נושא
צילום

קולנוע עידן הקרח

אחרי 40 שנה של צילום תת-ימי, לעמוס נחום נשאר חלום אחד להגשים ● סרט תיעודי חדש מתעד את המרדף המרהיב והמסוכן שלו אחרי דוב הקוטב הענק ● "האמת היא שמעולם לא נכשלתי בניסיון לראות חיה, לבוא במגע עם החיה"

  • משפחת דובי קוטב שוחים (צילום: באדיבות עמוס נחום)
    באדיבות עמוס נחום
  • עמוס נחום (צילום: קדינג זו)
    קדינג זו
  • פינגווין עומד בפני כלב ים נמרי (צילום: באדיבות עמוס נחום)
    באדיבות עמוס נחום
  • דוב קוטב "מושיט יד ללחיצה" (צילום: באדיבות עמוס נחום)
    באדיבות עמוס נחום
עוד 889 מילים
  • ילדים בטיול לעין גדי ומצדה, תחילת שנות ה-50 (צילום: אפרים אילני)
    אפרים אילני
  • ראש הממשלה לוי אשכול עם משפחתו, לפני 1967 (צילום: אפרים אילני)
    אפרים אילני
  • חברי חטיבת הקומנדו שועלי שמשון במהלך מלחמת העצמאות (צילום: אפרים אילני)
    אפרים אילני
  • גבר מוכר סברס ברחוב בשנות ה-50 (צילום: אפרים אילני)
    אפרים אילני
  • פיצוץ רכב ברחוב בן יהודה בירושלים, 22 בפברואר, 1948. טרוריסטים ערבים שנהגו ברכבים של הצבא הבריטי התפוצצו, והרגו בין 49 ל-58 אזרחים, ופצעו בין 140 ל-200 (צילום: אפרים אילני)
    אפרים אילני
  • ילדים ישראלים (צילום: אפרים אילני)
    אפרים אילני
  • מואזין קורא לתפילה באולפן קול ישראל, תחילת שנות ה-50 (צילום: אפרים אילני)
    אפרים אילני

תמונות נדירות האיש שצילם את ישראל - מזווית קצת אחרת

הצלם אפרים אילני תיעד את הקמת המדינה ברגישות יוצאת דופן ● "דוד בן גוריון, או האיש שמטאטא את שוק מחנה יהודה, הוא התייחס אליהם באופן דומה" ● עכשיו בנו, מחפש קונה לאוסף שהשאיר אחריו

ראש עיריית ירושלים טדי קולק מחייך וכורע ברך ליד מרלן דיטריך. קליק.

עזר ויצמן, אשתו ראומה ובנם שאול יושבים סביב שולחן האוכל. סנאפ.

הפתיחה של הכביש מבאר שבע לסדום ב-1950. קליק.

אפרים אילני עבד בתור צלם עיתונות יותר מ-40 שנה. הוא לכד את הפרצופים של העולים ששוחררו ממחנות המעצר בקפריסין ותיעד חיילות בהכשרה בשנות ה-60. הוא כיסה את הפתיחה של תחנות כוח ופיתוח של נמלים על קו החוף.

בהרבה מקרים, בנו פיטר היה צמוד אליו, חמוש במצלמה קטנה משלו.

"אני עדיין חושב על מה שהוא לימד אותי, 'אם אתה לא רואה את הסיפור בתוך המסגרת, אל תצלם את התמונה", אומר פיטר, כשהוא מצביע על האוסף הגדול של אביו, המאוחסן כעת בצורה מסודרת במרתף ביתו במדינת ניו יורק.

גבר מוכר סברס ברחוב בשנות ה-50 (צילום: אפרים אילני)
גבר מוכר סברס ברחוב בשנות ה-50 (צילום: אפרים אילני)

פיטר, שעובד כעת בתחום הנדל"ן, סיים לאחרונה לקטלג רבים מאלפי הנגטיבים שהותיר אביו. מאות מתוכם גם נסרקו על-ידו. האוסף המשפחתי כולל גם אלפי שקופיות בצבע וקרוב ל-200 הדפסים בשחור-לבן, שאביו יצר לפני שנים.

על אף שרבים מהצילומים נמצאים בארכיון קק"ל ובאוספים פרטיים, אילני הבן מקווה שמישהו יקנה את הארכיון של אביו, שנמצא במצב מעולה. "הייתי רוצה למכור אותו בשלמותו מתוך כוונה שלציבור תהיה גישה אליו", הוא אומר.

מאחורי העדשה

אפרים אילני, שנולד ב-1910 בשטוטגרט, גרמניה, עבר כנער במפעל המצלמות אגפא במינכן. שם קיבל את המצלמה הראשונה שלו והחל ללמוד צילום.

ב-1933 נאלץ להצטרף למפלגה הנאצית כדי לשמור על המשרה שלו, תוך שהוא מסתיר את עובדת היותו יהודי. שנה לאחר מכן, המנהל של אילני העביר לו הודעה – הגסטפו מחפש אותך, הם סבורים שאתה יהודי. "אני לא יודע אם אתה יהודי", אמר המנהל לעובד הצעיר. "אבל אם אתה כן, עלייך לעזוב".

אפרים מעולם לא חזר לאגפא, אך לפני שעזב את גרמניה ביקר בפעם האחרונה בשטוטגרט, שם ביקש מאביו שיימלט גם הוא לארץ הקודש, עם אחיו הצעיר בני.

אביו של אילני אמר שהוא יבוא ברגע שבני יסיים את בית הספר התיכון. זה לא קרה: אביו ואחיו נעצרו ונשלחו למחנות הריכוז. אביו של אילני לא שרד, אך לאחר שבילה ארבע שנים במחנות, בני הצליח לברוח לשווייץ.

במקביל, אפרים בן ה-24 היגר לפלשתינה, למד עברית והצטרף להגנה, אשר הורתה לצלם המוכשר להתגייס למשטרת המנדט הבריטי ולעבוד שם כסוכן סמוי.

והוא עשה זאת, במשך 12 שנים. אחרי שעזב את המשטרה, מפקדיו של אילני הציעו לו אזרחות בריטית (הצעה לה סירב) ואת האקדח שלו (אותו שמר).

ילדים ישראלים (צילום: אפרים אילני)
ילדים ישראלים (צילום: אפרים אילני)

ב-1946, ההגנה ביקשה ממנו לתעד רבים מהאירועים שהתרחשו לקראת עצמאותה של ישראל. אילני תיעד את המהומות בעקבות אישור תכנית החלוקה של האו"ם בדצמבר 1947, ואת השרפה של המרכז המסחרי בירושלים.

הוא צילם גם את הפיצוץ ברחוב בן יהודה בירושלים ב-1948 ובבניין הסוכנות היהודית. והוא היה עד לפינוי של מתחם ה"בווינגרד" בירושלים ב-1947, כמו גם לעזיבת המשלחת הבריטית את ארץ ישראל, באפריל 1948.

עשורים של תיעוד

לאחר הקמת המדינה, אילני עבד בתור צלם עיתונות עבור יונייטד פרס אינטרנשיונל. צילומיו הופיעו על שערים של מגזינים כמו Look ו-Life.

ב-1951 הפך לצלם הרשמי של הבונדס, והחל לצלם את ההתפתחות של המדינה. הוא הפנה את עדשתו לעובדי מפעל וחקלאים, השקות כבישים ופעילויות כרייה.

לאורך הדרך הוא צילם גם פוליטיקאים וגם אזרחים משורה. "דוד בן גוריון, או האיש שמטאטא את שוק מחנה יהודה, הוא נתן להם את אותה תשומת לב, הוא התייחס אליהם באופן דומה", אומר פיטר.

"במקום לתעד את מונומנטים, אילני להתרכז בתיעוד הפנים של הישראלים. הצילומים שלו ידעו איך לשלב רגישות ואבחנה עמוקה בתוך הצילום המתועד ואפילו להוסיף הומור קל"

יהודית קפלן, ראש מדור עיזבונות צילום ואוצרת שותפה במחלקת הצילום של מוזיאון ישראל, אומרת כי צילומיו היו חלק חשוב מהתיעוד של הישות הציונית.

