המשימה הראשונה בתערוכה הענקית של לי מילר ב"טייט בריטן" היא להתאפק. לא למהר ולהגיע לתמונה המפורסמת מכל. 240 צילומים ופריטים שונים מוצגים בתערוכה, אבל כמעט כל מי שמגיע אליה שמע על הצילום שמוצג בחלקה האחרון ונדרש לסבלנות עד שיגיע אליו.
כ־25 שנות עבודה ויצירה קדמו לרגע ההוא בדירה במינכן, וכדאי להגיע אליו בהדרגה – לאותו ערב, ה־30 באפריל 1945.
באותו יום צילמה מילר יחד עם דיוויד שרמן – עמיתה היהודי שצילם עבור מגזין "טיים-ליף" בזמן שמילר שהתה ככתבת צבאית בגרמניה – במחנה הריכוז דכאו שליד מינכן. השניים תיעדו במצלמותיהם ובכתבותיהם את הזוועות שאליהן נחשפו.
אחרי שעות בבוץ של דכאו, בין הררי מתים, המשיכו השניים למינכן. רוב עמיתיהם עשו באותם ימים את דרכם לברלין כדי לראות את נפילת הבירה, אך הם חיפשו זווית מקורית ובחרו במינכן
אחרי שעות בבוץ של דכאו, בין הררי מתים, ניצולים שנתלים בחיים בשארית כוחם ועדויות לשנים של אימה, המשיכו השניים למינכן. רוב עמיתיהם עשו באותם ימים את דרכם לברלין כדי לראות את נפילת הבירה, אך הם חיפשו זווית מקורית ובחרו במינכן.
"המראה והמחשבה על המוות הבהמי של מאות גברים ונשים מורעבים ושבורים כשהם עטויים בסחבות של פסים בכחול־לבן הותירה אותנו משוועים לאוויר, ואם מינכן – המקום שבו נולדה האימה הזו – נופלת, אנחנו רוצים לעזור", היא כתבה.
אלו היו הימים והשעות האחרונות של הרייך השלישי. בעלות הברית התקדמו מדרום וממערב, והרוסים ממזרח לכיוון ברלין. מילר ושרמן עשו את דרכם לפרינצרנטנפלאץ 16, בית רגיל למראה במינכן. שם שכנה דירת שמונה חדרים של הפיהרר אדולף היטלר.
מילר ושרמן נכנסו לדירה עם כמה חיילים שהיא צילמה קוראים את "מיין קאמפף" ומדברים בטלפון האישי של היטלר – לפני שפנו לחדר האמבטיה. שם הציבו פסלון ארוטי על השידה ותמונה של היטלר בקצה האמבטיה. מילר הניחה את בגדיה על הכיסא, את המגפיים הצבאיים הכבדות על השטיח הבהיר, והשניים צילמו זה את זו במצלמתה של מילר.
"המפתח לצילום הוא המגפיים על השטיחון", אמר אנטוני פנרוז, בנה היחיד, ל־BBC. "בבוקר אותו יום המגפיים דרכו בדכאו ששוחרר יום קודם. שם היא צילמה מאות ואלפים שמתו וגססו בעינויים וברעב
"המפתח לצילום הוא המגפיים על השטיחון", אמר אנטוני פנרוז, בנה היחיד, ל־BBC. "בבוקר אותו יום המגפיים דרכו בדכאו ששוחרר יום קודם. שם היא צילמה מאות ואלפים שמתו וגססו בעינויים וברעב.
ללִי היו חברים יהודים רבים שהגיעו למקומות כאלה והיא הכירה מתנגדים פוליטיים, אמנים ואנשים שהיו במחתרת. היא חיפשה בין המתים והגוססים את חבריה, וזה היה רגע אישי מאוד עבורה.
"והנה היא עכשיו באמבטיה של היטלר. באותם מגפיים היא הטביעה את הזוהמה, ההשפלה, הזוועה של אותו מקום על השטיחון המושלם של היטלר. היא לא שם כאורחת – היא המנצחת".
