נושא
צילום

קולנוע עידן הקרח

אחרי 40 שנה של צילום תת-ימי, לעמוס נחום נשאר חלום אחד להגשים ● סרט תיעודי חדש מתעד את המרדף המרהיב והמסוכן שלו אחרי דוב הקוטב הענק ● "האמת היא שמעולם לא נכשלתי בניסיון לראות חיה, לבוא במגע עם החיה"

עוד 889 מילים

תמונות נדירות האיש שצילם את ישראל - מזווית קצת אחרת

הצלם אפרים אילני תיעד את הקמת המדינה ברגישות יוצאת דופן ● "דוד בן גוריון, או האיש שמטאטא את שוק מחנה יהודה, הוא התייחס אליהם באופן דומה" ● עכשיו בנו, מחפש קונה לאוסף שהשאיר אחריו

ראש עיריית ירושלים טדי קולק מחייך וכורע ברך ליד מרלן דיטריך. קליק.

עזר ויצמן, אשתו ראומה ובנם שאול יושבים סביב שולחן האוכל. סנאפ.

הפתיחה של הכביש מבאר שבע לסדום ב-1950. קליק.

אפרים אילני עבד בתור צלם עיתונות יותר מ-40 שנה. הוא לכד את הפרצופים של העולים ששוחררו ממחנות המעצר בקפריסין ותיעד חיילות בהכשרה בשנות ה-60. הוא כיסה את הפתיחה של תחנות כוח ופיתוח של נמלים על קו החוף.

בהרבה מקרים, בנו פיטר היה צמוד אליו, חמוש במצלמה קטנה משלו.

"אני עדיין חושב על מה שהוא לימד אותי, 'אם אתה לא רואה את הסיפור בתוך המסגרת, אל תצלם את התמונה", אומר פיטר, כשהוא מצביע על האוסף הגדול של אביו, המאוחסן כעת בצורה מסודרת במרתף ביתו במדינת ניו יורק.

גבר מוכר סברס ברחוב בשנות ה-50 (צילום: אפרים אילני)
גבר מוכר סברס ברחוב בשנות ה-50 (צילום: אפרים אילני)

פיטר, שעובד כעת בתחום הנדל"ן, סיים לאחרונה לקטלג רבים מאלפי הנגטיבים שהותיר אביו. מאות מתוכם גם נסרקו על-ידו. האוסף המשפחתי כולל גם אלפי שקופיות בצבע וקרוב ל-200 הדפסים בשחור-לבן, שאביו יצר לפני שנים.

על אף שרבים מהצילומים נמצאים בארכיון קק"ל ובאוספים פרטיים, אילני הבן מקווה שמישהו יקנה את הארכיון של אביו, שנמצא במצב מעולה. "הייתי רוצה למכור אותו בשלמותו מתוך כוונה שלציבור תהיה גישה אליו", הוא אומר.

מאחורי העדשה

אפרים אילני, שנולד ב-1910 בשטוטגרט, גרמניה, עבר כנער במפעל המצלמות אגפא במינכן. שם קיבל את המצלמה הראשונה שלו והחל ללמוד צילום.

ב-1933 נאלץ להצטרף למפלגה הנאצית כדי לשמור על המשרה שלו, תוך שהוא מסתיר את עובדת היותו יהודי. שנה לאחר מכן, המנהל של אילני העביר לו הודעה – הגסטפו מחפש אותך, הם סבורים שאתה יהודי. "אני לא יודע אם אתה יהודי", אמר המנהל לעובד הצעיר. "אבל אם אתה כן, עלייך לעזוב".

אפרים מעולם לא חזר לאגפא, אך לפני שעזב את גרמניה ביקר בפעם האחרונה בשטוטגרט, שם ביקש מאביו שיימלט גם הוא לארץ הקודש, עם אחיו הצעיר בני.

אביו של אילני אמר שהוא יבוא ברגע שבני יסיים את בית הספר התיכון. זה לא קרה: אביו ואחיו נעצרו ונשלחו למחנות הריכוז. אביו של אילני לא שרד, אך לאחר שבילה ארבע שנים במחנות, בני הצליח לברוח לשווייץ.

במקביל, אפרים בן ה-24 היגר לפלשתינה, למד עברית והצטרף להגנה, אשר הורתה לצלם המוכשר להתגייס למשטרת המנדט הבריטי ולעבוד שם כסוכן סמוי.

והוא עשה זאת, במשך 12 שנים. אחרי שעזב את המשטרה, מפקדיו של אילני הציעו לו אזרחות בריטית (הצעה לה סירב) ואת האקדח שלו (אותו שמר).

ילדים ישראלים (צילום: אפרים אילני)
ילדים ישראלים (צילום: אפרים אילני)

ב-1946, ההגנה ביקשה ממנו לתעד רבים מהאירועים שהתרחשו לקראת עצמאותה של ישראל. אילני תיעד את המהומות בעקבות אישור תכנית החלוקה של האו"ם בדצמבר 1947, ואת השרפה של המרכז המסחרי בירושלים.

הוא צילם גם את הפיצוץ ברחוב בן יהודה בירושלים ב-1948 ובבניין הסוכנות היהודית. והוא היה עד לפינוי של מתחם ה"בווינגרד" בירושלים ב-1947, כמו גם לעזיבת המשלחת הבריטית את ארץ ישראל, באפריל 1948.

עשורים של תיעוד

לאחר הקמת המדינה, אילני עבד בתור צלם עיתונות עבור יונייטד פרס אינטרנשיונל. צילומיו הופיעו על שערים של מגזינים כמו Look ו-Life.

ב-1951 הפך לצלם הרשמי של הבונדס, והחל לצלם את ההתפתחות של המדינה. הוא הפנה את עדשתו לעובדי מפעל וחקלאים, השקות כבישים ופעילויות כרייה.

לאורך הדרך הוא צילם גם פוליטיקאים וגם אזרחים משורה. "דוד בן גוריון, או האיש שמטאטא את שוק מחנה יהודה, הוא נתן להם את אותה תשומת לב, הוא התייחס אליהם באופן דומה", אומר פיטר.

