עד לפני חודש בקושי הכרתי את שמה של נדא אמין – עיתונאית ילידת איראן, בלוגרית ופעילת זכויות אדם, שמתחה ביקורת על המשטר בארצה, היגרה לטורקיה ב-2014, וכתבה כתבת פרילאנס אחת ל-Times of Israel בשנה שעברה. מעולם לא פגשתי אותה. מעולם אפילו לא דיברתי איתה.

אבל אז היא יצרה איתנו קשר, וסיפרה לנו שהחיים שלה בסכנה.

נדא כתבה בלוג ב-Times of Israel בפרסית, והכתיבה שלה לאתר חדשות ישראלי, לצד הכתיבה שלה במקומות אחרים, הקשו על חייה בטורקיה.

נדא סיפרה לנו – בכתב, ובקומץ שיחות טלפון קצרות – על הסכנה הנשקפת לחייה. היא תושאלה שוב ושוב על ידי המשטרה הטורקית, ולאחרונה נאמר לה שהיא עומדת בפני גירוש מהמדינה. יתרה מכך: נאמר לה שאם לא תימצא מדינה שתקבל אותה אליה, היא תישלח בחזרה לאיראן, שם עשוי לקרות לה הגרוע מכל.

אמין אמרה שהייתה אמורה להיות לה הגנה מהאו"ם, אבל היא אינה חושבת שזה יצליח לשמור על בטחונה. היא לא כתבה נגד הרשויות בטורקיה, אבל הובהר לה שהביקורת הציבורית שלה על המשטר האיראני, והכתיבה שלה בכלי תקשורת ישראלי, הם מעשים בלתי נסבלים.

במקביל, היא יצרה קשר עם הרשויות בישראל, וביקשה להיכנס למדינה.

הבלוגרית האיראנית נדא אמין במערכת האתר בירושלים

נדא מדברת מעט אנגלית. מספיק בשביל להגיד לי, בטלפון, "מר הורוויץ, בבקשה תציל אותי".

לאחר איסוף פרטים נוספים עליה, יצרתי קשר עם מספר אנשים – ישראלים ואחרים – שחשבתי שאולי יצליחו לייעץ לי ולעזור לה.

והם עשו זאת. המוכנות לעזור הייתה ראויה לציון. כמעט אף אחד ממי שדיברתי איתו לא אמר לי שאין מה לעשות או שאין לו מה לעשות בנידון.

נדא אמרה שיש לה שורשים יהודיים – אמו של אביה המנוח הייתה יהודייה. אני לא יודע אם זה היווה שיקול בתגובה של ישראל. אני נוטה לחשוב שלא.

אני לא יודע מי מהאנשים שפניתי אליהם היווה גורם משמעותי בעניין (ולא הייתי היחיד שפעל לטובתה, ארגון UN Watch פרסם עצומה למענה, ואיגוד העיתונאים כתב ישירות לשר הפנים אריה דרעי).

מה שאני כן יודע, הוא שזמן קצר לאחר ששיתפתי את הפרטים על המקרה של נדא, הרשויות בישראל נכנסו לפעולה. הבדיקות הנדרשות נעשו, כך נראה. ההחלטות שהיו צריכות להתקבל, התקבלו, כך נראה.

בקונסוליה הישראלית באיסטנבול, הקונסול הכללי שי כהן ומנהלת הקונסוליה יפה אוליביצקי, יצרן קשר עם נדא, ויצאו מגדרם כדי לעזור לה. המסמכים אורגנו ונאמר לי שנדא עומדת לקבל אישור לטוס לישראל, עם ויזה מתאימה.

הרגשתי כי משום שישראל, ו-Times of Israel באופן ספציפי, היו חלק מהגורמים לכך שהחיים שלה היו בסכנה, אנחנו מחויבים לנסות ולהבטיח שהיא לא תיפגע. גם מדינת ישראל הרגישה כך, באופן ברור למדי.