"במקום לתעד את מונומנטים, אילני להתרכז בתיעוד הפנים של המשתתפים והעובדים בעבודתם וההקמה של הישובים שלהם, ובמקביל היה ידוע בצילומים שלו של פוליטיקאים ישראלים. הצילומים שלו ידעו איך לשלב רגישות ואבחנה עמוקה בתוך הצילום המתועד ואפילו להוסיף הומור קל", היא אומרת.

כשפיטר גדל, המשפחה גרה בירושלים והייתה חלק מקומץ משפחות שהחזיקו במכונית ובטלפון, שני כלים הכרחיים עבור אילני. במהלך הקריירה שלו, הוא עשה את רוב עבודות המעבדה של עצמו, והפעיל חדר חושך בבית.

לאחר שפרש ב-1977, הוא לא הניח את המצלמה שלו. אחד מהפרויקטים האחרונים שלו היה אלבום של פורטרטים עצמיים.

פיטר אילני (צילום: קתרין ג'יי. פרינס Times of Israel)
פיטר אילני (צילום: קתרין ג'יי. פרינס Times of Israel)

"הוא היה אמן במעבדה. הוא היה נדהם מכמה שאפשר לעשות מניפולציות בעזרת טכנולוגיה חדשה – לשנות את הצבע, לשנות את הצלליות", אומר פיטר.

אילני נהרג ב-1999, ביום כיפור, והוא בן 89. מכונית פגעה בו כשחצה את הכביש במעבר חצייה לאחר תום התפילות. עבור פיטר, המורשת של אביו היא כפולה. "הוא הותיר את ההיסטוריה שלו ואת ההיסטוריה של ישראל, אבל מבחינתי, כדי לקבל את תשומת הלב שלו למדתי צילום. הצילום חיברו אותנו", הוא אומר.

הכתבה פורסמה לראשונה ב-The Times of Israel

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 700 מילים
  • חיילים מגדוד 55 נחים על רקע כיפת הסלע (צילום:  Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited)
    Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited
  • חייל פצוע ושני חברים לקרב באוגוסטה ויקטוריה (צילום:  Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited)
    Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited
  • מסתערים קדימה דרך שער האריות ב-7 ביוני 1967 (צילום:  Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited)
    Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited
  • מפקד הפלוגה עוזי אילת מתדרך את חיילי פלוגה ב', גדוד 71, חטיבה 55, לפני המלחמה (צילום:  Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited)
    Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited
  • חיילים מקבלים הנחיות על רקע כיפת הסלע (צילום:  Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited)
    Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited
  • חיילים חוזרים לציוד שלהם בתום המלחמה, מודעים לחסרונם של אלה שאינם עוד איתם (צילום:  Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited)
    Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited

זהב שחור-לבן הצנחן הביישן שתיעד את הקרב על ירושלים

הצנחן יוסי שמי צילם את חבריו לנשק במהלך ההשתלטות על הכותל ועל הר הבית ב-1967 ● כשהמלחמה נגמרה, שם את התמונות ההיסטוריות במגירה בקיבוץ - ושכח מהן ● רק עכשיו הוא מבין איזה אוצר יש לו ביד

במאי 1967, יוסי שמי, צלם ונגן טרומבון חובב מקיבוץ בית זרע, נקרא למילואים. הוא לקח את מצלמת הישיקה שלו וחיבר אותה לשחפ"ץ. הוא היה בן 23, ואף על פי שכבר השתתף בכמה קרבות בעבר, זו הייתה המלחמה הראשונה שלו.

לא היה לו עניין בהיסטוריה. לא בעשיית היסטוריה ולא בתיעוד שלה. הדבר היחיד שעניין אותו, לדבריו, היה להוריד את הראש ולהישאר בחיים.

למעשה, שמי – שאיבד עין אחת, את רוב חוש השמיעה שלו וחלק גדול מגולגולתו במארב של הפידאיון ליד ים המלח בפברואר 1969 – השתמש בשפה צבעונית יותר. הוא היה תקיף למדי; הוא רק רצה שזה ייגמר ושהוא וחבריו יחזרו הביתה בשלום.

והמצלמה? לדבריו, היא פשוט הייתה חלק ממנו. "אני מצלם תמונות כמו שאתה שופך כפית סוכר לכוס הקפה שלך", הוא אומר.

חייל בכותל המערבי ביום ההשתלטות עליו; נראה שאינו שותף למצב הרוח הלאומי הצוהל (יוסי שמי, כל הזכויות שמורות; אין ליצור רפרודוקציות) (צילום: Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited)
חייל בכותל המערבי ביום ההשתלטות עליו; נראה שאינו שותף למצב הרוח הלאומי הצוהל (יוסי שמי, כל הזכויות שמורות; אין ליצור רפרודוקציות) (צילום: Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited)

כשזה נגמר, אחרי שהפלוגה שלו הסתערה קדימה דרך שער האריות והשתלטה על הכותל המערבי ועל הר הבית, הוא לקח את ששת גלילי סרט הצילום המלאים והניח אותם בקופסת עץ במגירה בקיבוץ בית זרע. לאחר מכן שלח מכתב רשמי ותמציתי לאנשים ששירתו איתו: אם הם רוצים תמונה, עליהם לציין בבירור ובאופן קריא איזו מהן, לשלוח לו 25 אגורות, והוא יפַתח אותה וישלח אותה בדואר.

מפקד חטיבת הצנחנים, מוטה גור, מי שהיה לו העונג לומר את שלוש המילים המפורסמות ביותר בעברית מודרנית – "הר הבית בידינו" – לקח ממנו כמה תמונות ופרסם אותן בספרו "שער האריות". שמי לא קיבל קרדיט על התמונות. אחרים לקחו להם חירות דומה לזו של גור. לשמי לא היה אכפת.

"אני פשוט לא מתעניין בדברים כאלה", הוא מסביר. "אכפת לי איזה סוג של מקטרת אני מחזיק ביד, איזה סוג של טבק יש לי במקטרת. אכפת לי מהילדים שלי, מהנכדים שלי. זהו זה".

אבל לבנו, שם, דוקטורנט לפילוסופיה ויוצר סרטים תיעודיים, היה אכפת. הוא מאמין שהתמונות שצילם אביו – תחת אש; בעודו מחפש את אחיו הבכור אלישע, שלחם לצדו באותה חטיבה; בעודו מסתער לצד חבריו; בעודו מתפעל מיופייה הבלתי רגיל של אחות שהובילה בכיסא גלגלים את אחד הפצועים במצעד הניצחון על הר הבית – מציגות צד אחר של המלחמה.

התמונות של יוסי מציגות מבט מלמטה, שבו כאבם של הצנחנים, שאיבדו 98 מאנשיהם בשני ימי קרב, אינו מוסווה על ידי עליצות קולקטיבית, או מושתק על ידי קול הפעמונים של שולי נתן, ששרה "ירושלים של זהב".

חייל בפלוגה של יוסי, פציפיסט מטבעו, שנמנע מלהשתמש בנשק ומיקד את תשומת לבו בבעלי החיים שחצו את דרכו (צילום: Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited)
חייל בפלוגה של יוסי, פציפיסט מטבעו, שנמנע מלהשתמש בנשק ומיקד את תשומת לבו בבעלי החיים שחצו את דרכו (צילום: Copyright: Yossi Shemy/ all rights reserved; all reproductions prohibited)

בחוסר רצון, בדרבונו של אחיו אלישע, נגן חצוצרה מקצועי שעדיין נושא את צלקות המלחמה, הוא הסכים לפרסם כאן את התמונות – עשרות שנים אחרי אותו יום, 7 ביוני.

