נולדתי וגדלתי במושב מבטחים. עד השנה, לימדתי צילום בבית ספר תיכון. הפרויקט החינוכי הראשון שעשיתי היה במקיף ו' בבאר שבע עם תלמידים חרשים וכבדי שמיעה. חמש שנים עבדתי שם, ובשנים האחרונות לימדתי בנופי הבשור. בתחילת השנה הנוכחית יצאתי לחל"ת כדי לפנות יותר מקום לעבודתי כצלם.

ב-6 באוקטובר הייתי במסיבת יום ההולדת של מור ציפורי ליד קיבוץ רעים. חגגנו בטבע ואחד החבר'ה, חיים כצמן מקיבוץ חולית, תקלט. שבוע קודם, ראיתי אותו מנגן במבשלת אייסיס במושב דקל. צילמתי אותו ודיברנו שניפגש במסיבה.

בסוף הערב, התלבטנו אם להישאר לישון בשטח, והחלטנו לחזור. למחרת הייתה אמורה להיות לי עבודת צילום. אני ויהל, קולגה מאופקים, הוזמנו לצלם את "חג המשק" של קיבוץ בארי שחגג 77 שנים.

יום שבת, שבעה באוקטובר

יום שבת התחיל בהתלבטות: האם לצאת לרכיבת אופניים, לחזור הביתה, להתארגן, וללכת לצלם? או לרכוב, להתארגן אצל מישהו בבארי, ומשם ללכת לצלם. בסוף ויתרתי. ואז התחיל "שבעה באוקטובר".

יום שבת התחיל בהתלבטות: האם לצאת לרכיבת אופניים, לחזור הביתה, להתארגן, וללכת לצלם? או לרכוב, להתארגן אצל מישהו בבארי, ומשם ללכת לצלם. בסוף ויתרתי. ואז התחיל "שבעה באוקטובר"

חלון החדר שלי היה פתוח, מה שלא קורה כמעט כי אני אוהב לישון בחושך, ופתאום נשמעו אזעקות. בדרך כלל, אנחנו חוטפים את המטח הראשון ואז הוא עובר צפונה לכיוון אשקלון והמרכז. אבל הפעם הבומים לא פסקו.

הבית של רון רחמים במושב מבטחים לפני השבעה באוקטובר 2023 (צילום: רון רחמים)

שלחתי הודעה ליהל, "מה קורה? הפריעו לי לישון (אימוג'י צוחק)". והיא עונה, "מה זה? אמאל'ה, טירוף! אנחנו לא מספיקים לרוץ לממ"ד. אף פעם לא היו בומים כאלה". ואני עונה, "בטח גם בבארי מתלבטים מה לעשות". עוד חייתי בסרט שתכף זה נגמר והולכים לצלם. מטח, ויאללה ממשיכים. נורא ככל שזה נשמע – התרגלנו.

אני גר לבד בבית בלי ממ"ד שנמצא במשק של ההורים שלי. רצתי לבית שלהם, מה שאני ממעט לעשות בזמן אזעקות. כשהייתה רגיעה קצרה, החלטתי לחזור הביתה ולחטוף תנומה לפני שאצא לבארי ופתאום שמעתי את אמא שלי צועקת, "רון, יש מחבלים, בוא מהר!" רצתי אליהם שוב.

אני גר לבד בבית בלי ממ"ד שנמצא במשק של ההורים שלי. רצתי לבית שלהם, מה שאני ממעט לעשות בזמן אזעקות. כשהייתה רגיעה קצרה, החלטתי לחזור הביתה, ופתאום שמעתי את אמא שלי צועקת, "יש מחבלים, בוא מהר!"

ההורים שלי קיבלו עדכונים מקבוצת הווטסאפ של מבטחים שעד אותו יום לא הייתי חלק ממנה. אנשים כתבו שראו מחבלים, ששומעים יריות, תשלחו את הצבא. קיבלנו עדכונים על מספר ההרוגים ולא קלטנו מה קורה. רק כשמספר ההרוגים הגיע לארבע מאות, הבנתי.

