וביל ברזטי – שעבדו יום-יום מול אנשי הגסטפו, ונאלצו למלא את המשימה הקשה של בחירת הילדים שיצאו לאנגליה והודעה להורים של אלו שישארו תחת שלטון הנאצים. לא פעם הופרדו אחים שרק לאחד מהם נמצא בית באנגליה.

עם הכיבוש הגרמני, הפכה עבודתם לקשה ומסוכנת בהרבה. הם היו צריכים לקבל אישור על הוצאת כל ילד ורכבת ישירות מהכובשים הגרמנים, להעביר להם כסף ולהישמר מפני אנשי הגסטפו שהצרו את צעדיהם. האיש שעבד מול הגסטפו היה ברזטי השווייצרי, ועל מעשיו אלו הוא הוכר כחסיד אומות העולם – ולימים, ילדי וינטון נחלצו לעזרתו כשנקלע לקשיים כלכלים.

עיקר העבודה הייתה מביתו של וינטון והמשרד בפראג. זו הייתה עבודה משרדית פקידותית באופייה – הבנאליות של הטוב, אם תרצו. חבורת אנשים צעירה יחסית, ללא קשרים או עוצמה כלכלית, הצילו 669 נפשות בשמונה רכבות מיוחדות בתקופה שבה רבים העדיפו לעצום את עיניהם או לא תיארו בנפשם לאילו תהומות תידרדר האנושות.

"היו במשרד הפנים כאלו שאמרו לנו, 'מה הדחיפות, שום דבר רציני לא יקרה'", סיפר וינטון, "אבל אני ועוד כמה אנשים, כמו צ'רצ'יל, חשבנו שהיטלר יכבוש את פראג תוך זמן קצר. לא יכולתי להתעלם מהסכנה".

"היו במשרד הפנים כאלו שאמרו לנו, 'מה הדחיפות, שום דבר רציני לא יקרה'", סיפר וינטון, "אבל אני ועוד כמה אנשים, כמו צ'רצ'יל, חשבנו שהיטלר יכבוש את פראג תוך זמן קצר. לא יכולתי להתעלם מהסכנה"

הוא נשא בעומס כמעט לבדו. הארגונים היהודים בבריטניה התקשו לעזור, מאחר שהיו עסוקים בקליטת עשרות הילדים שהגיעו בקינדר-טרנספורט מגרמניה ואוסטריה, אבל היו גם כאלו שהתנגדו עקרונית לפעילותו של וינטון.

סיר ניקולס וינטון עם כמה מהילדים שסייע בחילוצם מצ'כוסלובקיה (צילום: באדיבות Menemsha Films)

רוב הילדים מצאו מקלט אצל משפחות נוצריות וחלק מהממסד היהודי הדתי התנגד לכך. "באו אלי שני יהודים דתיים", סיפר וינטון, "והם דרשו שאני אפסיק להביא ילדים לאנגליה. אמרתי להם שאם הם מעדיפים ילדים יהודים מתים על ילד יהודי במשפחה נוצרית, זו בעיה שלהם. לי לא הייתה כל כוונה להפסיק.

"באו אלי שני יהודים דתיים", סיפר וינטון, "והם דרשו שאני אפסיק להביא ילדים לאנגליה. אמרתי להם שאם הם מעדיפים ילדים יהודים מתים על ילד יהודי במשפחה נוצרית, זו בעיה שלהם. לי לא הייתה כל כוונה להפסיק"

"אנשים אחרים שאלו אותי למה הפרדנו בין אחים ופיזרנו אותם במשפחות שונות. התשובה היא שלמצוא משפחה שתקלוט ילד אחד לא תמיד היה קל, עבור משפחות רבות זו הייתה הוצאה כספית גדולה מאוד, ומציאת משפחות שתקלוט שני ילדים היה כמעט בלתי אפשרי.

"לכן, בכל פעם שהרכבת הגיעה לרציף בליברפול סטריט, זו הייתה הרגשת הקלה גדולה. וגם גאווה – בכל זאת, 150 ילדים ירדו מהרכבת ובתחנה חיכו להם 150 משפחות מאמצות".

מבצע ההצלה הסתיים עם פרוץ המלחמה ואילו וינטון המשיך בחייו. הוא עסק בפעילות הומניטרית כל חייו, אבל את סיפור ההצלה הגדול שמר לעצמו ביחד עם אוסף מסמכים מאותה תקופה. "לא חשבתי שעשיתי משהו מיוחד", הוא אמר לי, "עשיתי את זה כי מישהו היה צריך לעשות משהו למען הילדים".

