היצירה נקראת "דייוויד" – כמו הפסל המפורסם של מיכלאנג'לו מפירנצה – ואורכה 107 דקות. מדובר בסרט של האומנית סם טיילור־ג'ונסון מ־2004. בסרט רואים את דייוויד בקהאם – אז כדורגלן ריאל מדריד והסלבריטי מספר אחת באנגליה – ישן אחרי אימון צוהריים. בקהאם – גבר מפורסם, מצליח ויפהפה – ישן במדריד. זו כל היצירה. 107 דקות של בקהאם ישן וחולם.
את הסרט ניתן לראות בגלריית הדיוקנאות הלאומית שבמרכז לונדון, בפינת כיכר טרפלגר. לא קשה לחשוב על דרכים טובות יותר להעביר 107 דקות בלונדון, אבל הצצה חטופה – לא הרבה קורה שם – ביצירת האומנות הזו מעבירה היטב את המסר: זה המוזיאון ובזה הוא מתעסק.
מעניין יהיה לבחון את התגובות של האנשים הצעירים מאוד ליצירה, אלה שלא גדלו בתקופת השיא של בקהאם. "הצילום בזמן שהוא ישן מייצר מבט שונה מהדימויים הציבורים המוכרים", מצוטטת טיילור־ג'ונסון בכיתוב מתחת ליצירה. הסבר שהיה נכון לתקופתו, אולי.
אפשר לזלזל או להתפעם מול "דייוויד", אבל מדובר בדיוקן של דמות לאומית שהייתה בעלת חשיבות רגשית לאומה בזמן מסוים – וזה מה שהגלריה הזו עושה ביותר מאלף היצירות המוצגות בה. המוזיאון הזה מוקדש בראש ובראשונה לדמויות ולאישים החשובים.
"דיאנה, הנסיכה מוויילס" מאת בריאן אורגן היא בדיוק היצירה המתאימה למקום הזה. ציור לא טוב של דמות נבובה, שריגשה בעבר את האומה והעולם. נסיכת הסלבס ז"ל
שמות הסלבס מופיעים בגלריה לפני שמות האומנים. רובם, באופן טבעי, כבר לא נהנים מאותה חשיבות או משקל ציבורי היום. "דיאנה, הנסיכה מוויילס, 1961–1997" מאת בריאן אורגן היא בדיוק היצירה המתאימה למקום הזה. ציור לא טוב של דמות נבובה, שריגשה בעבר את האומה והעולם. נסיכת הסלבס ז"ל.
המוזיאון נפתח לפני כמה שבועות אחרי שהיה סגור במשך כשלוש שנים לשיפוצים מקיפים בעלות של 41 מיליון ליש"ט. ההמונים הגיעו סוף סוף – והדעות חלוקות. יש הסכמה גורפת שמבחינה ארכיטקטונית השיפוץ היה מוצלח מאוד. המבנה המיושן, שנראה בזמנו כמו מחסן עבש לציורים, הפך למואר, מזמין ונוח.
החדרים מאורגנים מחדש לפי נושאים ותקופות, מוארים היטב וקלים לגישה – וגם הרכב היצירות השתנה. חצי מהעבודות מתארות נשים ונעשה מאמץ להציג את בריטניה הרב־תרבותית ואת תושביה על המגוון האתני – ולא רק גברים לבנים חשובים לשעבר.
ועדיין, מדובר במוזיאון הדיוקנאות הלאומי, מוזיאון שעווה למבוגרים, רק עם ציורים וצילומים במקום בובות חסרות דמיון למקור. מאדאם טוסו בחינם ובלי המבוכה של מלכודת התיירים. לצד הביקורות החיוביות התפרסמו, לעיתים באותו כלי תקשורת, חוות דעת ביקורתיות – וכל אחד מוזמן להתרשם בעצמו.
מדובר במוזיאון הדיוקנאות הלאומי, מוזיאון שעווה למבוגרים, רק עם ציורים וצילומים במקום בובות חסרות דמיון למקור. מאדאם טוסו בחינם ובלי המבוכה של מלכודת התיירים
גם אם הגלריה לא מתקרבת בחשיבותה האומנותית לגלריה הלאומית השכנה או למכון קורטולד המסחרר, לטייט מודרן או לטייט בריטן או אפילו לבית קנווד הקטנטן, הביקור עשוי לעניין כל אדם עם זיקה לתרבות ולהיסטוריה הבריטית.
מעניין לגלות מי נחשב לראוי להיות מיוצג במקום – ועוד יותר מעניין לגלות מי עדיין נחשב לכזה הרבה אחרי זמנו. כל אחד יכול למצוא במקום דמויות שאומרות לו משהו, וכן, יש גם לא מעט עבודות טובות ומצוינות, רובן צילומים ולא ציורים, שאפשר למצוא בקרבת יצירות פחות משכנעות – שהן גם הרוב המכריע.