נדא אמרה שיש לה שורשים יהודיים – אמו של אביה הייתה יהודייה. אני לא יודע אם זה היווה שיקול בתגובת ישראל. אני נוטה לחשוב שלא

העזיבה שלה לא הייתה חלקה לחלוטין. כשהיא הייתה אמורה לטוס לתל אביב בפעם הראשונה, והגיעה לשדה התעופה, התגלה כי חסר לה טופס שהיה אמור להיות מונפק על ידי המשטרה הטורקית. נדא לא קיבלה אישור לטוס בלעדיו.

למרבה הצער, הטלפון הסלולרי שלה היה ללא סוללה באותה נקודה, והיא לא הצליחה לעדכן אותנו. אמין הייתה מתחת לרדאר לכמה שעות, ומישהו במקום כלשהו חיבר הגיעה למסקנה שגויה, והדליף לתקשורת הישראלית כי היא נעצרה.

אמין לא נעצרה, ויומיים לאחר מכן – בשעות הבוקר של יום חמישי – שבה לשדה התעופה, הפעם עם הטופס ביד, והצליחה לעלות לטיסה לתל אביב. עם הכלב שלה, עליי להוסיף, רועה גרמני במשקל 27 ק"ג בשם צ'יקה שהוא אהבת חייה.

ביליתי חלק מיום חמישי עם נדא, והקשבתי לפרטים נוספים מהסיפור שלה.

על פי הסיפור שלה, השנה וחצי האחרונות היו קשות עד מחרידות. היא אומרת כי רשויות הביטחון הטורקיות זימנו אותה לתשאול לא פחות משש פעמים. היא הואשמה בכך שהיא מרגלת, הוצע לה הרבה כסף כדי לעבוד עבור הטורקים, ואיימו עליה בגירוש לאיראן.

"זה בלתי חוקי לכתוב לתקשורת הישראלית?", שאלה את חוקריה. "לא", אמרו לה. "אז למה כל החקירות?". "אנחנו לא אוהבים לעבוד עם ישראל – ולא אוהבים שאת עובדת עם ישראל"

באחד התשאולים, היא שאלה את חוקריה: "האם זה בלתי חוקי לכתוב לתקשורת הישראלית?"

"לא", אמרו לה.

"אז למה כל החקירות?"

"אנחנו לא אוהבים לעבוד עם ישראל", הייתה התשובה, "ואנחנו לא אוהבים שאת עובדת עם ישראל".

נדא סיפרה לי כי לאחרונה פרצו לדירה שלה. היא חושבת שצ'יקה הפחיד את מי שנכנס לשם. בשבועות האחרונים היא לא ישנה בבית, היא פחדה מדי.

נאמר לה כי לאחר ה-5 באוגוסט היא תעמוד בפני גירוש, והיא נאבקה בהחלטה הזו בבית המשפט בטורקיה עד אשר ישראל פתחה בפניה את השער.

אני בטוח שיש עוד הרבה חלקים בסיפור שלה, ואין לי מושג איך הוא ימשיך מכאן. אבל בתור עיתונאי שמביע לעתים קרובות ביקורת על מה שקורה כאן, ודואג באשר לכיוון אליו מתקדמת המדינה, אני מרגיש היום די גאה במדינת ישראל.

שרים ומקבלי החלטות נוספים במדינת ישראל נוהגים בשנים האחרונות לתרץ מחדלים בעזרת מילת הקסם: משילות.

לטענתם הם מאוד רוצים למשול, אבל שורת גורמים עוינים מונעת מהם לממש את מדיניותם: שומרי הסף, בתי המשפט, הפקידים, ולעתים ארגוני החברה האזרחית, שבתחום איכות הסביבה מוכרים גם בשם הכללי והמאיים "הירוקים".

אז הנה שתי דוגמאות שמגחיכות את הטענה הזו, ומוכיחות שלפעמים המציאות דווקא הפוכה: מתחננים בפני הממשלה שתמשול – אבל היא פשוט מסרבת.

בימים אלה אפשר לשמוע את התשדיר של המשרד להגנת הסביבה, עם גבי עמרני בתפקיד המציל ששומר על הים מפני ערימות הפלסטיק החד פעמי שעם ישראל מביא לחוף. התשדיר משעשע, אולי אפילו אפקטיבי. בסיומו קורא המשרד להגנת הסביבה לציבור, ממש מפציר בו, 'לא מביאים חד פעמי לים'. בקשה בהחלט ראויה.