"זכרו את הבית ואותנו"

הסרט "נפש אחת" עשוי היטב ומצליח לרגש, אבל נמנע באופן אדוק מלהתעסק בדרמות הגדולות סביב סיפור ההצלה. גם הדרמות הקטנות יותר – כמו מעבר הרכבת מגרמניה להולנד שאז עדיין הייתה בטוחה, שם חיכו לילדים כוסות שוקו חם ותחושת רווחה – לא מוצגות בסרט.

הלנה בונהם קרטר בתפקיד אימו של ניקולס וינטון בסרט "נפש אחת" (צילום: Transmission Films)

אמנם וינטון עסק בפקידות, אבל היא נגעה לסערות גדולות מאין כמותן. כמעט שלא עולות השאלות של יחס לפליטים בכלל וליהודים בפרט באותן שנים, העוינות בקרב חלקים מהציבור והעיתונות לקליטת פליטים נואשים, והמחיר הכבד ששילמו הניצולים.

מעבר למספר של 669 ילדים שהגיעו לחוף מבטחים (יחסי, שהרי גם בריטניה הופצצה), מדובר במאות משפחות שעמדו בפני דילמה קשה. בכל המקרים מסרו ההורים את ילדיהם על רציף הרכבת במרכז פראג ולא ידעו אם יראו אותם שוב. הלבטים האלו, אם להשאר ביחד או לשלוח את הילד לארץ זרה, לא מפיעים בסרט.

בכל המקרים מסרו ההורים את ילדיהם על רציף הרכבת במרכז פראג ולא ידעו אם יראו אותם שוב. הלבטים האלו, אם להשאר ביחד או לשלוח את הילד לארץ זרה, לא מפיעים בסרט

בעיקר חסרה התיחסות לחיי הילדים אחרי הפרידה המאולצת, מלבד המפגש המאוחר עם וינטון. כמעט בכל המקרים זו הייתה הפעם האחרונה בה ראו הילדים את הוריהם ולרובם נותרו רק מכתבים מועטים.

ועכשיו ילדותיי היקרות, בשם אבא ובשמי, אני מאחלת לכן, לא רק לרגל השנה החדשה ויום הולדת של אווה, אלא לשארית חייכן, היו מאושרות, היו אמיצות. נתנו לכם אהבה, את היסודות לחיים, ורצינו לתת לכן הרבה יותר…כמה אני מייחלת שהגורל יפצה אותנו על כל מה שנמנע מאיתנו, כמה אני מקווה שחייכן יזרמו ברוגע ובאושר. זכרו את הבית ואותנו, אך אל תתאבלו. כל חייכן לפניכן, חיים שיבנו לצד בעליכן. העניקו להם את ברכתי, אני אביט בכם מגן עדן, ואתפלל לאושרכם.

מחבקת ומברכת אתכן,
מאמינקה

מכתב הפרידה מאמא של ורה דיאמנט בפראג לבנותיה באנגליה

ורה גיסינג (אז דיאמנט) ב-1934 (צילום: The Gissing Family via The New York Times)

ורה גיסינג לבית דיאמנט כתבה ספר על ילדי וינטון, נטלה חלק בתוכנית "אלה חיים" המפורסמת והפכה לידידת נפש של ניקולס. פגשתי אותה לפני כעשרים שנה בביתה ליד לונדון כשאירחה את וינטון. היא הפכה עם השנים לדוברת המוכרת ביותר של הניצולים והיא סיפרה לי על המשמעות המורכבת של העלייה לרכבת.

"איזה אומץ וראייה לעתיד ובעיקר אהבה גדולה היו להוריי", היא אמרה. "אתה חייב לאהוב את ילדך בכל נפשך בכדי להיפרד ממנו. היו לנו שכנים יהודים בצ'כיה והיו להם שני בנים בגיל שלי ושל אחותי. האמא שלהם קראה לאימי ,'אם חורגת מרושעת'. 'איך את יכולה להיות כה חסרת לב?' היא שאלה אותה אחרי שהורינו שלחו אותנו לאנגליה.