"במקום לתעד את מונומנטים, אילני להתרכז בתיעוד הפנים של הישראלים. הצילומים שלו ידעו איך לשלב רגישות ואבחנה עמוקה בתוך הצילום המתועד ואפילו להוסיף הומור קל"

יהודית קפלן, ראש מדור עיזבונות צילום ואוצרת שותפה במחלקת הצילום של מוזיאון ישראל, אומרת כי צילומיו היו חלק חשוב מהתיעוד של הישות הציונית.

"במקום לתעד את מונומנטים, אילני להתרכז בתיעוד הפנים של המשתתפים והעובדים בעבודתם וההקמה של הישובים שלהם, ובמקביל היה ידוע בצילומים שלו של פוליטיקאים ישראלים. הצילומים שלו ידעו איך לשלב רגישות ואבחנה עמוקה בתוך הצילום המתועד ואפילו להוסיף הומור קל", היא אומרת.

כשפיטר גדל, המשפחה גרה בירושלים והייתה חלק מקומץ משפחות שהחזיקו במכונית ובטלפון, שני כלים הכרחיים עבור אילני. במהלך הקריירה שלו, הוא עשה את רוב עבודות המעבדה של עצמו, והפעיל חדר חושך בבית.

לאחר שפרש ב-1977, הוא לא הניח את המצלמה שלו. אחד מהפרויקטים האחרונים שלו היה אלבום של פורטרטים עצמיים.

פיטר אילני (צילום: קתרין ג'יי. פרינס Times of Israel)
פיטר אילני (צילום: קתרין ג'יי. פרינס Times of Israel)

"הוא היה אמן במעבדה. הוא היה נדהם מכמה שאפשר לעשות מניפולציות בעזרת טכנולוגיה חדשה – לשנות את הצבע, לשנות את הצלליות", אומר פיטר.

אילני נהרג ב-1999, ביום כיפור, והוא בן 89. מכונית פגעה בו כשחצה את הכביש במעבר חצייה לאחר תום התפילות. עבור פיטר, המורשת של אביו היא כפולה. "הוא הותיר את ההיסטוריה שלו ואת ההיסטוריה של ישראל, אבל מבחינתי, כדי לקבל את תשומת הלב שלו למדתי צילום. הצילום חיברו אותנו", הוא אומר.

הכתבה פורסמה לראשונה ב-The Times of Israel

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 700 מילים

זהב שחור-לבן הצנחן הביישן שתיעד את הקרב על ירושלים

הצנחן יוסי שמי צילם את חבריו לנשק במהלך ההשתלטות על הכותל ועל הר הבית ב-1967 ● כשהמלחמה נגמרה, שם את התמונות ההיסטוריות במגירה בקיבוץ - ושכח מהן ● רק עכשיו הוא מבין איזה אוצר יש לו ביד

במאי 1967, יוסי שמי, צלם ונגן טרומבון חובב מקיבוץ בית זרע, נקרא למילואים. הוא לקח את מצלמת הישיקה שלו וחיבר אותה לשחפ"ץ. הוא היה בן 23, ואף על פי שכבר השתתף בכמה קרבות בעבר, זו הייתה המלחמה הראשונה שלו.

לא היה לו עניין בהיסטוריה. לא בעשיית היסטוריה ולא בתיעוד שלה. הדבר היחיד שעניין אותו, לדבריו, היה להוריד את הראש ולהישאר בחיים.

למעשה, שמי – שאיבד עין אחת, את רוב חוש השמיעה שלו וחלק גדול מגולגולתו במארב של הפידאיון ליד ים המלח בפברואר 1969 – השתמש בשפה צבעונית יותר. הוא היה תקיף למדי; הוא רק רצה שזה ייגמר ושהוא וחבריו יחזרו הביתה בשלום.

והמצלמה? לדבריו, היא פשוט הייתה חלק ממנו. "אני מצלם תמונות כמו שאתה שופך כפית סוכר לכוס הקפה שלך", הוא אומר.

חייל בכותל המערבי ביום ההשתלטות עליו; נראה שאינו שותף למצב הרוח הלאומי הצוהל (יוסי שמי, כל הזכויות שמורות; אין ליצור רפרודוקציות) (צילום: Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited)
חייל בכותל המערבי ביום ההשתלטות עליו; נראה שאינו שותף למצב הרוח הלאומי הצוהל (יוסי שמי, כל הזכויות שמורות; אין ליצור רפרודוקציות) (צילום: Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited)

כשזה נגמר, אחרי שהפלוגה שלו הסתערה קדימה דרך שער האריות והשתלטה על הכותל המערבי ועל הר הבית, הוא לקח את ששת גלילי סרט הצילום המלאים והניח אותם בקופסת עץ במגירה בקיבוץ בית זרע. לאחר מכן שלח מכתב רשמי ותמציתי לאנשים ששירתו איתו: אם הם רוצים תמונה, עליהם לציין בבירור ובאופן קריא איזו מהן, לשלוח לו 25 אגורות, והוא יפַתח אותה וישלח אותה בדואר.

מפקד חטיבת הצנחנים, מוטה גור, מי שהיה לו העונג לומר את שלוש המילים המפורסמות ביותר בעברית מודרנית – "הר הבית בידינו" – לקח ממנו כמה תמונות ופרסם אותן בספרו "שער האריות". שמי לא קיבל קרדיט על התמונות. אחרים לקחו להם חירות דומה לזו של גור. לשמי לא היה אכפת.

"אני פשוט לא מתעניין בדברים כאלה", הוא מסביר. "אכפת לי איזה סוג של מקטרת אני מחזיק ביד, איזה סוג של טבק יש לי במקטרת. אכפת לי מהילדים שלי, מהנכדים שלי. זהו זה".

אבל לבנו, שם, דוקטורנט לפילוסופיה ויוצר סרטים תיעודיים, היה אכפת. הוא מאמין שהתמונות שצילם אביו – תחת אש; בעודו מחפש את אחיו הבכור אלישע, שלחם לצדו באותה חטיבה; בעודו מסתער לצד חבריו; בעודו מתפעל מיופייה הבלתי רגיל של אחות שהובילה בכיסא גלגלים את אחד הפצועים במצעד הניצחון על הר הבית – מציגות צד אחר של המלחמה.