"והנה היא עכשיו באמבטיה של היטלר. באותם מגפיים היא הטביעה את הזוהמה והזוועה של אותו מקום על השטיחון המושלם של היטלר. היא לא שם כאורחת – היא המנצחת"
מילר התנקתה מהזוהמה שדבקה בה במשך שבועות ארוכים בשדות הקרב והותירה את הדירה ואת גרמניה מוכתמות בפשעים מעשה ידי הרייך. בחצות הקשיבה לחדשות ה־BBC, שם אומת הדיווח על מותו של היטלר שהתאבד בבונקר שלו בברלין.
"במשך זמן רב העלינו השערות איפה נהיה, איך זה יהיה, עם מי וכיצד נחגוג את סוף המלחמה ומותו של היטלר – או מה שזה לא יהיה", כתבה לעורך שלה ב"ווג". "אני הייתי בדירה הפרטית של היטלר כשזה הוכרז. זה היה בחצות ה-1 במאי, ירד שלג, והקול היבש והמשכנע של ה־BBC הודיע על מה שהיה עד אז רק שמועה.
!["פורטרט של מרחב", צילום של לי מילר ממצרים ב-1937 (צילום: © Lee Miller Archives, England 2025. All rights reserved. leemiller.co.uk. Photo © Tate (Sonal Bakrania))](https://static.zman.co.il/www/uploads/2025/10/leemiller1.jpg ""פורטרט של מרחב", צילום של לי מילר ממצרים ב-1937 (צילום: © Lee Miller Archives, England 2025. All rights reserved. leemiller.co.uk. Photo © Tate (Sonal Bakrania))")
"טוב, בסדר – הוא מת. הוא אף פעם לא היה חי עבורי עד היום. הוא היה מכונת רוע מפלצתית עד שביקרתי במקומות שהוא הפך למפורסמים, דיברתי עם אנשים שהכירו אותו, צללתי לרכילויות ואכלתי וישנתי בביתו. הוא הפך לפחות מופלא ויותר נורא".
התצלום שלה באמבטיה פורסם בגודל קטן ב"ווג" וב"ווניטי פייר" ומעולם לא פורסם שוב בחייה. מילר נשכחה במידה רבה, עד העניין המחודש בה בשלושים השנה האחרונות – תערוכות ענק, סרט דוקומנטרי, סרט בכיכובה של קייט וינסלט, ועתה גם תערוכה מקיפה ב"טייט בריטן" – שתציג בלונדון עד אמצע פברואר 2026 ואז תצא למסע ברחבי העולם.
הצילום הפך לסמל של ניצחון על הנאציזם, ומילר לכוכבת תרבות. הוא מוצג בלונדון, אם כי בפריים מעט שונה מהמוכר. מילר של היום היא יוצרת שזוכה סוף־סוף להכרה על עבודתה רבת השנים, וזו בדיוק מטרת התערוכה: להבין כיצד נערה ממדינת ניו יורק הפכה לאייקון תרבותי וצלמת היסטורית – ומה קרה לה אחר כך.
מילר של היום היא יוצרת שזוכה סוף־סוף להכרה על עבודתה רבת השנים, וזו בדיוק מטרת התערוכה: להבין כיצד נערה ממדינת ניו יורק הפכה לאייקון תרבותי וצלמת היסטורית – ומה קרה לה אחר כך
שם אנדרוגיני ומעניין יותר
אליזבת מילר נולדה ב־1907 בפוקיפסי, מדינת ניו יורק. אביה, תאודור, לימד אותה את יסודות הצילום. בגיל שבע נאנסה על ידי ידיד משפחה וסבלה ממחלת מין בעקבות כך – טראומה שאינה מוזכרת בתערוכה אך השפיעה על חייה.
לעולם הדוגמנות נכנסה במקרה כמעט טראגי: בהיותה בת 19 הלכה ברחובות מנהטן, לא שמה לב לתנועה וכמעט נדרסה בידי משאית. ברגע האחרון משך אותה מישהו והציל את חייה – זה היה קונדה נאסט, עורך מגזיני "ווג" ו"ווניטי פייר". תוך שבועיים כבר הופיעה על שער "ווג".
מילר, שאימצה את השם לי – לטעמה, שם אנדרוגיני ומעניין יותר מאליזבת – הפכה לפנים של התקופה: נערית, גבוהה, רזה ונועזת, עם שיער קצר (כמו רבות מהמבקרות בתערוכה היום).