"איזה אומץ ובעיקר אהבה גדולה היו להוריי. אתה חייב לאהוב את ילדך בכל נפשך בכדי להיפרד ממנו. היו לנו שכנים יהודים בצ'כיה והיו להם שני בנים בגיל שלי ושל אחותי. האמא שלהם קראה לאימי ,'אם מרושעת'"

"אחרי שעזבנו, אבי נאסר בטירת טרזין בכלא ליהודים ואסירים פוליטיים ויחד איתו נשלח האב של הילדים של האישה הזו. היא נפטרה עוד לפני שהספיקו לשלוח אותה למחנות ואימי אספה את שני הבנים לביתה והלכה איתם למחנות המוות".

"עזבנו את פראג ברכבת ב-29 ביוני", היא המשיכה, "מעט לפני יום הולדת ה-11 שלי, יחד עם אחותי אווה, שהייתה בת 15.5. עד שעלינו לרכבת ההורים הצליחו להעביר לנו את התחושה שזו הולכת להיות חוויה מרתקת – נגלה איך האנגליים חיים, נלמד שפה חדשה ונחזור תוך שנה.

"אני משערת שהם ניסו להאמין בכך בעצמם בכדי להקל על הפרידה, אבל בתוכם הם ידעו שישנה אפשרות שלעולם לא ניפגש שוב. אחרת, הם לא היו שולחים אותנו.

"הרכבת עזבה את התחנה רק לקראת חצות מאחר שהגסטפו לא רצה ששאר תושבי העיר ידעו שהיהודים יכולים לצאת. בכל השעות האלו הוריי הצליחו לחייך עד שהרכבת החלה לזוז. אני לעולם לא אשכח את הבעת פניהם ברגע ההוא, כי אז לראשונה ראיתי את אי הוודאות והמצוקה.

סר ניקולס וינטון וכמה מהילדים שהציל באירוע בתחנת ליברפול סטריט בלונדון לרגל יום הולדתו ה-100 של וינטון ב-4 בספטמבר 2009 (צילום: Jeff Moore / Alamy)

"באותו רגע כל כך שמחתי שאחותי איתי. היא חיבקה אותי ואמרה לי שהיא תמיד תשמור עליי. תמיד אהבתי אותה אבל גם היה לי קשה איתה, כי הייתה שתלטנית. היא תמיד קיבלה את הבגדים החדשים והיא הייתה חכמה, כל הדברים שאני לא הייתי. אבל מאותו רגע, היא הפכה למלאך שלי".

על הרציף חיכתה לוורה אישה קטנה, לא גבוהה ממנה בהרבה. "כשפגשתי אותה בתחנת הרכבת בליברפול סטריט היא חיבקה אותי ואמרה לי, 'את תהיי נאהבת'", גיסינג סיפרה. "אלו המילים החשובות ביותר עבורנו, אם כי אז עדיין לא הבנתי את משמעותן.

"כשפגשתי אותה בתחנת הרכבת בליברפול סטריט היא חיבקה אותי ואמרה לי, 'את תהיי נאהבת'", גיסינג סיפרה. "אלו המילים החשובות ביותר עבורנו, אם כי אז עדיין לא הבנתי את משמעותן"

"מצאתי בית בשכונה די עלובה, בדיור ציבורי, אבל זה היה בית עם משפחה. אחותי למדה בפנימייה יוקרתית בבורנמות' וקיבלה את החינוך הטוב ביותר, אבל אני זכיתי לקבל משפחה.

"מאמי ריינפורד – כך קראתי לה – הייתה אישה יקרה שחיה עד גיל 103, ובכל שנה היא הגיעה עם בתה, אחותי המאמצת, ופגשה את ניקי. מאמי ריינפורד, תמיד ישבה בכיסא כאן בפינה, ואמרה שכאן היא מרגישה כמו בגן עדן".

אחרי המלחמה חזרה ורה לפראג בתקוה לפגוש את אימה ששרדה את המחנות, רק בכדי לגלות שהיא מתה מטיפוס מספר ימים אחרי השחרור. התלאות נמשכו עם הכיבוש הסובייטי-קומוניסטי של צ'כוסלובקיה, שאחריו הבינה גיסינג שביתה הוא באנגליה.

My favorite picture of Vera Gissing & #NicholasWinton. My condolences to Nicola & Clive . #Kindertransport #ThatsLife pic.twitter.com/SutSsxjNst

— Barbara Winton (@barbara_winton) March 16, 2022

"99% מאיתנו איבד את הוריו", היא אמרה, "היו מקרים בהם הורה אחד שרד ומקרים נדירים ביותר בהם שני ההורים הצליחו לצאת לארץ ישראל לפני המלחמה.