התמונות של יוסי מציגות מבט מלמטה, שבו כאבם של הצנחנים, שאיבדו 98 מאנשיהם בשני ימי קרב, אינו מוסווה על ידי עליצות קולקטיבית, או מושתק על ידי קול הפעמונים של שולי נתן, ששרה "ירושלים של זהב".

חייל בפלוגה של יוסי, פציפיסט מטבעו, שנמנע מלהשתמש בנשק ומיקד את תשומת לבו בבעלי החיים שחצו את דרכו (צילום: Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited)
חייל בפלוגה של יוסי, פציפיסט מטבעו, שנמנע מלהשתמש בנשק ומיקד את תשומת לבו בבעלי החיים שחצו את דרכו (צילום: Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited)

בחוסר רצון, בדרבונו של אחיו אלישע, נגן חצוצרה מקצועי שעדיין נושא את צלקות המלחמה, הוא הסכים לפרסם כאן את התמונות – עשרות שנים אחרי אותו יום, 7 ביוני.

כמה מהן כבר הוצגו בעבר. אחרות מופיעות כאן לראשונה. ואחרות נוספות נמצאות בשלבי הכנה, בהשגחתם של בנו ואחיו, עבור ספר שכותרתו "שישה ימי מלחמה בשחור-לבן", שהם מקווים לפרסם בקרוב.

שמי כבר לא חייל צעיר. בסופו של דבר – לאחר שבילה את רוב הקריירה שלו כצלם טלוויזיה – הצלם של 1967, שהתעקש לא להיות סנטימנטלי, מתעד היסטוריה.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 430 מילים

אמנות פוליטית גם רחל ולאה לא זזות מרמת הגולן

פרויקט צילומי הנשים המקראיות של האמנית דקלה לאור עולה מדרגה ● המטרה: להנציח את כל הנשים שמוזכרות בשמן בתנ"ך - בגולן

עוד 713 מילים
אוסף הצילומים של נדב מן מספק הצצה נדירה לימי ראשית המדינה

הקיבוצניק שמצא אוצר

במחשבים ובקופסאות הנעליים המאובקות, המונחים בערבוביה בחדר אחד בצפון ישראל, ישנם גברים צעירים, מחייכים ומסתוריים בג'יפים צבאיים, רקדניות שחורות שיער, נפחים, דייגים, כובסות ● תמונות ממדינה אבודה בשחור-לבן, היסטוריה ייחודית ונוגעת ללב

במחשבים ובקופסאות הנעליים המאובקות, המונחים בערבוביה בחדר אחד בצפון ישראל, ישנם גברים צעירים, מחייכים ומסתוריים בג'יפים צבאיים, רקדניות שחורות שיער, נפחים, דייגים, כובסות – תמונות ממדינה אבודה בשחור-לבן, היסטוריה ייחודית ונוגעת ללב המסופרת דרך רגעים שנצרבו על הפילם.

נדב מן, תושב קיבוץ מרחביה בן 65, בילה את העשור האחרון בהתרוצצות ברחבי ישראל ובסריקת אוספים פרטיים של תמונות.

מן נבר בקופסאות ובארונות, לרוב לבדו, ללא מימון חיצוני או גיבוי ממסדי, ומצא יותר מ-100 אלף תמונות, רובן מהעשורים שהובילו להקמתה של מדינת ישראל ב-1948. התוצאה היא אוצר של היסטוריה חזותית שהייתה אובדת בלעדיו. אין אוסף דומה בשום מקום אחר בישראל.

ילדה בקיבוץ שער הנגב (צילום: באדיבות נדב מן)
ילדה בשער הנגב (באדיבות נדב מן)

"אני מבלה את זמני בריצות ממקום למקום, בניסיון לתפוס את הדברים לפני שהם נעלמים", אומר מן.

חלק מהצלמים שמאחורי התמונות באוסף של מן היו אנשי מקצוע שתיעדו במודע את החיים בפלשתינה היהודית ואת שנותיה המוקדמות של המדינה. אחרים היו חובבנים שצילמו תמונות של משפחותיהם וחבריהם.

חלק מהתצלומים מבוימים ונראים כאילו היו יכולים למצוא את מקומם בחוברות המנסות לגייס כסף למגבית היהודית המאוחדת.

אחרים צולמו ללא ידיעת המצולמים, ולכן גם נוגעים ללב הרבה יותר.

בחלק מהמקרים אנחנו יודעים מי מופיע בתצלומים ומתי הם צולמו. במקרים אחרים המידע הזה כבר אבד. ישראל של התמונות האלו היא צרובת שמש, אופטימית, מאופיינת בעבודה קשה, רובה כפרית, ומעל לכול – צעירה.

מן, לשעבר מורה בתיכון, נולד ב-1947 במרחביה וגדל לצד ילדים אחרים בבית הילדים, תקופה שאותה הוא זוכר כתקופה מאושרת. חייו התקדמו במקביל לעלייתו ולירידתו של הסוציאליזם הקיבוצי והוא ראה כיצד הקהילה שלו עוברת מקומוניזם להפרטה.

 (צילום: Courtesy)
(צילום: Courtesy)
מקימי קיבוץ מלכיה (צילום: Courtesy)
מקימי קיבוץ מלכיה (צילום: Courtesy)

מרחביה אוכלסה לראשונה ב-1911, ננטשה לאחר מכן ואוכלסה שוב. אחד מהבניינים המקוריים משמש כעת כסטודיו של מן. הוא מעולם לא היה צלם בעצמו אך ניגש למשימה כחובב היסטוריה וכמורה.

"כדי לעורר עניין, במיוחד בקרב צעירים, אתה זקוק לאמצעים חזותיים", הוא אומר. "בתצלומים האלו, החומרים ההיסטוריים קמים לתחייה".