כבר בפאתי הגלריה ניתן להתרשם מהשינוי הגדול. בכניסה הראשית הותקנו שערי מתכת גדולים עם תחריטים של האומנית טרייסי אמין ואת הבאים מקדמים הקרנות ענק של דייוויד בואי מתקופת האלדין סיין שלו, עם הברק על פניו.
בואי – נכס לאומי, סלבריטי ואיש בעל מודעות לייצוג – בגודל של ארבעה מטרים. זה בהחלט מבשר על ההמשך. מצד ימין ניצב קיר המוקדש לדמויות בני ימינו, ולצד המלך צ'ארלס השלישי – הרי בני משפחת המלוכה הם הסלבס הגדולים ביותר – ניתן למצוא צילומים של הכדורגלן והפעיל החברתי מרקוס רשפורד ושל שחקנית נבחרת אנגליה בכדורגל לוסי ברונז.
כבר בפאתי הגלריה ניתן להתרשם מהשינוי הגדול. בכניסה הראשית הותקנו שערי מתכת גדולים עם תחריטים של האומנית טרייסי אמין ואת הבאים מקדמים הקרנות ענק של בואי
לא הרחק משם ניצב דיוקן גדול של ויליאם וקייט – הנסיכים מווילס והבאים בתור לכס המלוכה והדיוקן מרשים של אנה וינטור, עורכת ווג. היצירה הטובה ביותר בכל קומת הכניסה נקראת "טום שייקספיר: אינטלקט עם גלגלים", ציור צבעוני ואנרגטי מאת לוסי גונס.
שייקספיר, מדען ולוחם לזכויות הנכים, מתואר בציור מקורי מ־2017 כתזזיתי ומרתק. הדבר הזה בולט בהשוואה ליצירות האחרות שלא חורגות מהתבנית המוכרת.
גם השייקספיר היותר מפורסם מיוצג במקום על־ידי היצירה המוכרת של ג'ון טיילור מתחילת המאה ה־17, שמוכר לכל מי שהתעמק ביצירותיו. הציור הקרוי "השייקספיר של צ'נדוס", על שם בעליו הקודמים, היה הציור הראשון באוסף הגלריה – אבן הפינה של המוזיאון, שהכתיב את אופיו.
כל הגלריה היא במה לגדולי האומה ולעיתים נתקלים ביצירות בעלות חשיבות לאומית. זהו סוד הקסם של המקום – פגישה עם דמויות מוכרות, לעיתים בדיוקן המזוהה ביותר איתם ולעיתים בתיאור שונה, כמו הציור של המצוין של סטיבן הוקינג מעשה ידיו של פרדריק ג'ורג' ריס קאמינג.
הבדלי הרמות בין היצירות הופכים את הביקור לשונה מביקורים בגלריות חשובות אחרות. יש אומנם עדיין חדרים המציגים גנרלים וקולוניאליסטים, אבל המגמה היא להציג את בריטניה המודרנית והפתוחה
זאת להבדיל מהציור הדל של איימי וינהאוס (איך אפשר לתאר דמות כזו באופן כה אפרורי?) או הציור הנורא ממש של הטניסאי אנדי מארי. הבדלי הרמות בין היצירות הופכים את הביקור לשונה מביקורים בגלריות חשובות אחרות. לעיתים זה הופך את הבילוי למשעשע.
בקומה העליונה, החדר הראשון והחשוב ביותר הוא הגלריה המלכותית של מלכי ומלכות אנגליה ורעיותיהם, כולל אלו שהיו נשואות להנרי השמיני וסיימו את חייהן בצורה טרגית. התיאור מדויק מבחינה היסטורית ואינו משתדל להסתיר את העבר האפל כמו בשאר הגלריה.
להיות אישיות לאומית בריטית היה אומר לא פעם להיות אישיות בעלת מעשים מפוקפקים למדי בימי האימפריה. יש אומנם עדיין חדרים המציגים גנרלים וקולוניאליסטים למיניהם, אבל המגמה היא להציג את בריטניה המודרנית והפתוחה, מודעת לעברה אבל גם שמחה על השינוי שעברה.
ריצ'רד השלישי – המלך הנכה משושלת יורק שהיה המלך האחרון שמת בשדה קרב – מתואר בשני דיוקנאות מפורסמים. האם הוא באמת היה מלך מרושע או שמדובר ברצח אופי שייקספירי? השאלה עדיין מטרידה היסטוריונים והתצוגה מעלה את אותן השאלות. לעומת זאת, ציורים גדולים ומשעממים של המלכה ויקטוריה או של מלכי המאה ה־20 לא מותירים הרבה עניין.