ואז הגיעה הודעה שהרבש"צ שלנו דן אסולין וחבר כיתת הכוננות טל ממן – נרצחו.

ביקשתי ממזכיר המושב שיכניס אותי לקבוצת הווטסאפ וניסיתי לעזור למשפחת נחום מהמושב למצוא את דור, הבן שלהם שהיה ב"נובה". בהמשך התברר שהוא הצליח לברוח מהמסיבה, הגיע לכניסה למבטחים ושם נורה על ידי מחבלים יחד עם עוד ארבעה חברים –  ביניהם חן בן-אבי, בת המושב.

עלייה לקברה של חן בן אביב ממושב מבטחים (צילום: רון רחמים)

הפינוי

בשבת בערב שלחתי הודעה לחבר'ה במושב: אני רוצה לעזור, מה אפשר לעשות? ואמרו שאין צורך. למחרת אמרו לי, צריך לטפל בעניין הפינויים – קח את זה.

מצאתי את עצמי מתעסק באינטנסיביות בבירוקרטיה של הפינוי, יושב עם אנשים שחיו איתי במושב ומתוודע לעוד חלקים בהם. לרצונות, לצרכים, לרגישויות.

אנשים שיתפו אותי בעניינים פרטיים והיו כל מיני "דרישות". מדי פעם מצאתי את עצמי חושב, מה הדחיפות להיות עכשיו בחדר עם מרפסת? אנחנו בתוך הזיה, בואו נגיד תודה שאנחנו בכלל חיים.

אנשים שיתפו אותי בעניינים פרטיים והיו כל מיני "דרישות". מדי פעם מצאתי את עצמי חושב, מה הדחיפות להיות עכשיו בחדר עם מרפסת? אנחנו בתוך הזיה, בואו נגיד תודה שאנחנו בכלל חיים

מהר מאוד למדתי שמאחורי כל בקשה "מיוחדת" יושבת מצוקה או צורך עמוק. ניסיתי להישאר "ענייני" מול זה אבל בסופו של דבר, מדובר בבני אדם וזה מורכב.

בכל הסבבים עד שבעה באוקטובר, ההורים שלי ואני לא התפנינו. הפעם החלטתי להתפנות למרות שההורים שלי החליטו להישאר. ארזתי קצת בגדים, מחשב, את האופניים (הספורט שלי) ואת ציוד הצילום. כתבתי בקבוצה שאני יוצא ומישהו שאל אם נוכל לצאת יחד. נסענו דרך השדות. לא חלפתי על פני הזוועות אבל בכל פינה, ראיתי צבא.

כוחות צבא ומשטרה נאספים בכביש 232 בשבעה באוקטובר 2023 (צילום: Jamal Awad/Flash90)

תחנה ראשונה: פרדס חנה

בשבוע הראשון התארחתי אצל זוג חברים בפרדס חנה. רוב הזמן הייתי עסוק בלוגיסטיקה של הפינויים, בטלפונים ובטבלאות: שם פרטי, שם משפחה, מספר טלפון, לאן רוצים להתפנות (תל אביב או אילת).

בשונה מרוב הקיבוצים שנמצאים עד ארבעה ק"מ מהגבול ויש להם פינוי מסודר מהצבא, המושבים לא ממש מאורגנים. מספר הטלפון שלי התחיל להתגלגל וקיבלתי פניות גם מחברי מושבים אחרים.

בשונה מרוב הקיבוצים שנמצאים עד ארבעה ק"מ מהגבול ויש להם פינוי מסודר מהצבא, המושבים לא ממש מאורגנים. מספר הטלפון שלי התחיל להתגלגל וקיבלתי פניות גם מחברי מושבים אחרים

אחרי כמה ימים הבנתי שאני מוצף, ופוגע בפרטיות של המארחים שלי. בכלל לא התחלתי לעבד את מה שקורה איתי. הם קיבלו אותי יפה ונתנו לי להרגיש בבית אבל הבנתי שהנוכחות שלי משבשת את חייהם.