"ישראל של התמונות האלו היא צרובת שמש, אופטימית, מאופיינת בעבודה קשה, רובה כפרית ומעל לכל – צעירה"

הספרייה הלאומית בירושלים, שמבצעת כעת דיגיטציה של אוספי התצלומים, המסמכים ו-5 מיליון הספרים שלה, הכירה בחשיבות המקור ההיסטורי שגיבש מן, וכעת היא פועלת יחד איתו לארגון התצלומים שלו – אשר רובם מאוחסנים בכוננים קשיחים בסטודיו שלו בקיבוץ וחלק קטן בלבד זמין ברשת – והפיכתם נגישים לציבור.

"אנחנו רוצים להיות המקום שמחזיק כל מה שנדב סרק ואנחנו רוצים לעבוד איתו כשהוא ממשיך לאסוף עוד תצלומים", אומר חזי עמיאור, אחד מאוצרי הספרייה.

בכינרת, נערים ונערות מקיבוץ אפיקים (צילום: Courtesy)
בכינרת, נערים ונערות מקיבוץ אפיקים (צילום: Courtesy)
פרנק פלג מנגן בשבת בבוקר בקיבוץ עין גב, שנות ה-40 (צילום: Courtesy)
פרנק פלג מנגן בשבת בבוקר בקיבוץ עין גב, שנות ה-40 (צילום: Courtesy)

אחד מהאוספים האחרונים שסרק מן היה שייך לאדי הירשביין, צלם ירושלמי. הירשביין, שהגיע לישראל בצעירותו, לאחר שחי עם הפרטיזנים ביוגוסלביה במהלך מלחמת העולם השנייה, עבד בהמשך עבור העיתון הצבאי "במחנה" וכצלם עצמאי עבור גופים בינלאומיים כמו מגזין "Time".

הירשביין נפטר ב-2006, והותיר אחריו עשרות אלפי נגטיבים. בתו מיינה אותם ויצרה קשר עם מן. הוא צילם אישים כמו דוד בן גוריון וגולדה מאיר.

חוץ מגדולי האומה, גם "אנשים רגילים בירושלים, מצחצחי נעליים, מחנות עולים, את המשפחה שלנו", אומרת בתו, תמי לוי.

חגיגות 1 במאי בעמק הירדן בשנות ה-40, אוסף נפתלי אופנהיים (צילום: Courtesy Bitmuna)
חגיגות 1 במאי בעמק הירדן בשנות ה-40, אוסף נפתלי אופנהיים (צילום: Courtesy Bitmuna)

"אלו פריטים בעלי ערך היסטורי – הם מראים איך התלבשנו, מה עשינו", היא אומרת. על ידי שימור התצלומים, מן "משמר את ההיסטוריה שלנו".

הכתבה התפרסמה לראשונה ב-Times of Israel ב-27.2.2012

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 471 מילים
כל הזמן // שבת, 24 באוגוסט 2019
מה שחשוב ומעניין עכשיו

למקרה שפיספסת

סיפור לשבת גדר ההפרדה

יום אחד חניה אשתי לקחה את שקית התרופות שלה ועברה לישון בחדר אחר.

"זה הרבה יותר נוח ככה", היא אמרה.

והיא צדקה, כרגיל.

מאז אנחנו ישנים בחדרים נפרדים.

זה לא שיש או היה בינינו סכסוך כלשהו או ריב – אנחנו דווקא באחת מתקופות הזוהר של העניין המוזר והבלתי-ברור-בעליל הזה שנקרא "נישואין".

כאן המקום לציין שבשלושים ושמונה שנות נישואין רבנו כל כך הרבה, שהיום אנחנו כבר לא צריכים לנהל ריב קולני – כל אחד מאתנו כבר יודע מה השני חושב ויגיד, כך שבשביל לחסוך זמן לכולם אנחנו יודעים לריב בלי להוציא מילה מהפה.

גם בלי לעלות לטונים גבוהים ובלי להתנצח זה עם זה, אם כבר הרחבתי בעניין זה – זר שיביט בנו מהצד יראה זוג ברגעי שתיקה, כל אחד עסוק בענייניו, ולא ינחש אפילו שהרגע עברנו ריב קשה ללא מילים.

כשהזוגיות בינך לבין זוגתך מגיעה לכאלה רמות של הבנה הדדית וטלפתיה, אפשר לנהל ריב יפה אפילו כששניכם נמצאים בחדרים נפרדים.

זה מה שיפה בזוגיות אינטימית.

כתבתי למעלה שיום אחד חניה לקחה את שקית התרופות שלה ועברה לחדר אחר – הצעירים מבין הקוראים אינם יודעים זאת עדיין, אבל מגיע גיל שבו אתה מגדיר "בית" לפי המקום שבו שקית התרופות שלך נמצאת.

אדם צעיר מבין קוראיי כאן עלול למצוא עצמו עם הבנה לקויה בעליל של הפיזיולוגיה האנושית – הוא עלול לחשוב שאדם נושם, קם, יושב, זז ממקום למקום, מעכל, מייצר דם בעורקים ומזרים אותו ממקום למקום, מחרבן, משתין, ושאר פעולות גופניות יומיומיות כי ככה זה בטבע.

אז זה לא!

מגיע שלב מסוים בחיים שבו כל הדברים האלה אינם אמורים לקרות ללא תרופות וכדורים – לפחות ככה הסביר לי ד"ר סברדלוב מהכללית, ורשם לי תקציר של בית-מרקחת אישי שאני צריך לקנות.

בטח גם הרופא שלכם הסביר לכם את הדברים האלה, ואם במקרה אתם לא זוכרים את זה, גם לזה יש כדורים מתאימים.

הסתכלתי על חבילת המרשמים שהרופא נתן לי, חשבתי על הארון הקטן שתלוי אצלי באמבטיה, מעל הכיור, ועלה בדעתי שאני צריך להחליף אותו בארון איקאה מסוג "בילי", זה עם החמש דלתות, שני מטר גובהו.

לאמריקאים יש ביטוי כזה, שבא להבהיר שהחיים לא פיקניק והם צריכים לעבוד לממן את מחייתם, ועל כן הם עובדים To pay the rent, "עובדים כדי לשלם את שכר הדירה".