מילר, שאימצה את השם לי – לטעמה, שם אנדרוגיני ומעניין יותר מאליזבת – הפכה לפנים של התקופה: נערית, גבוהה, רזה ונועזת, עם שיער קצר (כמו רבות מהמבקרות בתערוכה היום)
חלק מצילומיה הופיעו ללא רשות בפרסומת לתחבושות הגייניות של "קוטקס". לפי המיתולוגיה, הדבר חיסל את קריירת הדוגמנות שלה בן־לילה, אך בתערוכה מוצגת גרסה אחרת: "באותה תקופה המחזור החודשי נחשב לטאבו", נכתב בטקסט הנלווה. "למרות שהמודעות עוררו מחלוקת מסוימת, ל'ווג' זה לא הפריע, ומילר המשיכה להופיע בצילומי אופנה".
הטון הזה, שאינו מתנצל ואינו מתאים לנרטיב המקובל, חריג בעולם האמנות. זוהי תערוכה נדירה שאין בה התנצלות על קולוניאליזם, אימפריאליזם, חוסר גיוון מגדרי או היעדר ייצוג טרנסג'נדרי. מילר מוצגת, בהתאם לחייה, לא כקורבן אלא כמי שהתגברה ופרצה דרך בכוח אישיותה וכישרונה.
תקופת הדוגמנות מיצתה את עצמה כשהכריזה: "אני מעדיפה לצלם תמונה מאשר להיות התמונה". התמונות ההן מרתקות בפני עצמן, אך הן רק הרקע לקריירה המפוארת שבאה אחריהן.
ב־1929 התייצבה מילר הצעירה בסטודיו הפריזאי של מאן ריי, הצלם הסוריאליסט הבולט של התקופה, והודיעה לו על תוכניותיה: "אמרתי לו שאני הסטודנטית והמתמחה שלו", סיפרה. "הוא אמר שאינו עובד עם מתמחים ושהוא יוצא לחופשה. אמרתי לו: אתה עובד עכשיו – ואני נוסעת איתך!"
"אמרתי לו שאני הסטודנטית והמתמחה שלו", סיפרה. "הוא אמר שאינו עובד עם מתמחים ושהוא יוצא לחופשה. אמרתי לו: אתה עובד עכשיו – ואני נוסעת איתך!"
וכך היה. היא עבדה לצדו של מאן ריי שלוש שנים – דוגמנית, מוזה, מאהבת ושותפה מלאה לעבודה ולחידושים טכנולוגיים. ריי נחשב לאמן הראשון שעשה שימוש נרחב באפקט הסולריזציה, המקנה לצילומים אווירה חלומית. האפקט התגלה מחדש בעקבות תאונה שקרתה למילר – עכבר עבר ליד רגלה והיא הדליקה את האור בחדר החושך. התוצאה הפכה לסימן ההיכר של שניהם.
לאחר מכן פיתחה סגנון עצמאי שהתבטא בעין חדה ולכידת רגעים יוצאי דופן: זפת שנשפכה על מדרכה פריזאית ונראית כיצור חי, אור שנופל על פסלים בנוטרדאם, זוויות מקוריות לחיי העיר.
אחרי שנתיים של עבודה מסחרית בניו יורק איבדה את התשוקה לצילום. היא נישאה ב־1934 לאיש העסקים המצרי העשיר עזיז אלואי ביי ועברה לקהיר, שם לא נאלצה להתפרנס. רק נסיעה לירושלים ב־1935 החזירה לה את הניצוץ. אף שאין בתערוכה תיעוד מביקוריה בארץ ישראל המנדטורית, אפשר לשער שמשהו ביופיה ובמורכבותה של העיר העתיקה נגע בה.
היא החלה לצלם במזרח התיכון – מדבריות, שבטים, אתרים היסטוריים. תמונה אחת בולטת במיוחד: צילום מראש הפירמידה הגדולה בגיזה, שבו הצל המשולש האדיר חותך את מצרים המודרנית, תרבותה ואוכלוסייתה.
נישואיה הסתיימו כצפוי ב־1937, וכשהקימה סטודיו משלה בפריז היא פגשה את רונלד פנרוז, צייר והיסטוריון אנגלי, שהפך לבן זוגה. ב-1939 היא חזרה להתגורר בלונדון ולעבוד עבור "ווג". צילומי האופנה שלה נשארו חשובים, אך עבודתה המשמעותית באמת התרחשה בשנות מלחמת העולם השנייה.