"אבל אחרי שעברנו את השנים הטראומטיות האלו יחד בבית הספר הצ'כי, הפכנו למשפחה אחת תומכת. קבוצה גדולה של אחים ואחיות. רק היום אנחנו מבינים כמה חשובה הייתה העובדה שהתאבלנו כולנו יחד".

"אחרי שעברנו את השנים הטראומטיות האלו יחד בבית הספר הצ'כי, הפכנו למשפחה אחת תומכת. קבוצה גדולה של אחים ואחיות. רק היום אנחנו מבינים כמה חשובה הייתה העובדה שהתאבלנו כולנו יחד"

בין הניצולים היה במאי הקולנוע קרל רייז ("אהובת הקצין הצרפתי"), הטייס ג'ו אלון וחברו הטייס הוגו מרום – ממקימי חיל האוויר הישראלי. מרום הקריא לי את המכתב שקיבל מהוריו לרגל יום הולדתו ה-13 בקול חנוק:

"אנו נורא מצטערים שלא נוכל להיות איתך בבר המצווה אבל היה בטוח שאנחנו חושבים עליך. הכנו לך מתנה שחשבנו עליה הרבה זמן, ואם אלוהים יציל אותנו ניתן לך אותה אחרי המלחמה".

זה לא קרה, זה היה המכתב האחרון שהוא קיבל מהוריו שנספו.

"אחרי המלחמה חזרתי לחיל האוויר הצ'כי והתחלתי לחפש את עקבותיהם", הוא סיפר. "הם היו אנשים חזקים וקיוויתי שהם שרדו, אבל כשהגיעו רשימות של הצלב האדום ללא שמותיהם התחלתי לחשוש. אני יודע איפה הם נראו לאחרונה, אבל גם היום, כשאני רואה חומר על התקופה, אני עדיין מחפש אותם".

הוגו מרום, ממקימי חיל האוויר הישראלי (צילום: התעשייה האווירית)

בשמחת הפגישה בין וינטון והניצולים, נעלמה העובדה שכמעט כולם הפכו ליתומים בגיל צעיר מאוד ולא זכו לראות את הוריהם שוב, טראומה שליוותה את כל חייהם.

אחד הבודדים שזכה לפגוש את שני הוריו אחרי המלחמה היה אהרון טומשוב, שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע וגם חבר יקר של הוריי. אחיו שמשון, שגם הוא היה על הרכבת, נפל בקרבות על ירושלים במלחמת השחרור.

אחד הבודדים שזכה לפגוש את שני הוריו אחרי המלחמה היה אהרון טומשוב, שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע וגם חבר יקר של הוריי. אחיו שמשון, שגם הוא היה על הרכבת, נפל בקרבות על ירושלים במלחמת השחרור

הילדה הג'ינג'ית

"נפש אחת" בורח מסנטימנטליות אבל הדרמה תופסת אותו שלא במתכוון. ב-3 בספטמבר 1939 עמדה לצאת רכבת תשיעית ואחרונה ועליה 250 ילדים לעבר בריטניה, שזו כבר הייתה במצב מלחמה מול גרמניה.

כוחות הגסטפו פשטו על הרכבת והורידו את הילדים לרציף. רק ילדה אחת שאיחרה להגיע לתחנה נותרה בחיים מהמשלוח שלא יצא. בסרט נראים הנאצים פושטים על הרכבת ומורידים ממנה ילדה ג'ינג'ית בכוח מול הוריה המבועתים. הקונוטציות לכל צופה ישראלי ברורות.

במשך חמישים שנה שמר וינטון את סיפור ההצלה לעצמו ויותר התייסר במחשבה על אלו שנותרו מאחור. איש מהילדים לא ידע מי היה אחראי להצלתם. הם ניסו במשך השנים לחקור את הנושא אבל התייאשו.

חשיפת סיפורו של ניקולס וינטון ב"סאנדי מירור" ב-1988 (צילום: האתר לזכר ניקולס וינטון)

וינטון עצמו המשיך בחייו כאיש עסקים ומתנדב בארגונים שונים. הוא אף זכה לתואר כבוד של חבר באימפריה הבריטית מאת המלכה על פעילותו ההומניטארית באנגליה, אבל גם אשתו וילדיו לא ידעו על מעשיו ערב מלחמת העולם.