ישראלים בגילנו עובדים בשביל לממן את הוצאות קופת חולים.

* * *

אז חניה עברה לישון בחדר אחר, כאמור.

זה כל כך יותר נוח ככה, אני יכול לספר לכם עכשיו, שלפעמים כשאני שוכב במיטה ומביט בתקרה, ולידי לא שוכבת מישהי שמביטה בתקרה יחד אתי ומציינת שהגיע הזמן לסייד אותה, אני שואל את עצמי למה אנשים צעירים חייבים להיות כל כך מטומטמים ולעשות את מה שלימדו אותם בסרטים ואולי גם בבית, ולא את מה שנוח באמת.

כמו לישון בחדרים נפרדים.

בעבר, חניה ואני נהגנו להתחלק במיטה הזוגית כמו כל הזוגות הנשואים – שני שליש משטח המיטה הלך אל חניה והשליש האחרון נשאר עבורי. אחרי שעברנו לישון בחדרים נפרדים לקח לי שנה וחצי עד שהעזתי לפלוש לחלק של חניה במיטה הזוגית שנשארה אצלי.

שנה וחצי.

עד אז ישנתי כהרגלי בשליש שבצד שלי והשתדלתי לא ליפול מהמיטה. כמו שעשיתי תמיד כשחניה עדיין הייתה במיטה אתי.

* * *

גם אתם למדתם במהלך הנישואין לכסות את כל הגוף בעזרת הקצה של השמיכה הזוגית? בקיץ זה לא נורא, אפשר להסתדר ככה, רק בחורף זו קצת בעיה.

עד שלמדנו שאפשר לישון במיטה זוגית עם שתי שמיכות.

היום זה אולי נראה טבעי – בתחילת שנות השמונים, כשהתחתנו, לא היו שמיכות מפוצלות למיטה זוגית. זה נראה רעיון מופרך. היית אמור להילחם בלילה מלחמת קיום על כל סנטימטר של שמיכה. שיחקת משיכת-חבל עם זוגתך, והכל מתוך שינה-לא-שינה. מאבק הישרדות לחיים או למוות על השמיכה.

שלא לדבר על הבעיטות שנתנו זה לזו תוך כדי שינה.

אז בשלב הראשון למדנו להפריד שמיכות, ואחר-כך למדנו להפריד חדרים.

זה נקרא אבולוציה.

ועדיין לא הזכרתי טלוויזיות נפרדות – מישהו מצפה ממני ברצינות לראות את הכלה מאיסטנבול? מצד שני – מישהו יכול להושיב את חניה לראות סרט פעולה של ג'ייסון סתייט'ם? אתם רציניים?

* * *

בפוסט "אהבה היא לא כל הסיפור" שהעליתי לפני שבוע תיארתי משבר שעברנו בחיי הנישואין, לפני הרבה שנים, ובמהלכו עברנו לישון בשני חדרים נפרדים והיינו על סף פירוד, עד שחזרנו לישון יחד בשלב כלשהו. זה עניין אחר לגמרי כשאתה ישן בנפרד כי אתה רוצה לבטא כעס שיש בך, או כשאתה ישן בנפרד כי בסופו של דבר זה באמת הרבה יותר נוח, וכלפי בן או בת הזוג שלך אין לך כעס ואפילו להיפך – הרבה אהבה.

חייב לציין שהמעבר לשני חדרי שינה נפרדים גם שידרג משמעותית את חיי המין שלי – אני כבר לא צריך לחכות שחניה תירדם לידי לפני שאני מדליק את הטאבלט וגולש באתרי פורנו. אני יכול להדליק אותו מתי שבא לי!

הגברים מבין הקוראים שלי מתפוצצים עכשיו מקנאה, אני יודע.

פעם ביום, בשעת ערב לפני השינה, יש לנו זמן איכות זוגי – אנחנו נפגשים במיטה הזוגית הישנה ובוחרים סרט או סדרה לצפות בהם יחד. זה לוקח לנו חצי-שעה להגיע להסכמה על משהו ששנינו מוכנים לצפות בו, ואז אנחנו צופים בו בהרמוניה מלאה. שזה אומר – שנינו לא סובלים את מה שבחרנו.

ואז, אחרי חצי שעה כזו, בהרמוניה מלאה אנחנו מגיעים להסכמה לעצור את הסרט או הסדרה ולחפש משהו אחר.

ההרמוניה פנים רבות לה. רק אומר.

* * *

בשלב הזה של הדיון בלינה המשותפת אני חייב להתעכב על נושא שאולי אינו נעים לחלק מהקוראים לדון בו, אבל מדובר בפעולות טבעיות לחלוטין של הגוף, ובאורח ספציפי יותר – מדובר בפעולת העיכול.

העיכול נושא עימו גם תוצרים שאינם מוצקים אלא הם נדיפים במצב צבירה של גזים. ניסיון החיים שלי מלמד שככל שאתה עולה בגילך בשנים, כך מראים הגזים הללו פחות ופחות נטייה להישאר כלואים בגוף והם מחפשים את דרכם החוצה, לחופש.

נראה שכמו שיש תרנגולות-חופש, יש גזים שהחופש הוא המקום הטבעי להם.

גזי-חופש.

הזמן האהוב על הגזים הללו, הקרויים בשפה עממית "נודים", לצאת ולטייל, הן דווקא שעות החשיכה, שעות הלילה. אני חושד שהנודים הללו שייכים למשפחת העטלפים או הערפדים, והזמן המועדף עליהם על כן לצאת אל אוויר העולם הוא כשאתה שוכב בלילה בחשיכה במיטה, בין אם אתה ער או לא.

והם נוטים לעשות זאת בליווי קולות תרועה כאילו יום כיפור בעיצומו ומישהו עומד בחלל החדר ותוקע בשופר.

תקיעה, תרועה, שברים.

מסורת היא דבר יפה, אגב.

כשאתם שניים בלילה בחדר, העניין הזה יכול להפוך לסכנת חיים. קראתי לפעמים על אנשים שנרדמו בלילה עם תנור נפט דולק והתעוררו בבוקר מתים, וחשבתי: "ריבונו של עולם – אנחנו ישנים הרי כל לילה בחדר מלא גזים!"