הבליץ שהכה בלונדון לא הפחיד אותה. היא נשארה בעיר וצילמה את המתרחש, גם תחת מגבלות. הממשלה אסרה לצלם את הזוועות במלואן מטעמי מורל, ולכן מילר נדרשה להעביר את הסיפור ברמזים – סמלים, חפצים ודימויים
הבליץ שהכה בלונדון לא הפחיד אותה. היא נשארה בעיר וצילמה את המתרחש, גם תחת מגבלות. הממשלה אסרה לצלם את הזוועות במלואן מטעמי מורל, ולכן מילר נדרשה להעביר את הסיפור ברמזים – סמלים, חפצים ודימויים.
מכונת כתיבה מרוסקת של "רמינגטון" כסמל לפגיעה בחופש העיתונות, פסל אישה שראשה נשבר ועל חזה בלוק, דוגמניות בין הריסות. כשבניין מערכת "ווג" בבונד סטריט הופצץ, היא צילמה את ההריסות – והמגזין המשיך לצאת.
"היא זו שרצית לידך"
עם כניסת ארצות הברית למלחמה ניצלה מילר את אזרחותה והפכה לכתבת צבאית. היא הייתה שילוב נדיר של יופי, חוכמה ואומץ. בנה, אנטוני, סיפר ל"הארץ" ב-2008: "היה לה סלנג ניו־יורקי חצוף והיא הייתה טובה לא פחות צרפתית. תוך שניות היה לה 'ראפור' עם העומד מולה וכשנסענו ברכבות היא הצליחה להקסים את מי שרצתה – כך שזה היה שילוב של כריזמה וברק שכלי".
ג'ון פיליפס, כתב המלחמה של "לייף", אמר עליה: "לי מילר הייתה האדם האמיץ ביותר שהכרתי. כשהדברים הסתבכו – היא זו שרצית לידך. היא מעולם לא נכנסה לפאניקה, תמיד הייתה לה תוכנית, ובדרך כלל גם ויסקי וסיגריות".
כתב המלחמה של "לייף" אמר עליה: "לי מילר הייתה האדם האמיץ ביותר שהכרתי. כשהדברים הסתבכו – היא זו שרצית לידך. היא מעולם לא נכנסה לפאניקה, תמיד הייתה לה תוכנית, ובדרך כלל גם ויסקי וסיגריות"
מילר ושרמן נעו בין החזיתות, מצטרפים לכוחות הלוחמים בנורמנדי ובסן־מלו, מתעדים את זוועות המלחמה. כל צילום נדמה אקטואלי גם היום: שלושה אולמות אחד אחרי השני בתערוכה מהדהדים מחנק וחוויה נדירה של אומנות ותיעוד.
התמונות מחדרי הניתוח הצבאיים אוצרות דרמה שלמה במבט אחד: חייל שרוף ומכוסה בתחבושות שביקש ממנה לצלם אותו – היד רעדה לה. "אלו לא היו אבירים בשריון נוצץ אלא צעירים שבורים, מזוהמים ומוזנחים", כתבה.
התמונות מחדרי הניתוח הצבאיים אוצרות דרמה שלמה במבט אחד: חייל שרוף ומכוסה בתחבושות שביקש ממנה לצלם אותו – היד רעדה לה. "אלו לא היו אבירים בשריון נוצץ אלא צעירים שבורים, מזוהמים ומוזנחים", כתבה
באביב 1945 הצטרפה לכוחות האמריקאיים בגרמניה. התבוסה הייתה ברורה, ומדי יום נחשפו עדויות חדשות לפשעי הגרמנים. מילר צילמה את הזוועות – וגם את הסמלים: מגף שממנו בוקעת שרשרת כדורים; פסל הצדק שנפגע בקרבות; קצין נאצי שהתאבד בלייפציג וחלון שממנו נשקף שוב פסל של צדק.
הסרקזם ברור, כמו בתצלום שער הכניסה לבוכנוולד ועליו הסיסמה "Jedem das Seine" – כל אחד והמגיע לו. הגלגל התהפך.
