באחד מרגעיו האחרונים של "גונזו: חייו וכתביו של ד"ר האנטר תומפסון", סרטו התיעודי רחב היריעה של אלכס גיבני, כאשר אנחנו כבר יודעים כיצד יגמר הסיפור האייקוני, ההזוי, הסוחף והגדול ביותר בתולדות העיתונות האמריקאית, מתנקה המסך מהעטלפים ומפלצות הגילה שזחלו ועופפו בו – ומבעד לעדשת חובבים רחבה נראה תומפסון בסוויטה שטופת שמש צוהריים נעימה בבית מלון בהוואי.

הוא כבר בן 67, וחיוך הילד המבויש מקנטקי שכבה לפני שנות דור שב ומרים את שפתיו למטס הצדעה אחרון. כל מה שצרך ואהב, איתו: אניטה, אשתו השנייה, אוחזת במצלמה; דילן מאנפף בסטריאו; על השולחן ה־IBM סלקטריק, מכונת הכתיבה שעליה כתב עד יומו האחרון, עם כדור האותיות המתהפך ומסתובב ומקיש הבזקי גאונות אחרונים ככדור מראות גדול התלוי מעל נשף ריקודים; כוס זכוכית גבוהה ובה עמוד קוביות קרח בנוזל ענברי והסיגריה הארוכה שתומפסון תוקע בפיו ומסיע אליה מצית ביד, מי היה מאמין, יציבה ולא רועדת.

משהו בשירו של דילן תופס את אוזנו ותומפסון מטה את ראשו לאחור, או יה, והחיוך המתוק שתמיד הסגיר את המוקיון טוב המזג שהתחבא בתוך הליצן והקונדסאי המרושע, נמרח על פניו; ובתנועה שהיא יותר סקס מעיתונות, הוא גוהר מעל מכונת הכתיבה המגושמת כמי שמחפש את הקצב הנכון, מצית, לוגם ומתחיל להקיש.

הרגע הקולנועי הזה כה חמקמק בסיקוונס שנבנה אל הקתרזיס הצפוי של מותו, שאחרי שעה של תיעוד מחמיר של דעיכת יכולתו המאגית, נדמה שעורך הסרט שכח לנקות כמה מאלה הנקראים בעגה פלש־פריימס, חשופים ומוארים מדי, לפני שהוא שב לצבעים הקודרים שהופכים את הצפייה לכה קשה ומייאשת.

העיתונאי האנטר תומפסון (עומד במרכז) (צילום: ZUMA Press Inc / Alamy Stock Photo)

"הבחירה במועד המוות", אומר חואן תומפסון, בנו היחיד, "הייתה סתמית לכאורה, אבל כל כך האנטר".

צוהרי יום חורף שטוף שמש בוודי קריק, קולורדו; המשפחה הקטנה בחדר הסמוך, כולל נכדו וראלף סטדמן המאייר הוולשי, שהיה אדם כמעט נורמלי ומאייר נורמטיבי לפני שתומפסון הזמין אותו לתעד את הדרבי של קנטקי, מרוץ הסוסים היוקרתי; היה שקט. אפילו הטווסים המשוגעים חדלו מקריאות הבאנשי התכופות שלהם והתכנסו בכלוביהם.

רגע מותו של תומפסון נשמע כמו ספר כבד הנופל על רצפת העץ בחדרו. סטדמן מדגים כיצד נופל ספר כבד. ועד שעיכלו השאר את שקרה, הרים חואן את האקדח בקוטר 44 – ויצא למרפסת וירה שלוש פעמים באוויר

רגע מותו של תומפסון נשמע כמו ספר כבד הנופל על רצפת העץ בחדרו. סטדמן מדגים כיצד נופל ספר כבד. ועד שעיכלו השאר את שקרה, הרים חואן את האקדח בקוטר 44 – ויצא למרפסת וירה שלוש פעמים באוויר, מטח פרידה מאביו, העיתונאי שכולם ידעו שכך ימות, רק לא ידעו מתי.

במטבח, החמ"ל של תומפסון, היה תלוי פתק לא חדש בכתב ידו. "לא משנה מה, לא לצלצל 911", מספר שירותי החירום באמריקה. החברים הגיעו, אחד מהם השריף, ועשו מה שעושים חברים הנקראים לנקות אחרי אירוע אלים כזה אצל מי שבעת מותו היו בביתו 22 כלי נשק שונים וידע לירות בדייקנות של מתנקש בכל אחד מהם.

העיונאי האנטר תומפסון, 1981 (צילום: AP)

וכדי שלא נחשוב שהסרט, כמו המיתוס, כמו זן העיתונות שתומפסון ייצג, חשובים רק בהכרתו של גיבני ועוד כמה אלפי מזדנבי־תקשורת, אנו רואים קטע מחדשות הערב של אן־בי־סי עם בריאן ויליאמס, המקריין ברצינות הנדרשת, את דבר מותו של העיתונאי החשוב ביותר באמריקה.

***

אני קוטר, מריר, ביקורתי ומורבידי. דימויים שנוטים לשדוד את אישיותו האמיתית של אדם. כאשר "גונזו" מדמם אל סופו, מול המסך הביתי, מוסווה בחשכת חדר הטלוויזיה שלי הפונה לפינת הסמורגסבורד של צבאי ואיילות הבוקר הבאים לאכול את סוף עגבניות הקיץ שלנו, אני בוכה.

דמעות מפתיעות, שאינן חמות בצינת החדר, זולגות על לחיי ואני מסתיר את פניי, כפי שאני עושה גם כאשר אני צוחק, שרק לא יראו.

הבכי כאילו מפתיע, וכאשר אני נרגע אני תוהה למה עכשיו ולמה כך והתשובה באה אליי יומיים לאחר מכן מול הטלוויזיה, כאשר ברק אובמה מציג במסיבת העיתונאים היומית את מזכירת המדינה החדשה, הילרי קלינטון

זה מוזר. תומפסון מת כבר שלוש שנים וחגיגות הפרידה שלי כללו את קריאת כל הביוגרפיות, חיטוט מחודש בכתביו, צפייה מחודשת בסרטים התיעודיים שנעשו עליו ובשני הפיצ'רים הדרמטיים; "פחד ותיעוב בלאס וגאס" המוכר עם ג'וני דפ, ו"היכן שנודדים הבפאלו" הנידח, עם ביל מארי.

הבכי כאילו מפתיע, וכאשר אני נרגע אני תוהה למה עכשיו ולמה כך והתשובה באה אליי יומיים לאחר מכן מול הטלוויזיה, כאשר ברק אובמה מציג במסיבת העיתונאים היומית את מזכירת המדינה החדשה, הילרי קלינטון.

מבחינת תומפסון, הכול נגמר עם בחירתו ב־2000 של ג'ורג' בוש. עם רוע נכלולי כזה לא יכול היה תומפסון להיאבק. זה היה חסר תועלת. ולא רק זאת, הוא כבר היה חולה, כמו המינגוויי בשעתו, שצילום שלו נקלט בעין המצלמה כאשר היא חולפת על פני המטבח.

הסמים הקלים והקשים, והמסקלין ואמפולות האתר, והקוקאין וההרואין ובקבוק של ווילד טרקי. והעצמות השבורות והכבד הנימוש בתת תפקוד, ודלקות הפרקים והמאמץ העילאי והמיותר בעצם, להניח את כפות הרגליים על הרצפה בבוקר.

יותר מכל היה זה אובדן התקווה. כל חייו חיפש את לבו של החלום האמריקאי אבל ב־1972, עם תבוסתו של ג'ורג' מקגוורן לניקסון, הוא ראה את המפלצת מכרסמת את עצמות החלום ויונקת את לשדו

יותר מכל היה זה אובדן התקווה. כל חייו חיפש את לבו של החלום האמריקאי אבל ב־1972, עם תבוסתו של ג'ורג' מקגוורן לניקסון, הוא ראה את המפלצת מכרסמת את עצמות החלום ויונקת את לשדו. אחר כך הוא שב לחיים בנאום של ג'ימי קרטר ב־1974 והספיק לעזור לקלינטון להיבחר, ושם הוא כיבה מנוע. השאר היה פארש.

בכיתי משום שבחירת אובמה הייתה מדליקה אותו ועוזרת לו לסיים את חייו עם מיסטר טמבורין, השיר האהוב עליו. כאשר חזר מהוועידה הדמוקרטית בשיקגו ב־1968, אחרי שהקלגסים של ראש העיר דיילי פוצצו את המפגינים הצעירים במכות רצח עם אלות שלופות וכתות רובים שעה שיוברט האמפרי זכה במועמדות המפלגה, הניח תומפסון את ראשו בחיקה של סנדי, אשתו הראשונה, ובכה כאשר סיפר לה כיצד הוצא החלום האמריקאי להורג במכות בשיקגו.

הסנאטור יוברט האמפרי במהלך סיור באטלנטיק סיטי, 23 באוגוסט 1964 (צילום: AP)

***

זה ג'וב כפוי טובה להסביר בגילי המופלג ובאיחור של 35 שנה, ניו־ג'ורנליזם מהו. השאלה הזאת, שרודפת אותי במיילים פעמיים בחודש, היא כה עצלה, נרפית ומעידה על חוסר סקרנות אינטלקטואלית, שאינני רואה סיבה טובה אחת מדוע עליי לענות עליה.

עבור שני דולר באמזון פלוס דמי משלוח, יקבל כל סקרן הביתה עותק משומש ומצהיב של "ניו־ג'ורנליזם", הקובץ הראשון, עם הקדמה מאלפת, מושחזת ונהדרת מאת טום וולף, 58 עמודים כולה. מתוכם עמוד אחד מסביר את המושג שלו אני מוכן להקדיש כאן משפט בלבד:

ניו־ג'ורנליזם הוא זן של עיתונות שהתגבש באמריקה בתחילת שנות ה־70'. ז'אנר שבו הופך העיתונאי ממכונת דיווח משמימה ואובייקטיבית למשתתף בכתבה

ניו־ג'ורנליזם הוא זן של עיתונות שהתגבש באמריקה בתחילת שנות ה־70'. ז'אנר שבו הופך העיתונאי ממכונת דיווח משמימה ואובייקטיבית למשתתף בכתבה המתאר את הקורות אותו בגוף ראשון עם שימוש אגרסיבי במילה אני.

הז'אנר החדש שינה את האופן שבו חשבה אמריקה על עצמה, מכיוון שהאפקט היה כמו שמישהו השליך רימון הלם אל הקונפורמיזם התפל, האיזון הקדוש והדיווח העובדתי. את הז'אנר החדש הזה הרחיב האנטר תומפסון לתת־ז'אנר שלו קרא "גונזו" ושסימנו הגרפי אגרוף קפוץ עם שני אגודלים ופגיון.

העיתונאי טום וולף בניו יורק, 26 ביולי 2016 (צילום: AP Photo/Bebeto Matthews)

חוץ מוולף, שלא יכול היה להתאפק ושמא גם היה ראוי, תומפסון הוא היחיד ששתיים מכתבותיו מופיעות באסופה הראשונה של הניו־ג'ורנליזם.

ההסבר היותר אהוב עליי הוא שעיתונאים שהיו מסוגלים לכתיבה ספרותית לכל דבר, מה שנקרא לעתים רומן, התאפקו, בניגוד לעמיתיהם. הם שמרו את יכולותיהם הספרותיות, התיאוריות, המנתחות באיזמל, המבריקות והמצחיקות, למרכולתם העיתונאית, מכיוון שבזמנם עוד לא היה בון טון לספוד לעיתונות ולרוץ למו"לים עם רעיון לכתב יד שטרם הבשיל לטקסט.

עיתונאים טובים הפכו לסופרים מרתקים. אבל השליחות הייתה עיתונות. על הסלע הזה הם התרסקו. אם אספור בשליחותכם 20 ספרים של תומפסון, רק אחד מהם, דק גזרה וצנום, הוא סיפורת. "יומן הרום". ספר רע, מזעזע

הם חשבו שהתיעוד, הנון־פיקשן, החיפוש אחרי החלומות, האמריקאי, הישראלי או ההודי, הם ההתרחשות הספרותית האמיתית, ולא רומן טיסה עם מתכונים לפטריות בשמנת.

עיתונאים טובים הפכו לסופרים מרתקים. אבל השליחות הייתה עיתונות. על הסלע הזה הם התרסקו. אם אספור בשליחותכם 20 ספרים של תומפסון, רק אחד מהם, דק גזרה וצנום, הוא סיפורת. "יומן הרום". ספר רע, מזעזע.

כאשר הניו־ג'ורנליזם הופיע לראשונה בזירה, בעיתונים שונים, סופרים כסול בלו, פיליפ רות' וג'ו הלר, לא ידעו את נפשם מאימה. אף אחד לא עשה שפגטים והתעמלות קרקע מרהיבה כמו הניו ג'ורנליסטים. הם הפחידו קוראים וסופרים כאחד. וגם עורכים שצברו שעות רבות על השטיח אצל המו"ל בניסיון לשכנע אותו שזה מה שקורה.

***

אני כותב על האנטר תומפסון וניו־ג'ורנליזם 25 שנה והדבר היחיד שהשגתי, עם עזרה, היה תרגומו לעברית של "פחד ותיעוב בלאס וגאס" בהוצאת "פן". זה היה תוצר אהבתם של רחל פן, יהונתן פן ואורי לוטן המנוח, שתירגם לעברית. הכל היה שם. הספר הנפלא במלוא הדרו. האיורים של סטדמן. מילון מונחים. ביוגרפיה וביבליוגרפיה של תומפסון.

לעיתים אני מציץ בדברים שכתבתי לפני 20 שנה וצמרמורת של בושה חורשת את גבי. הבעיה עם קוראים ישראלים שהם אינם מפרגנים לעצמם הנאה. שלא לדבר על הטינה שהם מכלכלים נגד עיתונות ועיתונאים

מי שרצה להרחיב את החלון ולעבור דרך המראות לצד השני, היה מוזמן. על פי מספר המהדורות שנדפסו, נראה שהספר נקלט כמיני־קאלט.

שלחתי פעם עיתונאית להקליט הרצאה שנתן נחום ברנע על האנטר תומפסון וניו־ג'ורנליזם. הניסיון לייחס לברנע, עם כל הכבוד, מושב בזודיאק של הניו־ג'ו, הוא עניין משעשע למדי. ברנע עיתונאי חשוב, אבל הוא תופס עצמו ברצינות גדולה מכדי להיות ניו־ג'ו – ובוודאי שאין לו את הרקע ההזייתי והמסומם שהיה לתומפסון.

העיתונאי נחום ברנע, 2009 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

ערכתי את ההרצאה ופרסמתי אותה בעיתון בחתימת ברנע. באותם ימים ובאותם הקשרים, שהיו עוינות נטו, זאת הייתה פעולת גרילה ברוטלית למדי נגד הכוכב של העיתון של המדינה. לא הייתה לו רגל משפטית לעמוד עליה, אבל ברנע הקים קול צעקה. הטענה הייתה שהצגנו את עיתונאי "ידיעות אחרונות" ככותב של ירחון שולי.

מעצם הגדרתו, ניתן להבין כי הניו־ג'ורנליזם כבר אינו מה שהיה. הוא בעיקר לא חדש. עדיין ימצאו מי שחושבים שמשפט מתארך שתש כוחו, 300 מילה ללא סימני פיסוק, הוא הדבר הכי מעמיד בעיתונות. אבל תמיד יש מי שמזהים מגמה רק בלווייה שלה.

אחרי 20 שנה בדרכים עם פוליטיקאים ישראלים, ובישראל יש יותר מאשר בחירות פעם בארבע שנים, אתה חייב להיות דפוק בשכל כדי להגיש לקורא את אותן אבחנות מחוממות ותיאורים חלודים

לעיתים אני מציץ בדברים שכתבתי לפני 20 שנה וצמרמורת של בושה חורשת את גבי. הבעיה עם קוראים ישראלים שהם אינם מפרגנים לעצמם הנאה. שלא לדבר על הטינה שהם מכלכלים נגד עיתונות ועיתונאים.

ניו־ג'ורנליזם מושתת על השימוש במילה "אני". אינך יכול להיות חלק מההתרחשות, לפעמים ההתרחשות עצמה כי כה משעמם בלעדיך, מבלי להשתמש ב"אני". זה לא עובד.

העיתונאי האנטר תומפסון (צילום: HDNET FILMS / Cinematic / Alamy Stock Photo)

אחרי 20 שנה בדרכים עם פוליטיקאים ישראלים, ובישראל יש יותר מאשר בחירות פעם בארבע שנים, אתה חייב להיות דפוק בשכל כדי להגיש לקורא, שגם נפשו נקעה מהחשודים הרגילים שהם גם המועמדים, את אותן אבחנות מחוממות ותיאורים חלודים.

אחרי X שעות אהוד ברק, אין לך ברירה, אלא אם אתה בוחר למעול בתפקידך, אלא לכתוב את שאתה חושב או מנחש שקורה מאחורי העיניים החשדניות, הפה הקפוץ ובמבומי פוגות של באך במכונית.

לשוב ולהשליך על הקורא את שקרא כבר אלף פעמים, הוא חטא שאין עליו מחילה. וזה בדיוק מה שתומפסון סירב לעשות. "תיאורו של תומפסון את קמפיין הבחירות הוא הכי פחות מדויק אבל הכי אמיתי"

לשוב ולהשליך על הקורא את שקרא כבר אלף פעמים, הוא חטא שאין עליו מחילה. וזה בדיוק מה שתומפסון סירב לעשות. כמו שאומר עליו בסרט המועמד לשעבר ג'ורג' מקגוורן: "תיאורו של תומפסון את קמפיין הבחירות ב־72' הוא הכי פחות מדויק אבל הכי אמיתי".

ספק האם יש עיתונות בעולם שכותרותיה היומיות כה עבשות, מוכרות ומכות את הקורא בזפטה מעלפת של דז'ה וו, יותר מאשר בעיתונות הישראלית.

ג'ורג' מקגוורן, לשעבר מועמד לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית, 2003 (צילום: ADALBERTO ROQUE / AFP)

נכון. זאת המציאות שמכתיבה את הכותרות והטקסטים והייאוש הקיומי של המחזוריות הבלתי נגמרת שלה. פלסטינים. קסאמים. חלוקת ירושלים. החזרת הרמה. המתנחלים. נתב"ג. נינט. יודה. יאיר. פוליטיקאים מושחתים.

הדרך היחידה להציל את מחזה השעמום הטרגי הזה ולהתחרות באמצעי התקשורת הזריזים יותר, היה לתת לאיכות הכתיבה, לבעלי הדעות הבלתי שגרתיות, לאמיצים ולאלה שלא עושים חשבון, להוביל את ההסתערות האחרונה בקרב האחרון.

מצד שני, כבר אין לנו את האנטר תומפסון שיאמר את האמת המרה על העיתונות: "העיתונות היא כנופיה של מתרוממים רעי לב. עיתונאות אינה מקצוע, או עסק. עיתונאות היא מפלטם הזול של הנמושות"

אבל לא זה הכיוון. המגמה היא לדברר את ההפרשות המוגלתיות של הטלוויזיה ולשסף אותן באותה עת ולנסות לכתוב על ציפי לבני כעל אישה נורמטיבית ולא כעל מפלצת שאפתנית שתעשה הכול כדי להגיע לכיסא. אולי זה יהיה פחות מדויק, אבל הרבה יותר מעניין.

***

מצד שני, כבר אין לנו את האנטר תומפסון שיאמר את האמת המרה על העיתונות: "העיתונות היא כנופיה של מתרוממים רעי לב. עיתונאות אינה מקצוע, או עסק. עיתונאות היא מפלטם הזול של הנמושות והלא יוצלחים.

העיתונאי האנטר תומפסון בשנות ה־80 (צילום: ZUMA Press Inc / Alamy Stock Photo)

"דלת מזויפת לצדם האחורי של החיים, חור מזוהם, שטוף שתן, שנסתם ברובו בהוראת המפקח על איכות הבנייה, אבל נותר בו מספיק עומק כדי לאפשר לקבצן שעל המדרכה להזדחל לתוכו ולאונן כמו שימפנזה בכלוב".

לא שהבנתי את זה, אבל אני מסכים עם כל מילה.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2008.