פעם, כשעדיין נהגנו לישון באותו חדר, חניה הביעה את חששה מכך שאני לא נועל את דלת חדר השינה, "כי אם ייכנסו גנבים לבית בלילה הם עלולים להיכנס לחדר השינה!"

"אין לך מה לדאוג", אמרתי לה. "אם הם ייכנסו לחדר השינה שלנו בלילה, המקסימום שיקרה הוא שנראה כותרת בעיתון או בוויינט – 'גופות של גנבים נמצאו ללא הכרה בחדר שינה באחד מיישובי עמק-חפר. כוחות הצלה מנסים להנשים אותם' ".

אם אתם מעל גיל חמישים אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 1,050 מילים

המערכת הפוליטית מגיבה לפיגוע ליד דולב; ביקורת דווקא מימינה על הממשלה

עמיר פרץ, סתיו שפיר, אביגדור ליברמן, וגם שקד וסמוטריץ - כולם מאשימים בפיגוע הנורא בדולב שבו נרצחה רינה שנרב מלוד את הממשלה שהפקירה, לטענתם, את הביטחון ● סקר חדשות 12 מראה על סטגנציה - אבל גדעון סער הוא המועמד המועדף על הציבור לרשת את נתניהו בליכוד

עוד 23 עדכונים
עודכן לפני 3 שעות

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

ביום רביעי, כשבארה״ב סערו בעקבות דבריו של דונלד טראמפ על ״חוסר הנאמנות״ של יהודים המצביעים לדמוקרטים, אחד הבודדים שיצאו להגנתו היה ויין אלין רוּט, מנחה תוכנית אירוח שמרני ● מי האיש שנשיא ארה״ב מצטט ומדוע הם כל כך אוהבים זה את זה?

עוד 562 מילים
רקפת רוסק עמינח מציגה:

בדרך למיקונוס שוכחים את האתיקה הבנקאית

אם מנכ"לית לאומי נוסעת לחו"ל עם הלקוח הטייקון עידן עופר, איזה מסר היא משדרת בדיוק? ● מה זה אומר על ההחלטות של לאומי לגבי האשראי לחברות של עופר? ● ומה אמורה לחשוב עכשיו הפקידה בסניף באור יהודה? אם הלקוח מביא לה בושם, מותר לה לקחת? ● פרשנות

עוד 1,186 מילים
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
הֶסְכֵּם

חשיפה בלעדית: אמיר בן-דוד מפרסם את ההסכם שנחתם בין אביגדור ליברמן (להלן ״ישראל ביתנו״) לבין בני גנץ, יאיר לפיד, משה בוגי יעלן וגבי אשכנזי (להלן ״כחול-לבן״) בנוגע לחלוקת עודפי קולות המצביעים התמימים במועד ב' של בחירות 2019

עוד 739 מילים

המסרים שמעביר איימן עודה בימים האחרונים, של שילוב הרשימה המשותפת בקואליציה, הם לא סתם פרובוקציה ● עודה יודע שהדרך ארוכה לשילוב חברי הכנסת הערבים במוסדות השלטון ● אבל הוא גם יודע שהערבים רוצים אינטגרציה - ורק בשביל זה הם יצאו לקלפיות ● פרשנות

עוד 642 מילים ו-1 תגובות

זה ייגמר בבכי ישראל ויהודי ארה״ב נשאבים לתוך הקלחת הפוליטית באמריקה

עד לאחרונה, ישראל נהנתה מקונצנזוס נדיר בזירה הפוליטית המקוטבת של ארצות הברית ● איסור הכניסה לארץ של המחוקקות תומכות ה-BDS בשבוע שעבר, והעמידה האיתנה של ממשלת ישראל לצד דונלד טראמפ - גם כשהוא תוקף את יהודי ארה״ב - הזיקה ליחסי המדינות באופן שעלול להיות בלתי הפיך, אם ישראל לא תתעשת מייד ● פרשנות

עוד 1,400 מילים

מיקה נבחרה כסמל לשילוב. עכשיו היא עומדת בפני גירוש

מיקה באקרו, ילדה ממוצא פיליפיני, מככבת בחוברת לימוד שהוציא המרכז לטכנולוגיה חינוכית, כדוגמה ומופת לסובלנות ולשילוב בישראל ● ביום ראשון עצרה רשות האוכלוסין וההגירה את מיקה ומשפחתה ● הערעור שהגישו היום נגד גירושם וכליאתם - נדחה

מימין: מיקה באקרו המועמדת לגירוש, בחוברת של מט״ח

מיקה באקרו, ילדה בת 13 של בני זוג מהפיליפינים, מככבת בחוברת לימוד של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח), כדוגמה ומופת לשילוב בחברה הישראלית. בימים אלה מיקה ומשפחתה מועמדים לגירוש.

מט"ח, גוף עצמאי הפועל לתועלת הציבור למען קידום מערכת החינוך בישראל, הוציא לפני כשנתיים חוברות לימוד לכיתות ד' במקצועות חברה, ואזרחות. נושא החוברות היה "ישראלים צעירים" והוצגו בו ילדים ממגזרים שונים בחברה.

מיקה באקרו השתתפה באחת החוברות שהפיקה מט״ח לצד חברה לכיתה, כדוגמה לישראלית צעירה. שניהם למדו באותה העת בבית ספר בלפור בתל אביב והשתתפו בפעילות של הצופים.

מיקה באקרו בחוברת של מט״ח
מיקה באקרו בחוברת של מט״ח

"ההורים שלי מהגרי עבודה שהגיעו לארץ לפני 20 שנה מהפיליפינים, כדי לעבוד כמטפלים בקשישים", סיפרה על עצמה מיקה בחוברת. "כאן הם נפגשו והתחתנו ונולדו להם שתי בנות, אני ומאורין אחותי. אף פעם לא הייתי בפיליפינים, אבל אני יודעת טגאולוג, השפה שמדברים בפיליפינים, אני יודעת גם עברית כמובן".