כמה מהן כבר הוצגו בעבר. אחרות מופיעות כאן לראשונה. ואחרות נוספות נמצאות בשלבי הכנה, בהשגחתם של בנו ואחיו, עבור ספר שכותרתו "שישה ימי מלחמה בשחור-לבן", שהם מקווים לפרסם בקרוב.

שמי כבר לא חייל צעיר. בסופו של דבר – לאחר שבילה את רוב הקריירה שלו כצלם טלוויזיה – הצלם של 1967, שהתעקש לא להיות סנטימנטלי, מתעד היסטוריה.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 430 מילים
  • אסתר (צילום: כל הזכויות שמורות – דקלה לאור)
    כל הזכויות שמורות – דקלה לאור
  • בת-שבע (כל הזכויות שמורות – דקלה לאור) (צילום: כל הזכויות שמורות – דקלה לאור)
    כל הזכויות שמורות – דקלה לאור
  • ציפורה (כל הזכויות שמורות – דקלה לאור) (צילום: כל הזכויות שמורות – דקלה לאור)
    כל הזכויות שמורות – דקלה לאור
  • מלכת שבא (כל הזכויות שמורות – דקלה לאור) (צילום: כל הזכויות שמורות – דקלה לאור)
    כל הזכויות שמורות – דקלה לאור
  • בנותיו של איוב (כל הזכויות שמורות – דקלה לאור) (צילום: כל הזכויות שמורות – דקלה לאור)
    כל הזכויות שמורות – דקלה לאור
  • רבקה (כל הזכויות שמורות – דקלה לאור) (צילום: כל הזכויות שמורות – דקלה לאור)
    כל הזכויות שמורות – דקלה לאור
  • רחל ולאה (כל הזכויות שמורות – דקלה לאור) (צילום: כל הזכויות שמורות – דקלה לאור)
    כל הזכויות שמורות – דקלה לאור

אמנות פוליטית גם רחל ולאה לא זזות מרמת הגולן

פרויקט צילומי הנשים המקראיות של האמנית דקלה לאור עולה מדרגה ● המטרה: להנציח את כל הנשים שמוזכרות בשמן בתנ"ך - בגולן

עוד 713 מילים
מתיישבי קיבוץ מלכיה חוגגים את השלג הראשון (צילום: באדיבות נדב מן)
באדיבות נדב מן
אוסף הצילומים של נדב מן מספק הצצה נדירה לימי ראשית המדינה

הקיבוצניק שמצא אוצר

במחשבים ובקופסאות הנעליים המאובקות, המונחים בערבוביה בחדר אחד בצפון ישראל, ישנם גברים צעירים, מחייכים ומסתוריים בג'יפים צבאיים, רקדניות שחורות שיער, נפחים, דייגים, כובסות ● תמונות ממדינה אבודה בשחור-לבן, היסטוריה ייחודית ונוגעת ללב

במחשבים ובקופסאות הנעליים המאובקות, המונחים בערבוביה בחדר אחד בצפון ישראל, ישנם גברים צעירים, מחייכים ומסתוריים בג'יפים צבאיים, רקדניות שחורות שיער, נפחים, דייגים, כובסות – תמונות ממדינה אבודה בשחור-לבן, היסטוריה ייחודית ונוגעת ללב המסופרת דרך רגעים שנצרבו על הפילם.

נדב מן, תושב קיבוץ מרחביה בן 65, בילה את העשור האחרון בהתרוצצות ברחבי ישראל ובסריקת אוספים פרטיים של תמונות.

מן נבר בקופסאות ובארונות, לרוב לבדו, ללא מימון חיצוני או גיבוי ממסדי, ומצא יותר מ-100 אלף תמונות, רובן מהעשורים שהובילו להקמתה של מדינת ישראל ב-1948. התוצאה היא אוצר של היסטוריה חזותית שהייתה אובדת בלעדיו. אין אוסף דומה בשום מקום אחר בישראל.

ילדה בקיבוץ שער הנגב (צילום: באדיבות נדב מן)
ילדה בשער הנגב (באדיבות נדב מן)

"אני מבלה את זמני בריצות ממקום למקום, בניסיון לתפוס את הדברים לפני שהם נעלמים", אומר מן.

חלק מהצלמים שמאחורי התמונות באוסף של מן היו אנשי מקצוע שתיעדו במודע את החיים בפלשתינה היהודית ואת שנותיה המוקדמות של המדינה. אחרים היו חובבנים שצילמו תמונות של משפחותיהם וחבריהם.

חלק מהתצלומים מבוימים ונראים כאילו היו יכולים למצוא את מקומם בחוברות המנסות לגייס כסף למגבית היהודית המאוחדת.

אחרים צולמו ללא ידיעת המצולמים, ולכן גם נוגעים ללב הרבה יותר.

בחלק מהמקרים אנחנו יודעים מי מופיע בתצלומים ומתי הם צולמו. במקרים אחרים המידע הזה כבר אבד. ישראל של התמונות האלו היא צרובת שמש, אופטימית, מאופיינת בעבודה קשה, רובה כפרית, ומעל לכול – צעירה.

מן, לשעבר מורה בתיכון, נולד ב-1947 במרחביה וגדל לצד ילדים אחרים בבית הילדים, תקופה שאותה הוא זוכר כתקופה מאושרת. חייו התקדמו במקביל לעלייתו ולירידתו של הסוציאליזם הקיבוצי והוא ראה כיצד הקהילה שלו עוברת מקומוניזם להפרטה.

 (צילום: Courtesy)
(צילום: Courtesy)
מקימי קיבוץ מלכיה (צילום: Courtesy)
מקימי קיבוץ מלכיה (צילום: Courtesy)

מרחביה אוכלסה לראשונה ב-1911, ננטשה לאחר מכן ואוכלסה שוב. אחד מהבניינים המקוריים משמש כעת כסטודיו של מן. הוא מעולם לא היה צלם בעצמו אך ניגש למשימה כחובב היסטוריה וכמורה.

"כדי לעורר עניין, במיוחד בקרב צעירים, אתה זקוק לאמצעים חזותיים", הוא אומר. "בתצלומים האלו, החומרים ההיסטוריים קמים לתחייה".

"ישראל של התמונות האלו היא צרובת שמש, אופטימית, מאופיינת בעבודה קשה, רובה כפרית ומעל לכל – צעירה"

הספרייה הלאומית בירושלים, שמבצעת כעת דיגיטציה של אוספי התצלומים, המסמכים ו-5 מיליון הספרים שלה, הכירה בחשיבות המקור ההיסטורי שגיבש מן, וכעת היא פועלת יחד איתו לארגון התצלומים שלו – אשר רובם מאוחסנים בכוננים קשיחים בסטודיו שלו בקיבוץ וחלק קטן בלבד זמין ברשת – והפיכתם נגישים לציבור.

"אנחנו רוצים להיות המקום שמחזיק כל מה שנדב סרק ואנחנו רוצים לעבוד איתו כשהוא ממשיך לאסוף עוד תצלומים", אומר חזי עמיאור, אחד מאוצרי הספרייה.

בכינרת, נערים ונערות מקיבוץ אפיקים (צילום: Courtesy)
בכינרת, נערים ונערות מקיבוץ אפיקים (צילום: Courtesy)
פרנק פלג מנגן בשבת בבוקר בקיבוץ עין גב, שנות ה-40 (צילום: Courtesy)
פרנק פלג מנגן בשבת בבוקר בקיבוץ עין גב, שנות ה-40 (צילום: Courtesy)

אחד מהאוספים האחרונים שסרק מן היה שייך לאדי הירשביין, צלם ירושלמי. הירשביין, שהגיע לישראל בצעירותו, לאחר שחי עם הפרטיזנים ביוגוסלביה במהלך מלחמת העולם השנייה, עבד בהמשך עבור העיתון הצבאי "במחנה" וכצלם עצמאי עבור גופים בינלאומיים כמו מגזין "Time".

הירשביין נפטר ב-2006, והותיר אחריו עשרות אלפי נגטיבים. בתו מיינה אותם ויצרה קשר עם מן. הוא צילם אישים כמו דוד בן גוריון וגולדה מאיר.

חוץ מגדולי האומה, גם "אנשים רגילים בירושלים, מצחצחי נעליים, מחנות עולים, את המשפחה שלנו", אומרת בתו, תמי לוי.

חגיגות 1 במאי בעמק הירדן בשנות ה-40, אוסף נפתלי אופנהיים (צילום: Courtesy Bitmuna)
חגיגות 1 במאי בעמק הירדן בשנות ה-40, אוסף נפתלי אופנהיים (צילום: Courtesy Bitmuna)

"אלו פריטים בעלי ערך היסטורי – הם מראים איך התלבשנו, מה עשינו", היא אומרת. על ידי שימור התצלומים, מן "משמר את ההיסטוריה שלנו".

הכתבה התפרסמה לראשונה ב-Times of Israel ב-27.2.2012

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 471 מילים
כל הזמן // יום רביעי, 21 באוגוסט 2019
מה שחשוב ומעניין עכשיו

למקרה שפיספסת

בית הקלפים של חיים כץ

טיוטת כתב האישום נגד ח"כ חיים כץ מספרת סיפור מדהים על מערכת היחסים ההדוקה ויחסי הגומלין בין ההון לשלטון בישראל ● למרות ההאשמות החמורות, כץ - שנאלץ להתפטר מתפקידו בממשלה - טוען כי לא היה כלום ולא יהיה כלום ● הצעת קריאה מודרכת במסמך שחמק מתחת לרדאר התקשורתי

חיים כץ (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
Yonatan Sindel/Flash90
חיים כץ
עוד 1,454 מילים
אביגדור ליברמן (צילום: תומר נויברג/פלאש90)
תומר נויברג/פלאש90

פרשנות המילכוד של ליברמן ביום שאחרי הבחירות

לאביגדור ליברמן לא הייתה באמת ברירה אלא לחתום על הסכם עודפים עם כחול-לבן ● גם אחרי הבחירות, האפשרויות של ליברמן מצומצמות ● אם ישיג 15 מנדטים - ידרוש רוטציה לראשות הממשלה ● אם ישיג 10 או פחות - ינסה להגשים חלום אחר שלו: להעיף את נתניהו לכל הרוחות

1

קצת קשה להבין את ההפתעה שהביעו רבים אתמול (שלישי) על הסכם העודפים שישראל ביתנו חתמה עם רשימת כחול-לבן.

אביגדור ליברמן לא רוצה לאבד מנדטים, אבל אין לו עם מי לחתום על הסכם עודפים. הליכוד לא רצה לחתום איתו, ימינה אכזבה אותו – וממילא שתי המפלגות האלו חתמו על הסכם עודפים ביניהן. עם החרדים ליברמן לא יעשה הסכם. עם העבודה-גשר, המחנה הדמוקרטי והרשימה המשותפת – כמובן שלא. כולנו של משה כחלון כבר לא בשטח. מה נשאר?

כחול-לבן זו המפלגה היחידה עמה ליברמן יכול היה להגיע להסכם.

2

האפשרויות של ליברמן יהיו מוגבלות גם אחרי הבחירות. ליברמן עלה על גל אדיר – מלחמה בכפייה הדתית והחרדית. הוא הצליח לקבוע סדר יום אזרחי שמביס, לפי שעה, את סדר היום המדיני-ביטחוני ומושך אליו מצביעים גם מהשמאל. הסיכוי ברגע זה שישראל ביתנו תזכה למספר דו-ספרתי של מנדטים בהחלט ריאלי.

אבל מה יעשה ליברמן עם כל המנדטים הללו? בגוש המרכז-שמאל הוא אבוד. הוא לא יכול ולא ירצה להמליך את בני גנץ ויאיר לפיד – ולאפשר להם להקים ממשלה שתישען על קולות ערבים.

ליברמן יתבע מנתניהו רוטציה בראשות הממשלה אם יזכה ב-15 מנדטים, כמו בבחירות 2009. זה הרי החלום של ליברמן – להיות ראש ממשלת ישראל, אפילו לשנה אחת

החיבור של ליברמן טבעי יותר עם גוש הימין. אחרי הבחירות, אני מעריך כי ליברמן יתבע מבנימין נתניהו רוטציה בראשות הממשלה אם ישראל ביתנו תזכה ב-15 מנדטים, כמו בבחירות 2009. זה הרי החלום של ליברמן – להיות ראש ממשלת ישראל, אפילו לשנה אחת.

לעומת זאת, אם ליברמן ישיג 10 מנדטים או פחות, הוא ינסה להגשים חלום אחר שלו: להעיף את נתניהו לכל הרוחות. התסריט: נשיא המדינה ראובן ריבלין מטיל על נתניהו להרכיב את הקואליציה, נתניהו נכשל, בני גנץ הבא בתור. ליברמן מציע לליכודניקים להחליף את נתניהו במועמד אחר, כדי לכונן ממשלת אחדות רוטציונית שבה יתמוך.

3

קשה להפריז בתוהו ובוהו שישרור בליכוד אם נתניהו לא יצליח להרכיב ממשלה. האפשרות הזו כבר עולה בשיחות בצמרת התנועה. כולם שם מסבירים שזו הסיבה שגלעד ארדן נשאר בארץ, ולא לקח את המינוי לשגריר ישראל באו"ם. הבכירים בליכוד משרטטים לוח זמנים צפוף ולחץ גדול שלא יאפשר קיום פריימריז לבחירות המנהיג הבא. במקרה כזה, הם אומרים, יסמיך מרכז הליכוד את הסיעה לבחור את יו"ר התנועה. ומי יתמודד? כמעט כולם.

קשה להפריז בתוהו ובוהו שישרור בליכוד אם נתניהו לא יצליח להרכיב ממשלה. האפשרות הזו כבר עולה בצמרת התנועה, וכולם שם מסבירים שזו הסיבה שגלעד ארדן נשאר בארץ, ולא לקח את המינוי לשגריר ישראל באו"ם

אגב, הבכירים נהנים בשיחות פרטיות לשחזר את ההתפטרות הקודמת של נתניהו לפני עשרים שנה ושואלים מי יהיה האריאל שרון הבא.

אחרי ההפסד בבחירות הישירות לאהוד ברק, במאי 1999, עמד נתניהו על במה מאולתרת בהילטון תל אביב והודיע שייצא מהחיים הפוליטיים. אנשים בקהל בכו וזעקו, ואילו שרון – שעמד מאחורי נתניהו – סינן ש"צריך להשתלט על העסק הזה". חודש לאחר מכן נבחר לראשות הליכוד.

4

הקטע המדהים עם ליברמן הוא ההדחקה של התומכים החדשים שלו, ביניהם אנשי מרכז ואפילו שמאל. הם להוטים להחליף נתניהו ואת חברי הממשלה שלו, שעומדים בפני כתבי אישום, אבל שוכחים כי ליברמן היה יעד משטרתי קרוב לעשרים שנה, וכי בכירי ישראל ביתנו בעבר ריצו מאסר, או שהם בדרך לשנות מאסר ארוכות, או עדיין עומדים לדין על שחיתות שלטונית חמורה וממוסדת.

5

ומי שעדיין לא השתכנע כי ליברמן הוא הפוליטיקאי הכי ציני במדינה, צריך לראות את הסרטון שנחשף אתמול בחדשות 12.

ליברמן, שרץ היום תחת הדגל האולטרה-ליברלי, נפגש ב-2013 עם הרב שמואל אוירבך ז"ל, שהיה ראש הפלג הירושלמי החרדי-קיצוני, ומבטיח לו להילחם במצעדי הגאווה "ופסטיבלי הגייז" בירושלים. הכול כדי להשיג תמיכה במועמד שלו ושל אריה דרעי לראשות העיר, משה ליאון.

ליברמן, בקיצור, צריך בכלל לחתום על הסכם עודפים עם מפלגת נעם, ולרוץ אתה תחת דגל הומופובי משותף. זה הרבה יותר מתאים לו מכחול-לבן.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 574 מילים

איך ללמד את חברות הקונגרס לאהוב את ישראל

ראשידה טאליב ואילהאן עומר. צילום מסך מגלובל ניוז

הסירוב להכניס לארץ את חברות הקונגרס האמריקניות ראשידה טאליב ואילהן עומאר הזכיר לי את הסיפור הבא:

בשנות השבעים הייתי עדיין בחור צעיר ורווק, שלמד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב והתפרנס מעבודתו כמרכז שבט צופים.

בעבודתי זאת נהגתי להוציא את החניכים מהשבט לטיולים רבים בסופי שבוע.  ההנחה היתה שבטיולים הללו, שנקראו אז "מסעות", החניכים לומדים להכיר את הארץ דרך רגליהם ומקרוב, מתנסים בלהסתדר זה עם זה במצבים לא שגרתיים, וגם לומדים ומתנסים בעזרה הדדית. כל הדברים שציינתי כאן נחשבו באותם ימים לדברים חיוביים, חשוב לציין. כי כלל לא ברור מה עוד נחשב חיובי ומה לא בטירוף המערכות של המדינה כיום.

המסלול האהוב עלי ביותר באותם ימים, כאן המקום לציין, היה בוואדי קלט.

יום אחד אמר לי אבא שלי, שהיה מוטרד מאוד מעניין רווקותי, כמו שגם הייתה מוטרדת מכך אמי: "הבת של חבר שלי ארתור מאטפס מגיעה לביקור מגרמניה. היא רווקה, והיא בערך בגילך. הוא מאוד היה רוצה שאתה והיא תיפגשו. הוא חולם שאתה תהיה השידוך בשבילה".

ארתור מאטפס היה חבר טוב של אבא שלי ברומניה. עם עליית הקומוניסטים, כשאבא שלי וחברו ארתור מאטפס החליטו שרומניה לא מתאימה להם יותר, הוריי עלו לארץ, ואילו ארתור מאטפס עלה לגרמניה. שם הוא עשה הון קטן – בעצם גדול מאוד – בקניית ובניית דירות להשכרה.

המיועדת לי הייתה בחורה נחמדה, סטודנטית לאדריכלות, וחשבתי ביני לבין עצמי, שבכל העולם הזה כולו בוודאי יימצא מישהו שיחשוב שהיא יפה בעיניו. הבנתי גם שהמישהו הזה איננו אני

"לארתור מאטפס יש המון בתי דירות בגרמניה", אבא שלי אמר. "הוא שווה שישים מיליון מארק, בהערכה שמרנית. כדאי לך להתחתן עם הבת שלו".

כשראה שאני לא מגיב אמר: "הוא רוצה שהחתן שלו ייכנס לעסקים שלו וינהל אותם".

עדיין לא נראיתי נלהב אבל לאבא שלי היתה מספיק התלהבות בשביל שנינו.

"היא מגיעה לארץ עם חברה שלה", אבא שלי אמר. "דיברנו ארתור ואני שאתה תיקח אותן לטיול, תראה להן את הארץ. בזמן הטיול תלמדו להכיר אחד את השנייה ואחת את השני ואחר-כך נראה. כל ההוצאות עלי".

כאמור, הייתי באותם ימים מרכז שבט צופים, טיילתי רגלית בארץ לעיתים מזומנות, והמסלול האהוב עלי מכולם לטיולים היה בוואדי קלט. המסלול המקובל היה לרדת בהרי ירושלים אל הוואדי, ליד הבריכות, לעלות על האקוודוקט, מוביל המים, וללכת על דופן האקוודוקט החיצונית, היצוקה בטון, 15 עד 20 ס"מ' רוחבה, כשהמים משכשכים באקוודוקט עצמו, עד למנזר סט. ג'ורג'.

המנזר היה נגלה לעיניך באורח מפתיע, ללא הכנה מראש, בנוי על צלע ההר, כשעשית עיקול בדרך. במקום זה מוביל-המים התעקל על צלע ההר, והמראה שנגלה לפניך לפתע היה אחד המרשימים שפגשתי בחיי עד אז. נווה מדבר מוריק ובנייה יפהפייה על צלע ההר המדברי.

משם המשיכה הדרך בשביל עפר לכפר קטן בהמשך הדרך וליריחו. במקום הזה מקובל היה לתפוס טרמפ או מונית ולחזור אל נקודת המוצא שבה הושארה המכונית.

חשבתי שלילדה מפונקת שגדלה על מצע של שישים מיליון מארק גרמני זו תהיה חוויה חדשה לחלוטין, ועל כן צפוי שהיא גם תהיה מרשימה.

*  *  *

אבא שלי קיבל את פני הבנות בשדה התעופה ולקח אותן למלון. אחרי יומיים שבהם הן שהו בתל-אביב, באתי אל המלון בבוקר מוקדם, פגשתי את המיועדת לי ואת חברתה. עשינו היכרות קצרה ויצאנו אל הרי ירושלים, אל ואדי קלט.

המיועדת לי הייתה בחורה נחמדה, סטודנטית לאדריכלות, וחשבתי ביני לבין עצמי, שבכל העולם הזה כולו בוודאי יימצא גם מישהו שיחשוב שהיא יפה בעיניו.

גם הבנתי שהמישהו הזה איננו אני.

ולמה אני מספר את זה? כי אם מישהו רצה ללמד לקח את שתי חברות הקונגרס האמריקאיות, שתדענה להזהר מאיתנו, הדבר האחרון שהיינו צריכים לעשות הוא לאסור עליהן להיכנס

לאורך אותו יום מצאתי את עצמי תוהה לא פעם האם שווים לי שישים מיליון המארקים הללו כדי להתעורר מדי בוקר ולראות אותה מתעוררת במיטה לידי.

הגעתי למסקנה שלא, מה שלא הפריע לי להשתדל מאוד שהיום הזה יהיה מיוחד עבור המיועדת לי ועבור החברה שלה.

אלא מאי?

לא לקחתי בחשבון שעבור נערה אירופאית, מגרמניה נוסף לכל, שזה אומר צפון אירופה, טיול רגלי במדבר בשלושים ושתיים מעלות, בתקופה שטרם ההתחממות הגלובלית, כשבאירופה 25 מעלות עדיין נחשבו גל חום, כל מה שהיא תחלום עליו במהלך הטיול הוא להגיע לחדר עם מזגן ואל כוס קולה קרה עם הרבה קוביות קרח.

בעת ההיא עדיין לא המציאו את הדיאט-קולה, אגב.

כך קרה שלמיועדת לי ולחברתה היו פנים אדומים בכל מהלך הטיול, והן הזיעו והתנשפו, ולא ממש נראו מרוכזות בהסברים שלי בכל עצירה, שבה ניתחתי את צלע ההר מבחינה גיאולוגית, ואת צמחי המדבר מבחינה בוטנית, ואת המערה שבה נהגו המחבלים להסתתר בתקופת המרדפים מבחינה כרונולוגית ובטחונית, ואת העקרבים והנחשים ושאר הזוחלים שניתחתי זואולוגית – הרושם שלי היה שלא הצלחתי לעורר בהן הרבה עניין בכל זה.

רק בעיקול ההר, כשהמראה המדהים של מנזר סט. ג'ורג' נגלה לעינינו – עיניהן אורו.

חשבתי שהאור שעלה בעיניהן הוא כגלל המראה המדהים, אבל מאוחר יותר הבנתי, לאור השתלשלות העניינים כפי שיפורט כאן מיד, שעיניהן אורו בגלל שהן חשבו שהגענו לציביליזציה, והן חשבו שבזאת הן נפטרו ממני.

*  *  *

"מה עשית להן???" אבא שלי זעק בטלפון למחרת היום.