אבל רגע, למה המשרד להגנת הסביבה צריך לפנות ללב שלנו אם הוא יכול פשוט לחוקק? למה השר להגנת הסביבה, זאב אלקין, בוחר להתחנן בפני הישראלים לא לזהם את החופים והים בפלסטיק, במקום למשול ולאסור עליהם לעשות את זה?

באיחוד האירופי תיכנס לתוקף בשנים הקרובות שורת חוקים אגרסיביים לאיסור השימוש בפלסטיק חד פעמי, וגם עיריות בישראל כמו אילת והרצליה, מעבירות חוקי עזר שיאסרו להכניס פלסטיק לחופים. אז מה מונע מהשר להגנת הסביבה לעשות משהו בנושא חוץ מתשדיר? בתי המשפט? מבקר המדינה? אולי הירוקים?

מדובר באותו שר שמסרב להחיל את חוק הפיקדון על הבקבוקים המשפחתיים, ובינתיים גם לא מרחיב את חוק השקיות מעבר לרשתות המזון.

לכאורה, יש לכל זה תירוץ מצוין – שנת בחירות, קיפאון, ידה ידה ידה. רק שהקמפיין נגד הפלסטיק בחופים התחיל כבר בקיץ שעבר, חודשים רבים לפני שנקבע שהולכים לבחירות, ובכל זאת דבר לא נעשה בנושא.

במקום למשול, אלקין מעדיף להפיק תשדירים ולבקש מאיתנו לקחת אחריות.

פלסטיק ואשפה על חוף הים ביוון (צילום: AP Photo/Thanassis Stavrakis)

אלקין לא לבד

והוא לא לבד: השבוע קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה את עתירת "אדם טבע ודין" נגד רשות המים. מדובר בפסק דין משמעותי מאוד, בכל הנוגע למפגש הרגיש שבין סביבה, ממשלה ותעשייה-הון.

אם לתמצת דיון מורכב, אדם טבע ודין דורשת כבר שנים שהמדינה, כלומר רשות המים, תפקח ותגביל את כמויות המים שבהן משתמשים מפעלי ים המלח לצורך הפקת אשלג מהים ההולך ונעלם.

המפעלים בים המלח, כידוע, מזרימים מים דרך תעלה מחלקו הצפוני של ים המלח לחלקו הדרומי, שם ממוקמות בריכות האידוי.

חלקה היחסי של כי"ל בירידת המפלס של הים שנוי במחלוקת – הגרסאות נעות בין 10% ל-30% – אבל בכל מקרה מדובר בפעילות בעלת השלכות מרחיקות לכת: ירידת המפלס מאיצה את היווצרות הבולענים, פוגעת בתשתיות, בתיירות ובפרנסה של היישובים השוכנים בסמוך לחופי ים המלח.

מפעלי ים המלח (צילום: Lior Mizrahi/Flash90)

לאור זאת, באדם טבע ודין טוענים שעל פי חוק המים, השימוש במשאב הטבע הזה צריך להיות מוגדר ברישיון מסודר עם מכסות ברורות ומפוקחות.

אב בית הדין המחוזי בחיפה, השופט רון סוקול, קיבל כאמור את עמדת העמותה. הוא קבע כי במשך שנים רשות המים לא התעניינה בנעשה בים המלח והקציב לה 6 חודשים לקבוע את תנאי הרישיון, שבמסגרתו כי"ל תשתמש במי הים.

אז הנה סיכום האבסורד: ה"ירוקים" מפצירים בזרוע של הממשלה (רשות המים כפופה לשר יובל שטייניץ) למשול ולנהל משאב טבע נדיר, הממשלה מגמגמת ומושכת זמן, עד שבא בית המשפט ומורה לה לעשות זאת.

כדאי לזכור את זה בפעם הבאה שתשמעו שר מקטר על כל הנודניקים שמפריעים לו למשול ולממש את מדיניותו.