ב-1988 פינה וינטון את עלית הגג בביתו ויחד עם אשתו נתקל בארגז עם אלבום שהכיל מסמכים וקטעי עיתונות. זה היה אלבום המזכרות של וינטון שתיעד את פעילות ארגון ההצלה. בין גלויות ותמונות מפראג היו רשימות של הילדים – שמות, כתובות, מוצא, תאריכים ומספרים.

וינטון, איש צנוע ומעשי, חשב לזרוק את המסמך אבל גרטה אשתו הבינה את חשיבותו. "אי אפשר לזרוק דבר כזה, מדובר בחיי הילדים", היא אמרה. היא מסרה את האוסף לאליזבת מקסוול, חוקרת השואה ואשתו דאז של רוברט מקסוול, המו"ל ואיש העסקים (אף הוא יהודי יוצא צ'כיה).

משם הייתה הדרך לעיתוניו של מקסוול קצרה ואל תוכנית הטלוויזיה בה הופגש וינטון עם הילדים שהציל. זה היה הרגע הראשון בה הבין וינטון את גודל מעשיו. "לא חשבתי שהיה בכך משהו מיוחד, רק בשנים האחרונות זה הפך לביג דיל", הוא אמר לי בעייפות מסוימת, אבל כשהוא הוקף לראשונה בילדים הוא לא יכל להסתיר את התרגשותו.

"לא חשבתי שהיה בכך משהו מיוחד, רק בשנים האחרונות זה הפך לביג דיל", הוא אמר לי בעייפות מסוימת, אבל כשהוא הוקף לראשונה בילדים הוא לא יכל להסתיר את התרגשותו

"שום הכנה לא הייתה מספקת. לשבת שם, ליד האיש הזה, שאני חבה לו את חיי, זו הייתה התגשמות של חלום בן עשרות שנים. זה היה אחד הרגעים בעלי המשמעות והמרגשים בחיי. האפשרות שניתנה לי לחבק אותו, להודות לו, הייתה בלתי נשכחת אבל לא העלתי בדעתי עד כמה חיי ישתנו מרגע זה", סיפרה גיסינג.

הסרט, למרות מגבלותיו, הוא רגע נדיר של התעלות עבור הקהילה היהודית בבריטניה. וינטון, שנולד למשפחה בעלת רקע יהודי אבל גדל כנוצרי בכנסייה האנגליקנית, הוא מהדמויות המוערכות ביותר, סיפור ההצלה הוא מהסיפורים שהחברה בבריטניה והקהילה אוהבות לספר על עצמן והנה הוא והן זוכות שסיפורם יוצג אחרי תקופה קשה ביותר.

ליידי מילנה גרנפל ביינס, שהייתה בת תשע כשעלתה על הרכבת בפראג, אמרה לבי-בי-סי שהסרט הוא הוקרה ראויה לפועלו של וינטון. "מעשיו של סר ניקולס צריכים להכנס לתוכנית הלימודים", היא אמרה, "צעירים צריכים ללמוד עליו בכדי שהוא לא יישכח".

בשלושה החודשים האחרונים התנהלו תהלוכות באנגליה ובהן קריאות לביצוע רצח עם ביהודים – הפגנות שתוארו כ"מצעדי שלום" – ויהודי בריטניה חוו שלל מתקפות אנטישמיות. והנה כעת הם זוכים למעט נחת.

סר ניקולס נפטר ב-2015 בגיל 106. בתחנות הרכבת בפראג וליברפול סטריט הוצבו פסלים לכבוד ילדי הקינדר-טרנספורט ובשתי המדינות הוא זוכה למעמד של קדוש חילוני ומקור לגאווה.

שנה לפני מותו התראיין וינטון לגארדיאן ואמר: "אנו זקוקים למשהו שאנשים יכולים להאמין בו ללא קשר לדת, שברוב המקרים, אני מעיז להגיד, היא רק מראית עין. אנו זקוקים למשהו אחר. ואותו משהו הוא אתיקה. טוב לב, חמלה, אהבה ויושר".

"אנו זקוקים למשהו שאנשים יכולים להאמין בו ללא קשר לדת, שברוב המקרים, אני מעיז להגיד, היא רק מראית עין. אנו זקוקים למשהו אחר. ואותו משהו הוא אתיקה. טוב לב, חמלה, אהבה ויושר"

פסל של ניקולס וינטון בפראג (צילום: Zoonar/Kai Michael Neuhold via Alamy)