ביום ראשון, 18 באוגוסט, עצרה רשות האוכלוסין וההגירה את מיקה, את הוריה, שילה וראנדי, ואת אחותה מאורין, כחלק ממבצע הגירוש של עובדות זרות מהפיליפינים, שאשרת העבודה שלהן פגה. הארבעה נעצרו ביום ראשון ומאז הם כלואים בכלא "גבעון" ברמלה.

"הבן שלי לומד עם מיקה מכיתה א', היא חברה טובה שלו וחלק בלתי נפרד מהכיתה ומחבורה גדולה של ילדים", אומרת רותי בטינגר, שעיצבה את חוברות "הישראלים הצעירים" עבור מט"ח, ושבנה הצטלם לצד מיקה בחוברת.

"אנחנו, הורי וילדי בית הספר המומים מהמעצר ומוחים עליו. הגענו אתמול (ד') לבית המשפט, שבו התרחש הדיון אודות גורל המשפחה, והילדים הורשו להיפגש עם מיקה ומאורין. זה היה מאורע מאוד קשה, כי הילדים יצאו בוכים ועצובים. חשוב לנו לחזק את המשפחה ואת הבנות כי הן חלק מהשפחה ומהקהילה שלנו".

מחאה נגד גירוש עובדים פיליפינים וילדיהם (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
מחאה נגד גירוש עובדים פיליפינים וילדיהם (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

היום (ה׳) החליט בית הדין לעררים בתל אביב לדחות את הערעור שהגישו שילה ולסקו ורנדי בקארו ושתי בנותיהם, על ההחלטה לגרשם לפיליפינים. כמו כן נדחתה בקשתם להשתחרר מהכלא עד לגירושם ונקבע כי "רשות האוכלוסין וההגירה תפעל להרחקתם בהקדם האפשרי".

במינהל האוכלוסין סירבו להתייחס למעצר הספציפי של בני המשפחה, בין השאר משום שמעצרם של בני המשפחה נדון כעת בבית הדין לערעורים.

באשר לסוגיית גירושם של אזרחים זרים נמסר ממינהל האוכלוסין: "מדובר באזרחיות זרות השוהות בישראל תקופה ארוכה מאוד, בניגוד לכל דין וללא כל מעמד מוסדר. בחלק מהמקרים, אם לא ברובם, אבות הילדים ממתינים להם במדינת המוצא, ולחלקם יש גם ילדים נוספים שם, נוסף על הילדים השוהים כאן.

"העובדות, שכולן כבר אינן עובדות בסיעוד שנים רבות, נעצרו בגין שהיה בלתי חוקית ואולם, מתוך התחשבות ורצון לבוא לקראתן, הוחלט כהחלטה עקרונית לסמוך עליהן ולאפשר לילדיהן לסיים את שנת הלימודים כראוי ושהאמהות יכבדו את הסיכום, ייצאו באופן עצמאי יחד עם ילדיהן ויחזרו לביתן (ללא "גירוש").

"בניגוד לתמונה המצטיירת, מדובר במאות שוהות בלתי חוקיות אם לא יותר.

"אנו מצרים על הניסיון הבלתי פוסק לנצל את ההחלטה המתחשבת לרעה. המציאות מוכיחה כי עד כה, לאחר שעבר המועד שבו התחייבו לצאת, כי האמהות לא עמדו בהתחייבותן, וכי אף אחת מהן לא כיבדה את הסיכום עם הרשויות.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 441 מילים

הקפה הזול מתקרר: קופיקס סגרה השנה עשרה סניפים ומכירותיה ירדו ב-8%

רשת הקפה והמרכולים המוזלים הכפילה את ההפסד ברבעון ביותר מפי 2 לרמה של 6 מיליון שקל ● צברה עד כה הפסד של 48 מיליון שקל ● קופיקס מפעילה כיום 106 סניפי קפה ו-31 סופרים בישראל ועוד 139 סניפים בזכיינות ברוסיה

רשת הקפה והמזון המוזל קופיקס ממשיכה להציג הפסדים ולסגור סניפים. ההכנסות לרבעון השני ירדו ב-8% לרמה של 68 מיליון שקל. הירידה נובעת הן מפעילות בתי הקפה והן מפעילות המרכולים. קופיקס מסבירה את הירידה בצמצום מספר הסניפים ובירידה במכירות של הסניפים שהיו פתוחים גם אשתקד.

למרות החולשה במכירות, הרשת הצליחה לשמור על יציבות הרווח הגולמי ברבעון, ברמה של כ-18 מיליון שקל, הודות לצמצום הוצאות ושיפור תנאי הסחר תחת המטרייה של רשת רמי לוי.

בשורה התחתונה, קופיקס הכפילה את ההפסד הרבעוני ביותר מפי 2 לרמה של כ-6 מיליון שקל, ובמחצית הראשונה כולה ההפסד גדל ל-11.5 מיליון שקל. ההפסד מיוחס הן לפעילות בתי הקפה והן לפעילות המרכולים.

מתחילת השנה הנוכחית, קופיקס סגרה 10 סניפים של בתי הקפה בהפעלה עצמית וזכיינות, ופתחה סניף מרכול אחד.

אבי כץ (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
אבי כץ (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

בסך הכל, הרשת מפעילה כיום 106 סניפי קפה ו-31 סניפי סופר קופיקס. במקביל, קופיקס פתחה עד היום 139 בתי קפה בזכיינות ברוסיה.

קופיקס דיווחה על תוצאותיה אתמול אחר הצהריים. הרשת, שהוקמה ב-2013 על ידי אבי כץ, פרצה לשוק במכירת מגוון מוצרים במחיר אחיד של 5 שקלים. לפני ארבע שנים היא הונפקה בבורסה בתל אביב.