"עשיתי להן אחלה טיול לואדי קלט", אמרתי לו מופתע. "למה? מה קרה?"ג"כשהן חזרו למלון הן שינו את המועד של הטיסה חזרה", אבא שלי אמר בטלפון. "והבוקר הן לקחו מונית ונסעו לשדה התעופה. אפילו לא אמרו שלום. התקשרתי למלון ושם אמרו לי שהזמינו להן מונית ושהן עזבו לשדה התעופה. מה עשית להן, ריבונו של עולם???"

*  *  *

ולמה אני מספר את זה?

כי אם מישהו רצה ללמד לקח את שתי חברות הקונגרס האמריקאיות, ראשידה טאלב ואילהן עומאר, שתדענה לא להתחיל איתנו שוב ושתילמדנה להיזהר כשהן מתעסקות איתנו, מכאן ולהבא, ואם רצינו שהן לא תרצינה לשמוע עלינו עוד לעולם, הדבר האחרון שהיינו צריכים לעשות הוא לאסור עליהן להיכנס.

להיפך – היינו צריכים לקבל אותן בזרועות פתוחות כמו את החשובים שבאורחים: לגרור אותן שעתיים במרתפים של יד-ושם, לקחת אותן לקבר יוני,  שם יקבלו הרצאה ארוכה מפי בנימין נתניהו ואולי איזו נעל בראש מרעייתו, להכניס אותן לרחצה בים-המלח, ולהקשיב לצרחות הנוראות שלהן כשילד היפראקטיבי משפריץ להן מי-ים לעיניהן הפקוחות.

להיפך – היינו צריכים לקבל אותן בזרועות פתוחות כמו את החשובים שבאורחים: לגרור אותן שעתיים במרתפים של יד-ושם, לקחת אותן לקבר יוני להרצאה ארוכה מפי בנימין נתניהו, ואולי איזו נעל בראש מרעייתו

משם היינו צריכים לקחת אותן לעלייה למצדה בשביל הנחש, רצוי בשעה שתיים בצהריים כשהשמש קופחת, ולמעלה באתר לתת להן הסברים על הקנאות היהודית ויצר ההתאבדות המובנה בעם הזה.

וגם לעשות להן בראש ההר טקס השבעה, עם כתובת-אש ובה הסיסמה הבלתי נשכחת "שנית מצדה לא תיפול", כשהעשן מכתובת האש מחניק אותן ומדביק אותן בריחו, וגוזניקים מעלים אדים של נפט לאורך כל המסלול.

והיה ומישהי מהשתיים הייתה נופלת מסוחררת מאדי הנפט של כתובת האש והגוזניקים ומשתטחת על האבנים שבאתר וניפצעת ומדממת, היינו נותנים לה צ'אפחה ידידותית ומסבירים לה שזה כלום לעומת אבותינו, שקפצו מכאן כל הדרך למטה, ו"נו, נראה אותך עושה את זה, אחות שלי! אני מחכה לך למטה עם מאגנום-פקאן על חשבוני!".

אם היינו עושים את כל זה מובטח לכם שהן היו מזדרזות ואצות, כמו המיועדת ההיא להתחתן אתי. מזדרזות עד כדי כך שאפילו היו רצות ברגל בכל המהירות האפשרית עם המזוודות והתיקים ביד, כדי לא לבזבז זמן יקר עד שהמכונית תתניע, היישר לנתב"ג. עולות על המטוס הראשון לכל יעד שהוא, והעיקר שיהיה הרחק מפה, ולא היו מוכנות לשמוע יותר אפילו ציוץ על מדינת ישראל – קוראים למצב הזה PTSD  במונחים רפואיים (post traumatic stress syndrome)

אבל כהרגלנו, גם כאן החמצנו את ההזדמנות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 1,120 מילים

תגובות אחרונות

חקירת ההדלפות בכחול לבן

דו"ח החקירה: "החפרפרות - פעיל מטה וח"כ מיש עתיד"

לפי הפרסום בידיעות אחרונות, חברת המודיעין שנשכרה על ידי גנץ סיימה את עבודתה ומצאה כי המדליפים הם פעיל מטה וח"כ ששייך לאנשי יש עתיד ● כחול לבן: "אין שמץ של אמת בידיעה" ● גדעון סער: "מה שנראה כאלטרנטיבה בסיבוב הבחירות הקודם, נראה היום כמצג שווא"

בני גנץ (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)
יונתן סינדל/פלאש90
בני גנץ
09:55 עריכה

נחשף שמו של מי שלכאורה פנה בשם איילת שקד, יו"ר ימינה, לבנימין נתניהו בבקשה להכניס אותה בחזרה לליכוד – אלישיב עמיצור, נהגה לשעבר של שקד, שנחשב למקורבה. לפי הדיווח בידיעות אחרונות, עמיצור הוא זה שניהל את המגעים ולפי הפרסומים הציע בשמה "לדאוג" לחסינות לראש הממשלה.

09:52 עריכה

אסף זמיר מגיב לפרסום אודות ממצאי חקירת ההדלפות: "אין אמת בידיעה הזאת"

09:49 עריכה

בליכוד מטרילים את ישראל ביתנו לאחר החתימה על הסכם עודפים עם כחול לבן: המפלגה פנתה למכוני הסקרים בבקשה להתייחס לליברמן כחלק מגוש השמאל ולא להמשיך להציגו בהטעייה מכוונת כחלק מגוש עצמאי, כפי שהם נוהגים עד כה. על המכתב חתום עופר גולן מנהל קמפיין הליכוד.

07:35 עריכה

ח"כ גדעון סער מהליכוד הגיב גם הוא לידיעה על ההדלפות במפלגת כחול לבן: "מה שנראה כאלטרנטיבה בסיבוב הבחירות הקודם, נראה היום כמצג שווא". עוד אמר בראיון בגלצ: "רשימה של שלוש מפלגות שונות שלא מצליחות לנהל קמפיין, אז איך הן יצליחו לנהל מדינה. כל יום יש שם התבטאות אחרת שמתקנים אותה לאחר שהיא נאמרת. כל אזרחי המדינה רואים אותה".

07:33 עריכה

ח"כ חילי טרופר מכחול לבן, שנחשב לאחד מהאנשים הקרובים לבני גנץ, הגיב לידיעה אודות החפרפרות בראיון לגלצ: לא הוגש שום דו"ח כזה. אין בידיים של גנץ או בידיים של מישהו אחר דו"ח כזה. כל הידיעה היא ידיעה על דו"ח שלא קיים".

07:31 עריכה

בוקר טוב! 26 ימים נותרו לפתיחת הקלפיות ונראה שהסערות בכחול לבן לא שוככות. "ידיעות אחרונות" מפרסמים הבוקר כי דו"ח חקירת ההדלפות מראה כי "החפרפרות" במפלגתו של בני גנץ הם פעיל מטה וגם חבר כנסת מכהן, ששייך לאנשי יש עתיד.

לפי הדיווח, דו"ח חברת החקירות ששכר גנץ, הגיע כבר לידיו ולכמה מבכירי המטה וכי נראה כי המתינו לחזרתו של לפיד מחו"ל, כדי קיים פגישה בנושא. אותם מדליפים, עסקו בהקשר של מספר אירועים מביכים בחייו של גנץ.

על פי ממצאי החקירה שהוצגו על ידי חברת CGI, אותה חברת אבטחה שנשכרה, נמצאו שתי דמויות – פעיל מטה, שגרסת קמפיין הושתלה אצלו, היא גירסה שפורסמה בכלי תקשורת. ממצאי החקירה העלו שם נוסף של ח"כ מכהן מאנשי יש עתיד.

כחול לבן בתגובה: "אין שמץ של אמת בידיעה. החשודים היחידים במערכת הפוליטית יושבים בממשלת נתניהו. בכחול לבן אין אף ח"כ שחשוד בהדלפות וחבל שניתן ביטוי לשמועות עלומות חסרות בסיס".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 6 עדכונים
עודכן לפני שעה
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות
ראשי כחול-לבן בליל הבחירות ב-9 באפריל 2019 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)
הדס פרוש/פלאש90

פרשנות כחול-לבן היא לא מפלגת שמאל

הסכם העודפים בין ישראל ביתנו לכחול-לבן מכעיס את מצביעי השמאל, שקיוו להסכם בין כחול-לבן למחנה הדמוקרטי ● אלא שכחול-לבן איננה (ומעולם לא הייתה) מפלגת שמאל ● היא אפילו לא יותר מרכז מהליכוד

עוד 801 מילים
מערכת המשפט לצדם, אבל ערביי ישראל עדיין מתקשים לקנות בית בישראל

"השלטון מלבה את שנאת האדם והגזענות"

ביהמ"ש העליון דחה היום את ערעורה של חברת בנייה שסירבה למכור בית לבני זוג ערבים, וחויבה לפצותם ● אבל בני הזוג ועורך דינם אומרים כי מדובר בניצחון קטן מאוד - וכי מדובר בתופעה נפוצה שערבים רבים עומדים מולה חסרי אונים

חאלד סלמאן (צילום: אזהאר שלבי)
אזהאר שלבי
חאלד סלמאן
עוד 777 מילים
כך טיפלה יו"ר ועדת ההיתרים החדשה, השופטת נחמה מוניץ, בפרשת אלימות קשה

"מוניץ פשוט קברה את החקירה כולה"

בלעדי חשיפת זמן ישראל: יו"ר ועדת ההיתרים במשרד מבקר המדינה, השופטת נחמה מוניץ, מונתה ל"בודקת מיוחדת" של אירוע אלים, במהלכו בכיר בקק"ל תקף עובדת ● מוניץ גנזה את הממצאים הקשים ● בכיר בקק״ל: "לא ניתן היה לחלץ ממנה תשובה לאף שאלה" ● מוניץ בתגובה: "אני לא מדברת. לא איתכם - ולא עם אף אחד אחר"

השופטת בדימוס נחמה מוניץ עם שרת התרבות מירי רגב, בעת מינויה של מוניץ לעמוד בראש הוועדה לקביעת חלוקת כרטיסים לטקסים ממלכתיים, ב-1 במאי 2019
השופטת בדימוס נחמה מוניץ עם שרת התרבות מירי רגב, בעת מינויה של מוניץ לעמוד בראש הוועדה לקביעת חלוקת כרטיסים לטקסים ממלכתיים, ב-1 במאי 2019
עוד 1,372 מילים ו-4 תגובות
באיגוד הטייסים מגיבים לפרסומים על התפרצותה של שרה נתניהו

"אף נוסע במטוס לא אמור לקבל ברכה מיוחדת"

מועצת האיגוד: "אתה יודע כמה דברים כאלה קורים בטיסות? יש מיליון מקרים כאלה" ● "אחד לא מרוצה מזה ואחד לא מרוצה מזה, ואחד יש לו טענות כאלה" ● "אם כל פעם שנוסע יתנהג בטיסה ככה או אחרת נעשה מזה עניין - לא נצא מזה"

בנימין ושרה נתניהו לפני ההמראה לאוקראינה (צילום: עמוס בן גרשום/לע"מ)
עמוס בן גרשום/לע"מ
בנימין ושרה נתניהו לפני ההמראה לאוקראינה

אשת ראש הממשלה שרה נתניהו זעמה על טייס אל על בטענה כי לא בירך אותה בפנייתו לנוסעים, וניסתה להיכנס לקוקפיט בזמן טיסת בני הזוג לביקור רשמי באוקראינה – כך על פי הדיווחים.

באיגוד הטייסים, המייצג את הטייסים בכל חברות התעופה, לא מתרגשים האירוע: התנהגות תוקפנית של נוסעים ישראלים בטיסות היא תופעה נפוצה.

חבר מועצת האיגוד, גדעון מנדלסון, אמר היום לזמן ישראל: "אנחנו לא מתערבים באירוע הזה כי זה אירוע שגרתי בטיסה של אל על. יש נאום קבוע שבו אנחנו מברכים את הנוסעים והטייס נאם את הנאום הזה, כך שככל הידוע הטייס פעל כשורה. אף נוסע לא אמור לקבל ברכה מיוחדת".

אבל הייתה כאן לכאורה נוסעת שחשבה שמגיעה לה ברכה מיוחדת וכעסה כשלא קיבלה אותה.

"אנחנו מתערבים כשחברות תעופה מתנכלות לעובדים, אבל למיטב ידיעתנו אל על לא התנכלה לעובד שלה. אל על מגבה את הטייס. אם היא לא הייתה מגבה אותו, בוודאי שהיינו מתערבים. הטייס לא פנה ולא התלונן, וטייסים יודעים להתלונן על התנכלויות".

"מבחינתנו לא היה כאן שום סיפור. אתה יודע כמה דברים כאלה קורים בטיסות? יש מיליון מקרים כאלה. אחד לא מרוצה מזה ואחד לא מרוצה מזה ואחד יש לו טענות כאלה וטענות כאלה".

וזה נפוץ שזה מגיע לצעקות ולאנשים שמנסים להיכנס לקוקפיט?

"בוודאי. קורה כל הזמן. פעם זה צעקות ופעם זה התנהגויות כאלה ואחרות. אם אנחנו נעשה עניין מכל אירוע כזה אנחנו לא נצא מזה. התרגלנו כבר, זאת התנהגות רגילה ובטיסה הזאת של אל על לא קרה שום דבר יוצא דופן".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 226 מילים

מר ביטחון עצמי

האם בנימין נתניהו הוא באמת "מר ביטחון"? מספר ההרוגים, הפצועים ושיגורי הטילים ירד קלות בשנות שלטונו ● אבל מומחים לענייני ביטחון לא חוסכים ממנו ביקורת, גם מימין וגם משמאל ● פרשנות

בנימין נתניהו (צילום: Kobi Gideon / GPO)
Kobi Gideon / GPO

האם בנימין נתניהו הוא באמת "מר ביטחון"? מספר ההרוגים, הפצועים ושיגורי הטילים ירד קלות בשנות שלטונו ● אבל מומחים לענייני ביטחון לא חוסכים ממנו ביקורת, גם מימין וגם משמאל ● פרשנות

עוד 1,702 מילים
חסר תקדים: מפלגת השלטון מבקשת לפסול את כל הייצוג הערבי לכנסת

הליכוד ועוצמה יהודית דורשים לפסול את הרשימה המשותפת

בערעור לבית המשפט העליון, נטען כי הצעד מגיע על רקע הסתה לגזענות, תמיכה בארגון טרור, ושלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית על ידי הרשימה ● תיעוד של ליברמן מנסה "לחזר" אחר הקול החרדי ב-2013 ● דוד ביטן על מקרה החלה האוקריאנית: "צפיתי בזה, לא בטוח שהיא זרקה את זה על הרצפה"

בנימין נתניהו (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
מרים אלסטר/פלאש90
בנימין נתניהו
עוד 30 עדכונים
איילת שקד (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)
יונתן סינדל/פלאש90

פרשנות איילת שקד, ללא מסכות

איילת שקד הכחישה את הדיווחים לפיהם ניסתה לרקום עם נתניהו דיל חסינות (שלו) תמורת משילות (שלה) ● אלא שהסיפור דווקא תואם את האמביציה של שקד - ואת קלות הדעת שהיא מפגינה ביחס לשחיתות שלטונית ● או כמו שהיא עצמה אמרה: צריך "לתת לבן אדם להיות ראש ממשלה, ולא להציק לו בעבירות שהן לא מאוד משמעותיות"

עוד 743 מילים ו-1 תגובות

פרשת חלה

האוקראינים לא מכירים את שרה נתניהו כמו שאנחנו מכירים ● הם לא מבינים את הנסיבות, ויש נסיבות ● בירנית גורן ניתחה את תקרית החלה של שרה נתניהו, פריים אחרי פריים, פירור אחרי פירור ● פרשנות

בנימין ושרה נתניהו מגיעים לקייב

האוקראינים לא מכירים את שרה נתניהו כמו שאנחנו מכירים ● הם לא מבינים את הנסיבות, ויש נסיבות ● בירנית גורן ניתחה את תקרית החלה של שרה נתניהו, פריים אחרי פריים, פירור אחרי פירור ● פרשנות

עוד 650 מילים ו-4 תגובות

ים של סכנות

תא"ל במיל' שאול חורב, לשעבר יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית, מזהיר מאיום איראני ימי: "גם אנחנו חשופים שם לפגיעה, הם יכולים להציב עלינו איום ישיר" ● חורב מטיל ספק בכוחם של נתניהו וטראמפ ("מדינה שרוצה פצצה תשיג אותה"), ומותח ביקורת על כ"ץ, שהתגאה כי ישראל "הורגת איראנים" ● ראיון

אש ועשן מיתמרים ממכלית שהותקפה במפרץ עומאן, ליד מצר הורמוז, 13 ביוני 2019 (צילום: ISNA/AFP)
ISNA/AFP

תא"ל במיל' שאול חורב, לשעבר יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית, מזהיר מאיום איראני ימי: "גם אנחנו חשופים שם לפגיעה, הם יכולים להציב עלינו איום ישיר" ● חורב מטיל ספק בכוחם של נתניהו וטראמפ ("מדינה שרוצה פצצה תשיג אותה"), ומותח ביקורת על כ"ץ, שהתגאה כי ישראל "הורגת איראנים" ● ראיון

עוד 2,000 מילים
חשש מגל אלימות כלפי להט"בים ברשות הפלסטינית

הרשות הפלסטינית מקצינה את המאבק בלהט"ב

המשטרה הפלסטינית איימה לעצור חברים בארגון גאה וקראה לציבור לדווח עליהם ● ראש הנציבות לזכויות אדם בגדה: "רבים הבינו את ההצהרה הזאת כקריאה לשפיכות דמים, וללקיחת החוק לידיים במעשי רצח מאורגנים"

קטע מגדר ההפרדה ברמאללה, שבו נצבעו שישה לוחות בטון בצבעי הקשת על ידי האמן הפלסטיני חאלד ג'ראר, יוני 2015 (צילום: חאלד ג'ראר, באמצעות AP)
חאלד ג'ראר, באמצעות AP
קטע מגדר ההפרדה ברמאללה, שבו נצבעו שישה לוחות בטון בצבעי הקשת על ידי האמן הפלסטיני חאלד ג'ראר, יוני 2015

הרשות הפלסטינית הודיעה כי היא אוסרת על ארגון פלסטיני למען זכויות להט"בים לארגן פעילויות כלשהן בגדה המערבית, ואיימה לעצור את חבריו בטענה שפעילותם מנוגדת ל"ערכי החברה הפלסטינית".

בשבת האחרונה שחרר דובר המשטרה הפלסטינית, לואיי ארזייקאת, הצהרה שלפיה פעילותו של ארגון אל-קאוס "פוגעת ומפרה את העקרונות והערכים הגבוהים ביותר של החברה הפלסטינית".

ארזייקאת גם האשים כי "גורמים חשודים" מנסים "לזרוע סכסוך ולערער את השלום הביתי בחברה הפלסטינית", וטען שהמשטרה תרדוף את פעילי אל-קאוס ותמסור אותם לרשויות במקרה שתלכוד אותם.

הוא גם קרא לאזרחים הפלסטינים לדווח על כל פעילות של אל-קאוס, והבטיח שהמודיעים יישארו אנונימיים.

אל-קאוס הוא ארגון לא ממשלתי שהוקם ב-2001 במטרה לתמוך בערבים ישראלים ופלסטינים הומוסקסואלים, לסביות, בי-סקסואלים וטרנסג'נדרים.

על פי אתר האינטרנט של הארגון, הוא מחזיק משרדים במזרח ירושלים ובחיפה. כוחות הביטחון הפלסטיניים אינם מורשים להיכנס לאזורים הללו, על פי ההסכמים בין ישראל לאש"ף.

הכל התחיל בפוסט

הצהרת המשטרה באה בעקבות פוסט שפרסם אל-קאוס בעמוד הפייסבוק שלו, ולפיו ב-4 באוגוסט הוא ארגן מפגש בשכם, בצפון הגדה המערבית, כדי לדון בפלורליזם המגדרי בעיר.

הארגון גם הודיע שהוא מתכנן לקיים "מחנה קווירי" ב-30 וב-31 באוגוסט, במיקום שיפורסם במועד מאוחר יותר.

על פי הפרסום, המחנה "יספק מקום מפגש לצעירים הומוסקסואלים, לסביות, בי-סקסואלים וטרנסג'נדרים מפלסטין, שבו הם יוכלו להתוודע למושגים הבסיסיים של פלורליזם מגדרי ולחקור את הצדדים השונים של המיניות שלנו".

לדברי הארגון, הוא "מהווה חזית של שינוי חברתי ותרבותי נמרץ בחברה הפלסטינית, בונה קהילות להט"ביות ומקדם רעיונות חדשים על תפקיד השונות המגדרית והמינית בפעילות פוליטית, במוסדות אזרחיים, בתקשורת ובחיי היומיום".

למרות שהרשות הפלסטינית אינה אוסרת בחוק על פעילות הומוסקסואלית, קהילת הלהט"בים הפלסטינית חיה בעיקרה במחתרת בשל דיכוי משפחתי, דתי וממשלתי, כך אמר לנו מקור המקורב לנושא, שהסכים לדבר בעילום שם.

אתמול בערב גינה אל-קאוס את הצהרת המשטרה כ"אומללה מאוד", ודחק ברשויות להתוודע אל עבודתו.

ארזייקאת גם האשים כי "גורמים חשודים" מנסים "לזרוע סכסוך ולערער את השלום הביתי בחברה הפלסטינית", וטען שהמשטרה תרדוף את פעילי אל-קאוס ותמסור אותם לרשויות במקרה שתלכוד אותם

הארגון ציין כי המשטרה שחררה את הצהרתה שעות ספורות לאחר "מתקפה חסרת תקדים של עשרות אנשים על דפי המדיה החברתית של אל-קאוס, לרבות איומים באלימות".

אתמול הצלחנו לאתר רק כמה פוסטים מאיימים בדפי המדיה החברתית של אל-קאוס. אבל לית' א-טמיזי, לשעבר עיתונאי ברשת החדשות אל-קודס, כתב בעמוד הפייסבוק שלו שהוא ספר 643 תגובות שנכתבו ביום ראשון בערב, בפרק זמן של שלוש שעות, על ידי פלסטינים נגד הקהילה הלהט"בית.

חנין מאיקי, מנכ"לית אל-קואס, אמרה לאתר החדשות אולטרא-פלסטין שלמרות הצהרת המשטרה, הארגון "ימשיך בפעילותו בחלקים שונים של פלסטין, כשהוא מביא בחשבון את האווירה הטעונה עקב ההשתלחויות במדיה וההסתה המשטרתית, כדי שלא נעמיד אף אחד מהפעילים או מהחברים שלנו בסכנה".

גינוי חריף

אחמד חרב, ראש הנציבות העצמאית לזכויות אדם, גינה בחריפות את דברי המשטרה וטען שהיא למעשה קוראת לאזרחים לקחת את החוק לידיים.

"הצהרת המשטרה הפלסטינית לגבי האיסור על מפגשים של 'גייז' ופעילים של אל-קאוס, האיום לרדוף אותם והקריאה לאזרחים לדווח בחשאי על 'חשודים' היא חמורה מאוד", כתב חרב בעמוד הפייסבוק שלו.

"היא מגיעה לרמה של קריאה ל'אלימות קהילתית והסתה לפשע'. רבים הבינו את ההצהרה הזאת כקריאה לשפיכות דמים וללקיחת החוק לידיים במעשי רצח מאורגנים. לא כך מטפלים בעניינים. לא כך מגנה המשטרה על אזרחיה", הוסיף.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 482 מילים
סגירה