החלטתי לקחת מלון. יצאתי מפרדס חנה ולא ידעתי לאן לנסוע ואז התקשרה אלי חברה ואמרה, בוא. אנחנו בתל אביב.

תחנה שנייה: תל אביב

כשנכנסתי למלון בתל אביב, עשיתי צ'ק-אין ונסעתי להביא עוד דברים ממבטחים כי הבנתי שזה הולך להיות ממושך. לא חששתי מהבומים והאזעקות; חששתי שהעיסוק בפינויים והשיחות בלובי יציפו כל חלקה ויטרפו הכול. שידברו איתי רק על זה. העדפתי להיות במלון אחר, נפרד מחברי המושב.

מפוני העוטף ליד בית מלון בתל אביב (צילום: רון רחמים)

בסופו של דבר, גם ההורים שלי התפנו למלון בנתניה ואחרי חודש וחצי החליטו לחזור למבטחים. שאלתי את אבא למה הוא חוזר והוא אמר, "אני כבר מכיר כל פינה בטיילת וכל חנות בקניון וביקרתי את אח שלי כבר חמש פעמים". הוא השתגע שם.

אבא שלי הוא איש כפיים. חקלאי. לאורך שנים היו לו חממות של עגבניות, מלפפונים ופלפלים. מי שממשיך עכשיו את החקלאות במושב זה בן דוד שלי ואבא עוזר לו קצת עם המתנדבים.

אבא שלי הוא איש כפיים. חקלאי. לאורך שנים היו לו חממות של עגבניות, מלפפונים ופלפלים. מי שממשיך עכשיו את החקלאות במושב זה בן דוד שלי ואבא עוזר לו קצת עם המתנדבים

כעבור חודש, עברתי לבית מלון אחר בתל אביב. הצוות במלון הראשון היה מדהים, אבל המבנה היה קודר וחשוך והרגשתי שהמקום סוגר עליי. החדר במלון הנוכחי קטן משמעותית מזה שהיה לי במלון הקודם, אבל הוא מואר ויש מרפסת קטנה ואני לא מרגיש קלסטרופוביה.

אני סתגלן, ומשתדל להחזיק פרופורציות. נכון, זה לא "נוח" ואין לי כאן את שלושת זוגות האופניים שלי וחלק מציוד הצילום נמצא באוטו כי אין פה מקום לאחסן, אבל אני מסתדר.

אני לא מרגיש פליט כי אני עדיין חי במדינה שלי, מדבר עברית ואת הצרכים הבסיסיים המדינה מקיימת. יש לי קורת גג ואוכל וגם תמיכה אזרחית. יש הרבה עמותות שקמו ביום אחד, למרות שלא פניתי לאף אחת מהן. הייתי זקוק בעיקר למענה פסיכולוגי, וכל בקשה שהעליתי קיבלה מענה.

חקלאות במושב מבטחים (צילום: רון רחמים)

אני יודע שיש מי שיגידו אחרת. כשאין לך ילדים ואין אחריות ישירה על אנשים אחרים, המתח שאתה מצוי בו שונה. מצד שני, מתח נפשי הוא דבר שקשה לאמוד. אני כן יכול לומר שהחיים כפי שהכרתי אותם, נגדעו ברגע.

אני אדם מינימליסטי, אז אין לי קושי בנוגע לחפצים וציוד אישי. במקרה הגרוע אני נוסע למבטחים, כי אין לי מקום לאחסן הכול. יש לי כאן בגדים, מחשב, ציוד צילום ואופניים. אם היו לי ילדים, הסיפור היה שונה.

אני אדם מינימליסטי, אז אין לי קושי בנוגע לחפצים וציוד אישי. במקרה הגרוע אני נוסע למבטחים, כי אין לי מקום לאחסן הכול. יש לי כאן בגדים, מחשב, ציוד צילום ואופניים. אם היו לי ילדים, הסיפור היה שונה

נסיעות לעוטף

שבועיים אחרי תחילת המלחמה, נסעתי למושב בפעם הראשונה וחטפתי שוק. הרגשתי שהגעתי לבית קברות למרות רעשי הלחימה. אמנם בזמנים "רגילים" מדובר באזור שקט, אבל הוא שוקק חיים.

עכשיו, גם כשיש שקט, הוא לא השקט שאליו אתה רגיל. קולות הטרקטורים והציפורים המצייצות בקושי נשמעים. המשפחות לא נמצאות ואין שם באמת חיים, אבל יש דברים שמתפקדים: כיתת הכוננות, החקלאים, והמכולת שנפתחת.

ראיתי איך המושב הופך למוצב צבאי עם ערמת חול בכניסה וחיילים שוכבים עליה ומכוונים אליך נשק.

שטחי חקלאות במועצה אזורית אשכול (צילום: רון רחמים)

בכל ביקור הלב נפתח ומתרגש ואז אתה רואה סימנים של מה שהתרחש. כביש 232 פצוע, שאריות של כלי רכב שרופים בצידי הדרך. עם הזמן הצבא קצת התפוגג אבל זה עדיין אזור מלחמה. אני מבין שאין לי מה לחפש במושב מבחינת פרנסה ומבחינה חברתית, כי אין אנשים.

לפני שבוע נסעתי לראשונה למבטחים לסוף שבוע שלם. עוד לפני שבעה באוקטובר חשבתי שלא אמשיך לחיות בעוטף אבל כשאני מגיע לשם, אני מרגיש איך הקלפים שוב נטרפים. הדברים לא סטריליים.

לפני שבוע נסעתי לראשונה למבטחים לסוף שבוע שלם. עוד לפני שבעה באוקטובר חשבתי שלא אמשיך לחיות בעוטף אבל כשאני מגיע לשם, אני מרגיש איך הקלפים שוב נטרפים. הדברים לא סטריליים

הרצון לעזוב עלה עוד קודם בגלל שינויים בעבודה. תל אביב דגדגה לי לא כמקום קבע, אלא כשער נוסף לעולם הצילום. אבל דווקא עכשיו, בעקבות העזרה שלי בפינויים, קיבלתי הצעת עבודה מעניינת בעוטף. נפתחה איזו דלת ואני מרגיש מבולבל.

מפגש עם חרדה

לפני כמה ימים, לראשונה מאז שבעה באוקטובר, חוויתי חרדה. הייתי בפגישה אצל יועצת עסקית ופתאום נפתחה הדלת וקפצתי. היא אמרה, הכול בסדר, זאת השכנה, ובכל זאת קמתי לבדוק. ראיתי שהכול בסדר והתחלתי לבכות. לא תיארתי לעצמי שאגיב ככה להתעסקות בדלת ולרעש לא מוכר.

רוב הזמן אני מרגיש חזק, ושומר על איפוק. לפעמים אני מרגיש דפיקות לב חזקות ומבין שזה לא קשור רק לאירוע שעברנו ולאנשים שאיבדנו אלא גם לעובדה שאין לי את העוגנים שלי ואת החברים שלי.

חברים מבלים במבשלת "אייסיס" בקיבוץ דקל, שבוע לפני מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר 2023 (צילום: רון רחמים)

הבנתי שאני לא חסין. ששום דבר לא פסח מעליי. החיים אמנם ממשיכים, אבל הנפש לא תמיד מצליחה לסגור את הפער.

העתיד

מה שמטריד אותי כרגע, זה בעיקר פרנסה. בתחילת השנה יצאתי לדרך עצמאית, והכול נעצר. אני חייב לומר שלאורך כל הדרך, מאז האסון, פגשתי אנשים נפלאים. מישהי חיברה אותי לפרויקט צילום. העובדת הסוציאלית שעזרה לי בימים הראשונים עדיין שואלת לשלומי. אנשים פתחו את ליבם מעבר לתפקיד שלהם.

הרבה אנשים אומרים לי לפרסם את עצמי ולהציע את כישוריי כצלם, אבל יש לי מעצורים. לפעמים אני חושב שאולי זה לא בסדר ולא מוסרי לפרסם את עצמי עכשיו.

הרבה אנשים אומרים לי לפרסם את עצמי ולהציע את כישוריי כצלם, אבל יש לי מעצורים. לפעמים אני חושב שאולי זה לא בסדר ולא מוסרי לפרסם את עצמי עכשיו

למה זה לא בסדר? הרי החיים שלך באמת התהפכו.
קשה לי לפרסם שאני מהעוטף ומחפש עבודה. אני מרגיש שזה כמו לעלות על הגל ולנצל את המצב. נרשמתי ליוזמות עבודה כאלה ואחרות ופה ושם הגיעו עבודות.

פגשתי יועץ תעסוקה של מעוף שעזר לי ואפילו הזמין אותי לצלם באירוע מכירה של עסקים מהעוטף וכשהגעתי לצלם, הרגשתי לא נעים. הרגשתי המסכן הנזקק ואני שונא להרגיש ככה. חשבתי שלא הזמינו אותי לצלם כי היו צריכים אלא כי ריחמו עליי, וקשה לי עם זה.

תל אביב מבעד לעדשה של רון רחמים (צילום: רון רחמים)

לפני כמה ימים הלכתי לצלם אירוע אחר. רצו לפרגן לי וידעתי שאם לא יקראו לי, יקראו למישהו אחר והלכתי. כששאלו אותי מאיפה אני אמרתי שאני מהעוטף ואמרתי, סליחה חברים, אני רווי. אני מעדיף לא לדבר על זה. באנו לעשות שמח.

אתה מצליח לשמוח?
אני מצליח להרים את הראש אבל כשאני מסובב אותו, אני מרגיש את העצב. לפעמים נדמה לי שאפשר להתחיל להתגבר ואז שומע עוד סיפור.

אני מנסה לייצר שגרת חיים, מצטרף לקבוצת אופניים בתל אביב כדי לשמור על שפיות, מגיע לרכיבה מתלהב ונרגש ובאמצע המסלול נתקל בתמונה של עופר קלדרון מניר עוז. היינו רוכבים יחד מדי פעם והילדים שלו כבר שוחררו מהשבי ופתאום נוחתת עלי סטירה. אני הולך ברחוב בתל אביב ורואה תמונות של חטופים שהכרתי, חלקם היו תלמידים שלי.

לפני כמה שבועות יצאתי עם מישהי לבית קפה. כשנכנסנו, ראיתי חבורה של צעירים שנופפו לנו לשלום. התקרבתי, ופתאום ראיתי תלמידים שלי. הלב שלי התפוצץ מהתרגשות.

לפני כמה שבועות יצאתי עם מישהי לבית קפה. כשנכנסנו, ראיתי חבורה של צעירים שנופפו לנו לשלום. התקרבתי, ופתאום ראיתי תלמידים שלי. הלב שלי התפוצץ מהתרגשות

התחלתי לסרוק אותם אחד אחד, לבדוק איך הם נראים ומה איתם וביניהם היה ליאם אור מקיבוץ רעים, שהשתחרר יומיים קודם לכן משבי חמאס ונראה כל כך רזה. חיבקתי אותו והייתי קרוע בין הרצון להישאר לשבת איתם לבין האישה שאיתה יצאתי.

רון רחמים (צילום: דפנה טלמון)

למה אתה הכי מתגעגע?

המרחבים חסרים לי. לפעמים אני מרגיש שהעיר מעיקה עלי. המחשבה להישאר במרכז קשורה בעיקר למקצוע ולפרנסה, אם כי גם לרצון לחוות חיים אחרים. אני מתגעגע לשקט, לשלווה.

אני תמיד אומר שב"אשכול" הזמן הוא לא פונקציה. יש איזו נחת. אני מתגעגע לקהילה באשכול, למרות שתמיד שמרתי גם על נפרדות ועל הבועה הקטנה שלי.

יש עכשיו נטייה להצביע על הדברים הטובים. לחפש את האור שבוקע מתוך החושך. לראות את הטוב בכל דבר. אבל אני לא יודע אם יש רווח לתקופה הזאת. ואם יש, אני לא רואה אותו עדיין.