גלריית הצילומים מדכאו ובוכנוולד מותירה רושם בל יימחה. אנחנו רגילים כבר לזוועות, אך היא פגשה אותן במרחק נגיעה ולא הסיטה את המבט. "אני בדרך כלל לא מצלמת זוועות", כתבה לעורך, "אבל אין עיר או אזור שלא מלא בהן. אני מפצירה בכם לפרסם את הצילומים הללו".
אחד הצילומים מציג קצין אס־אס טבוע במים – דימוי המזכיר באופן גרוטסקי את "אופליה" של מיליי, המוצג גם הוא בטייט. שני הצילומים האחרונים הם כמובן שלה ושל שרמן באמבטיה של היטלר – סמל של ניצחון אמנותי ואנושי על הנאציזם.
באולם הבא מתוארת אירופה שאחרי הזוועה: נשים גרמניות שלמות גוף ונפש, לעומת אחרות שנענשו על קשרים עם הכובש. מילר צילמה את הנשים שראשהן גולח כסמל לנקמה עממית.
"היא לא רצתה להציג את עצמה כקורבן, אבל הייתה לה אמפתיה עם אלו שעברו התעללות", אמר בנה אנטוני פנרוז.
"האישה ושלושת ילדיה הושבו לשולחן… הילדים אכלו סוכריות מבלי לטעום אותן, עיניהם הקודרות דבוקות אליי. הם לא היו מפוחדים או קשוחים, רק עגומים – ואני רציתי להקיא"
בכתבתה תיארה מפגש עם משתפת פעולה בנורמנדי: "האישה ושלושת ילדיה הושבו לשולחן… הילדים אכלו סוכריות צבעוניות מבלי לטעום אותן, עיניהם הקודרות דבוקות אליי. הם לא היו מפוחדים או קשוחים, רק עגומים – ואני רציתי להקיא".
![צילום של הדוגמנית אליזבת קאוול שלי מילר צילמה עבור "ווג" בלונדון, 1941 (צילום: © Lee Miller Archives, England 2025. All rights reserved. leemiller.co.uk. Photo © Tate (Sonal Bakrania))](https://static.zman.co.il/www/uploads/2025/10/leemiller3.jpg "צילום של הדוגמנית אליזבת קאוול שלי מילר צילמה עבור "ווג" בלונדון, 1941 (צילום: © Lee Miller Archives, England 2025. All rights reserved. leemiller.co.uk. Photo © Tate (Sonal Bakrania))")
תיעוד הוצאתו להורג של ראש ממשלת הונגריה לשעבר, הפשיסט לזלו ברדושי, הוא יצירת מופת של ממש. באותם אולמות נראית גם האופרה ההרוסה בווינה, כסמל לשיקום; ילדות יחפות בבגדי מתים על רקע כרזת בחירות; ילדה על מיטה בבית חולים בווינה, מבטה חודר – "מבוגרת מכפי גילה, מותשת ומוצפת בדמעות", כתבה.
"אם אוכל להאמין בלב שלם בשחרור, אולי אצליח לנפנף בדגל ולצהול", כתבה. "אבל אני מעדיפה לתאר את המורל המרוסק ואת האמונה המנותצת של אלו שחשבו שהדברים יחזרו להיות כפי שהיו לפני המלחמה"
"אם אוכל להאמין בלב שלם בשחרור, אולי אצליח לנפנף בדגל ולצהול", כתבה. "אבל אני מעדיפה לתאר את המורל המרוסק ואת האמונה המנותצת של אלו שחשבו שהדברים יחזרו להיות כפי שהיו לפני המלחמה".
האולם האחרון מתאר את שנותיה באחוזה המשפחתית בדרום אנגליה. אלו צילומים נאים של אנשים מפורסמים, אך אחרי האגרוף בבטן קשה להתעמק בהם.
גם דרכה האמנותית של מילר דעכה. האונס בילדותה, הזוועות בחזית ובמחנות – כולם השאירו צלקות. היא לקתה בדיכאון, שתתה אלכוהול בכבדות ומצאה נחמה בבישול עילי. את ארכיון התמונות העשיר שלה הותירה בעליית הגג.
רק אחרי מותה, ב־1977, החל בנה אנטוני לחשוף את יצירותיה המפוארות לציבור.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו