הילדים ששרים איתי בסרטון נמצאים בקייטנה של הצהרון של  בת זוגי. לפני כמה ימים, כמה מהם ניגשו אלי, ואמרו לי ככה: "דן, שמנו לב שיש לך כאן גיטרה, אז חשבנו אולי תרצה לעלות לשיר לנו אחר כך". איך יכולתי לסרב?

במשך השנה, הילדים בגן משתתפים בשיעור שיר, שבו הם לומדים את המילים ואת המנגינה, ומתעכבים על פרטים שאפשר ללמוד מתוך המילים ולומדים גם עליהן. כמובן שהיא לימדה אותם גם כמה שירים שלי. ואני יודע שהם דיברו על מה זה אימפריה ואיפה אתונה ומה קרה בטרויה, וגם על מה זה הבל פה.

אז עליתי לצהרון עם הגיטרה ושרתי איתם שלשה שירים. שניים מהם מצורפים כאן, בווידאו שאורלי צילמה, וגם אפשר לשמוע אותה בין השירים.

כמובן שהתרגשתי מאד, כי השירים האלה נכתבו מזמן, ולא הרבה ילדים בגילאים 5-7 מכירים אותם, וברור שהבנתי שהם מכירים אותם בגלל הקשר האישי אליי.

ובכל זאת, זה גרם לי לתהות אילו שירים נשארים ואילו לא. אין לי תשובה לשאלה הזו ואני לא מתיימר לדעת מה יהיה בעתיד. הנבואה, כידוע, ניתנה לשוטים.

אני זוכר ראיון שקראתי עם מיכה שטרית לפני כמה שנים, שבו אמר שכל השירים האלה שלנו ייעלמו עם הזמן,  ורק שירים מהמקורות יישארו. אין לי מושג.

ניצן זעירא מפיק אלבומים מצוינים של שירים יהודים מהמאות שעברו, מאת כותבים כמו יהודה הלוי ואבן גבירול (במסגרת פרויקט שימור וחידוש שירה עברית), אבל קטונתי לחשוב מה יקרה עם השירים שלי.

לפני שבוע התקיים מופע לציון 20 שנה למותו של מאיר אריאל בקיסריה. מיטב אומני ישראל הופיעו, ואין ספק שהשירים שלו זוכים להערכה והכרה הרבה יותר מאשר זכו בחייו. הביקורות היללו את המופע, ובצדק. אני עצמי השתתפי בשניים מהאירועים השנתיים האלה, וזכורה לי ההתרגשות והיופי שבהם.

לפני שבועיים הופעתי באירוע היפסטרי בירושלים שנקרא "סאבלט". חבורה צעירה בשם "תלתליסטים", לקחה בית קולנוע נטוש ישן ועשתה בו כמה ימים של אומנות הופעות ומסיבות.

הקהל שנוכח בהופעה שלי היה בסביבות גיל ה20. מלבד בודדים שהכירו את את השירים וביקשו גם בקשות מיוחדות, הרוב לא ידעו מי זה היא הגבר הזה עם הגיטרה ששר להם ולא הכירו את השירים, אבל הקשיבו. ואמרתי לעצמי, "טוב, הם לא מכירים, אבל הנה הם נחשפים לכמה שירים ומי יודע מה יהיה עם זה".

אני גם מקבל מידי פעם מכתבים ממורים שונים לעברית שמלמדים חלק מהשירים שלי במסגרת בית הספר, וזה תמיד נחמד ונעים. אבל בדרך כלל אני מתעסק בענייני היום-יום, ולא חושב על עתיד השירים שלי.

כל זה מזכיר לי שכשהייתי נער חובב רוק פרוגרסיבי היה אלבום שאהבתי את השם שלו יותר מאשר אהבתי אותו:  "To Our Childrens Childrens Children – The Moody Blues".

שם יפה חשבתי, שם שחושב על העתיד – על "קיימות", כמו שקורים לזה היום – שולח חץ לעתיד רחוק מהנראה לעין. שירים זה חלק קטן מאד ממה שהעולם צריך, אבל לפעמים הם עוזרים להתמודד עם מה שיש, גם לקטנים וגם לגדולים.