מנכ"לית הרשת היא איריס גרייבר ובעלת השליטה היא רשת רמי לוי המחזיקה כ-50% והמייסד אבי כץ מחזיק כ-10%. עד היום צברה קופיקס הפסדים של 48 מיליון שקל בסך הכל.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 198 מילים

הקשר בין בחירות וחקירות לא התחיל בכחול-לבן

מאז ומתמיד נהגו המפלגות בישראל לשכור חוקרים פרטיים וחברות אבטחת מידע ולשלב אותם בקמפיין הבחירות ● אם פעם החשש היה גניבת סרטוני התעמולה לפני שידורם, היום בעיקר חוששים מחפרפרות והדלפות ● ועדיין, מומחים בתחום אומרים: האזנות סתר כמעט אף פעם לא מאותרות

החקירה הפנימית שנערכה בכחול-לבן, אשר נחשפה בימים האחרונים בתקשורת, אינה אירוע חריג בפוליטיקה. גם ההדלפות והמתיחויות הפנימיות ברשימת המרכז-ימין החדשה אינן דבר חדש.

מפלגות פוליטיות היו מאז ומתמיד – וימשיכו להיות – כר פורה לחילוקי דעות ומאבקים, חלקם ממניעים ענייניים וחלקם תוצאה של הכוח, הכבוד ולעתים גם הכסף, הכרוכים בעשייה הפוליטית.

כמה חוקרים פרטיים ששוחחו עם זמן ישראל מעידים, כי מאז ומתמיד נהגו המפלגות בישראל לשכור את שירותיהם. לרוב מדובר בבדיקות שנועדו לחשוף חפרפרות, לוודא שהמטה אינו מושא להאזנות סתר, לבצע תחקירי עומק על יריבים, ולחשוף חדירות סייבר. כחול-לבן לא המציאו דבר.

לדברי ח"כ לשעבר איתן כבל, הנוהג לשכור משרדי חקירות היה נפוץ בעיקר בשנות השמונים והתשעים, טרום עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, כאשר תשדירי התעמולה בטלוויזיה נתפסו ככאלה שיכולים להכריע מערכות בחירות.

איתן כבל (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
איתן כבל (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

"הניסיון לגנוב, או לפחות המחשבה שגונבים לך את החומר, וכבר באותו לילה יודעים לתת לך תשובה מוחצת, הפכה להיות אחד הדברים הכי מרכזיים בקמפיינים", אמר כבל.

"לדעתי, אם אתה שואל אותי על אמת, זה אגדות. אבל אז משרדי חקירות עבדו סביב השעון במערכות הבחירות.

"אני אספר לך אנקדוטה. ב-2006, כשניהלתי את קמפיין מפלגת העבודה, פנה אלי אחד המשרדים ואמר בוא תשכור את שירותיי. שאלתי, כמה אתה רוצה? והוא ענה: לא פחות ממיליון שקל. עניתי לו: מצידי, שיגנבו את הכל".

כבל מעריך שהתפתחות תחום הסייבר עשויה לגרום לצמיחה מחודשת של תחום החקירות הפרטיות בקמפיינים, מחשש לחדירה למאגרי מידע, גניבת חומרים והטמעת וירוסים שיפגעו ביכולות השיווק והתפעול של המפלגות.

"ב-2006, כשניהלתי את קמפיין מפלגת העבודה, פנה אלי אחד המשרדים ואמר בוא תשכור את שירותיי. שאלתי, כמה אתה רוצה? והוא ענה: לא פחות ממיליון שקל. עניתי לו: מצידי, שיגנבו את הכל"

לדברי החוקרים הפרטיים, החקירות הנוכחיות אכן עוסקות בעיקר בסייבר, אך גם באיתור חפרפרות והאזנות סתר. ובעוד שהאזנות סתר כמעט אף פעם לא מאותרות, חפרפרות דווקא נחשפו בכמה מקרים.

לדברי אסף ויצמן, יו"ר לשכת החוקרים הפרטיים, בחלק מהמקרים שבהם שכרו מפלגות משרדי חקירות, המטרה היתה להפריך מידע שקרי שנועד לפגוע בהן.

"כל בן אדם שרוצה לברר את האמת ולהציג אותה, בניגוד לטענות של מישהו אחר, משתמש בחוקר פרטי. זה נכון גם לחברות ומפלגות. הרעיון בשימוש בחוקרים פרטיים הוא שהם באים בצורה סמויה, משקפים את המציאות כפי שהיא, ומציגים את ההוכחות והראיות לכך".

ויצמן מבהיר כי חקירות שנועדו לאסוף מידע מכפיש על יריבים פוליטיים פחות נפוצות, הן בגלל העלות הגבוהה הכרוכה בפעילות כזאת, והן משום שחוקרים חוששים לתת יד למה שעשוי להפוך לסחיטה.

"רוב העיסוק שלנו היום במה שקשור למפלגות ובחירות קשור למדיה ולעניין הדיגיטלי. המון מפלגות משתמשות בפרופילים מזויפים, בקבלני קולות, בקניית חבילות לייקים ובטכניקות דומות, כדי לקבוע את סדר היום הציבורי".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 398 מילים
לאן באמת הולכים כספי המסים של תושבי עפולה?

עיריית עפולה מציגה: פחות 3 מיליון שקל לתושבים, 2 מיליון שקל יותר למשכורות

תחקיר זמן ישראל משכורות מנופחות, קיצוץ בשירותים לציבור, מינויים שנויים במחלוקת, הקמת אגף עירוני שרבים מערערים על נחיצותו וניסיון להעביר את אחד מבתי הספר בעיר לידי ש"ס ● כתבה שנייה על התנהלותו של ראש עיריית עפולה, העיר שמסרבת לרדת מהכותרות

עוד 2,368 מילים ו-1 תגובות

ליברמן: בעד מצעדי גאווה, לא בקרב הקהילה החרדית

יו"ר ישראל ביתנו הגיב להקלטה מ-2013 בה נשמע מתנגד לקיום מצעדי גאווה ואמר: "מפלגתנו דוגלת בעיקרון של חיה ותן לחיות ומכבדת כל אדם באשר הוא" ● איימן עודה הצהיר על נכונות לשבת בקואליציית מרכז-שמאל בתנאים מסוימים ● חבריו לרשימה פחות מתלהבים ● גם בכחול-לבן מסתייגים ● גדעון סער: "שקד תהיה בליכוד, היא כרגע בחניית ביניים"

עוד 37 עדכונים
סגירה