הילדים ששרים איתי בסרטון נמצאים בקייטנה של הצהרון של  בת זוגי. לפני כמה ימים, כמה מהם ניגשו אלי, ואמרו לי ככה: "דן, שמנו לב שיש לך כאן גיטרה, אז חשבנו אולי תרצה לעלות לשיר לנו אחר כך". איך יכולתי לסרב?

במשך השנה, הילדים בגן משתתפים בשיעור שיר, שבו הם לומדים את המילים ואת המנגינה, ומתעכבים על פרטים שאפשר ללמוד מתוך המילים ולומדים גם עליהן. כמובן שהיא לימדה אותם גם כמה שירים שלי. ואני יודע שהם דיברו על מה זה אימפריה ואיפה אתונה ומה קרה בטרויה, וגם על מה זה הבל פה.

אז עליתי לצהרון עם הגיטרה ושרתי איתם שלשה שירים. שניים מהם מצורפים כאן, בווידאו שאורלי צילמה, וגם אפשר לשמוע אותה בין השירים.

כמובן שהתרגשתי מאד, כי השירים האלה נכתבו מזמן, ולא הרבה ילדים בגילאים 5-7 מכירים אותם, וברור שהבנתי שהם מכירים אותם בגלל הקשר האישי אליי.

ובכל זאת, זה גרם לי לתהות אילו שירים נשארים ואילו לא. אין לי תשובה לשאלה הזו ואני לא מתיימר לדעת מה יהיה בעתיד. הנבואה, כידוע, ניתנה לשוטים.

אני זוכר ראיון שקראתי עם מיכה שטרית לפני כמה שנים, שבו אמר שכל השירים האלה שלנו ייעלמו עם הזמן,  ורק שירים מהמקורות יישארו. אין לי מושג.

ניצן זעירא מפיק אלבומים מצוינים של שירים יהודים מהמאות שעברו, מאת כותבים כמו יהודה הלוי ואבן גבירול (במסגרת פרויקט שימור וחידוש שירה עברית), אבל קטונתי לחשוב מה יקרה עם השירים שלי.

לפני שבוע התקיים מופע לציון 20 שנה למותו של מאיר אריאל בקיסריה. מיטב אומני ישראל הופיעו, ואין ספק שהשירים שלו זוכים להערכה והכרה הרבה יותר מאשר זכו בחייו. הביקורות היללו את המופע, ובצדק. אני עצמי השתתפי בשניים מהאירועים השנתיים האלה, וזכורה לי ההתרגשות והיופי שבהם.

לפני שבועיים הופעתי באירוע היפסטרי בירושלים שנקרא "סאבלט". חבורה צעירה בשם "תלתליסטים", לקחה בית קולנוע נטוש ישן ועשתה בו כמה ימים של אומנות הופעות ומסיבות.

הקהל שנוכח בהופעה שלי היה בסביבות גיל ה20. מלבד בודדים שהכירו את את השירים וביקשו גם בקשות מיוחדות, הרוב לא ידעו מי זה היא הגבר הזה עם הגיטרה ששר להם ולא הכירו את השירים, אבל הקשיבו. ואמרתי לעצמי, "טוב, הם לא מכירים, אבל הנה הם נחשפים לכמה שירים ומי יודע מה יהיה עם זה".

אני גם מקבל מידי פעם מכתבים ממורים שונים לעברית שמלמדים חלק מהשירים שלי במסגרת בית הספר, וזה תמיד נחמד ונעים. אבל בדרך כלל אני מתעסק בענייני היום-יום, ולא חושב על עתיד השירים שלי.

כל זה מזכיר לי שכשהייתי נער חובב רוק פרוגרסיבי היה אלבום שאהבתי את השם שלו יותר מאשר אהבתי אותו:  "To Our Childrens Childrens Children – The Moody Blues".

שם יפה חשבתי, שם שחושב על העתיד – על "קיימות", כמו שקורים לזה היום – שולח חץ לעתיד רחוק מהנראה לעין. שירים זה חלק קטן מאד ממה שהעולם צריך, אבל לפעמים הם עוזרים להתמודד עם מה שיש, גם לקטנים וגם לגדולים.

מקליט ומופיע משנת 1987. דן הוא זמר יוצר. זוכה פרס אקו"ם לפזמונאות, בין שיריו: שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן ועוד רבים. בנוסף הוא כותב שירים לאחרים: בך לא נוגע - יהודית רביץ, מפנה מקום - ברי סחרוף, ביום של הפצצה - רמי קליינשטיין, שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים. מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן לאלו שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף ועוד רבים וטובים. דן מלמד כתיבה והלחנה במקומות רבים בינהם בצלאל ורימון

מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".

בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.

לאחרונה גיליתי במהלך נסיעה במונית שגם בבת-ים יש רחוב ששמו כ"ט בנובמבר. כבר ידעתי קודם לכן שבירושלים, בהרצליה, אולי גם בערים נוספות יש רחובות הנושאים אותו שם. כידוע, בכ"ט בנובמבר שנת 1947 הוחלט באו"ם על הקמתה של מדינת ישראל.

"עוד יהיו לנו רחובות שייקראו 'ה-7 באוקטובר'", הערתי בלגלוג מריר. ונהג המונית הגיב: "אף אחד לא יסכים לגור ברחוב שזהו שמו".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.