מקליט ומופיע משנת 1987. דן הוא זמר יוצר. זוכה פרס אקו"ם לפזמונאות, בין שיריו: שוב השקר הזה, אימפריות נופלות לאט, לבן על לבן ועוד רבים. בנוסף הוא כותב שירים לאחרים: בך לא נוגע - יהודית רביץ, מפנה מקום - ברי סחרוף, ביום של הפצצה - רמי קליינשטיין, שי צברי, גיא ויהל ועוד רבים אחרים. מאחוריו יותר משלושים שנות יצירה אישית והדרכה יצירתית של אומנים הן בתחילת דרכם – כמורה לכתיבה יוצרת והן לאלו שכבר ביססו את מעמדם כמובילים בארץ. במהלך השנים דן עבד על יצירת אלבומים בין השאר עם יהודית רביץ, דיוויד ברוזה, מאור כהן ברי סחרוף ועוד רבים וטובים. דן מלמד כתיבה והלחנה במקומות רבים בינהם בצלאל ורימון

סדרת הטלוויזיה התיעודית "המו"לים", ששודרה בערוץ כאן 11 נחתמה השבוע בהבעת ספק בנוגע לעתידה של עיתונות הדפוס, ובקינת עיתונאים ותיקים על איכויות מקצועיות שהיו – ואבדו.

"אני לא מסתכל היום על 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב', עיתונים שאינם מנסים לפנות אל קוראים כמוני", אמר יוסי קליין, האיש שהקים וערך את "כל העיר", מקומון הדגל הירושלמי של מקומוני רשת שוקן. קליין הקים וערך בהמשך את העיתון היומי "חדשות". כיום הוא מפרסם טורי דעה ב"הארץ". "בעיתונות של פעם היו אידיאלים, הייתה רוח גבית לכותבים", קוננה עמליה ארגמן-ברנע, אקסית "ידיעות אחרונות".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

לא מזמן, לאחר שבוע של מתיחות באמסטרדם, מועצת העיר קיבלה הצעת החלטה הקוראת לממשלת הולנד לפעול בהתאם לחוק הבינלאומי ולהביע עמדה ברורה נגד האלימות בעזה.

ההצעה התייחסה ל"ג'נוסייד הממשי והמאיים" בעזה, בהתבסס על החלטת ביניים של בית המשפט הבינלאומי (ICJ). אישור ההצעה, באמצע התלקחות האירועים, אותת לקהילות השונות בעיר שלקול שלהן יש חשיבות ושהן מוגנות תחת החוק הבינלאומי. כיהודייה ישראלית יש לכך חשיבות גדולה לביטחוני האישי כאן, עכשיו ובעתיד.

מיכל גרינבאום. מתגוררת באמסטרדם משנת 2016. אדריכלית שעובדת בשיתופי פעולה עם דגש על מבני ציבור ובנייה בת-קיימא. בשנים האחרונות פעילה בקידום יוזמות חברתיות לדיור בר-השגה. חולמת יום אחד לחזור לגור במרחב שמושלים בו צדק, חופש וביטחון לכולם בין הנהר לים.

לֹא רָאִיתִי, לֹא שָׁמַעְתִּי, לֹא אָמַרְתִּי.

זאת המנטרה הרשמית של הנאשם, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שנכנס לאולם בית המשפט השבוע כאילו הוזמן לטקס פרסים יוקרתי. טחנות הצדק טוחנות לאט, לאט מאוד.

עפר בן-דור, בן מושב באר טוביה, הוא איש תאטרון (בוגר הסטודיו למשחק של ניסן נתיב), יוצר גראפי ואנימציה. גר בקולוראדו, ארה"ב. יצירת קריקטורות פוליטיות חברתיות עוזרת במקצת להתגבר על דאגות וחרדות יומיות במציאת המגוחך והאבסורד במציאות הקודרת סביב.