המוזיאון נפתח ב־1856 בתצוגה של דמויות מופת, והשאלות הבסיסיות היו ונותרו – מי מספיק חשוב להיכנס למוזיאון וכיצד להציגו. במשך שנים היה מקובל להציג דיוקנאות חסרי מעוף אבל נראה שההעדפה עברה לצילומים
המוזיאון נפתח ב־1856 בתצוגה של דמויות מופת, והשאלות הבסיסיות היו ונותרו – מי מספיק חשוב להיכנס למוזיאון וכיצד להציג אותו. במשך שנים היה מקובל להציג דיוקנאות חסרי מעוף אבל נראה שבשנים האחרונות ההעדפה עברה לצילומים או לציורים יותר נועזים.
הצילום של הפעילה מלאלה יוספזאי בולט באיכותו וכצפוי מושך את מרב העניין, לצד דמויות מודרניות בנות זמננו. הקיר המוקדש למוסיקאים מרתק וכולל צילום נפלא של הסקס פיסטולס ופחית בירה מנוערת.
בתקופה ההיא הם היו אויבי הציבור מספר אחת, איום על הנוער – והיום, במבט לאחור, אפשר לראות כי מדובר בחבורת נערים תמימה שנתקלה בהתנגדות חסרת פרופורציה, אבל הביאה לשינוי תרבותי מבורך.
הצילום המפורסם של אנני לנוקס – שבתחילת שנות ה־80 ערער מוסכמות על נשיות וגבריות לפני שהנושא הפך לאירוע פוליטי בלתי נסבל – היה ונותר מרתק ובולט כאילו שמדובר באומנית חדשה. להקת הסמית'ס חסרה באופן תמוה מהקיר למרות חשיבותה הגדולה – ועולה החשד שמוריסי כבר אינו תקין פוליטית מספיק כדי להיכנס למקום שכזה.
להקת הסמית'ס חסרה באופן תמוה מהקיר למרות חשיבותה הגדולה – ועולה החשד שמוריסי כבר אינו תקין פוליטית מספיק כדי להיכנס למקום שכזה
הגלריה עצומה ומבחינה אומנותית היצירה הבולטת היא ה"דיוקן של מאי" מאת סר ג'ושוע ריינולדס – ציור גדול של צעיר פולינזי, הראשון שביקר בבריטניה במאה ה־18. הציור המרשים נרכש על־ידי הגלריה לפני כשנה בהצהרת כוונות אומנותית וערכית לקראת הפתיחה המחודשת. הינה, גם באימפריה הבריטית הבעייתית ציירו זרים, והינה היום הציור הפך לנכס לאומי.
כרגע מוצגות במקום שתי תערוכות מתחלפות בתשלום. הראשונה היא של הצלמת הלונדונית מאדאם יבונד, מהראשונות לצלם בצבע במאה ה־20. הצלמת פרצה דרך טכנולוגית וגם אומנותית. היא זכתה לביקורת על הצבעוניות של צילומיה (צילום הרי היה ונותר תחום נגוע בסנוביות), אבל האיכות והאומץ ניכרים לעין. זו פיסת צבע קלילה בלב המוזיאון.
התערוכה השנייה מציגה צילומים של פול מקרטני מעין הסערה. מקרטני תיעד במצלמת פנטקס 35 מ"מ את מסע ההופעות באנגליה ובארה"ב בשנים 1963 ו־1964, כשהביטלס הפכו לתופעה התרבותית החשובה ביותר במאה ה־20.
התערוכה רבת הצילומים והמסמכים היא אחת מלהיטי הקיץ בלונדון ומשקפת את רוח המוזיאון: יותר מעניין מאיכותי. מקרטני אינו צלם גדול אבל הוא מצליח להביא צילומים מבפנים, מהרגע שזה קרה – ובכיוון ההפוך.
מקרטני ממקד את המצלמה על המעריצים והמעריצות, על השוטרים באמריקה, על העיתונות, על העניין ההולך וגובר בלהקה וגם על חבריו ללהקה
הוא לא הדמות שהמצלמות ממוקדות עליה אלא זה שממקד את המצלמה על המעריצים והמעריצות, על השוטרים באמריקה, על העיתונות, על העניין ההולך וגובר בלהקה וגם על חבריו ללהקה. מדובר ברגעי הפרטיות האחרונים שלהם – ומקרטני חש בזה.
באחד הצילומים רואים אולם הופעות שמעליו מתנוסס שלט ה־Sold out. אז, במסע ההופעות האמריקאי הראשון, העובדה הזו עדיין ריגשה את מקרטני ולא הייתה מובנית מאליה. תוך שנים מועטות הם כבר לא יוכלו להופיע יותר בשל ה"ביטלמניה" וצרחות הקהל.
לסיום כדאי לעלות לקומה העליונה, שם יש מסעדה שממנה נשקף נוף וייטהול במבט דרומה. אפשר לראות את הכיפה של הגלריה הלאומית, את הביג בן ואת מגדלי הפרלמנט – וגם סלבריטי מוכר: לורד נלסון על העמוד שלו בכיכר טרפלגר, כמעט בגובה העין הפעם. סלבריטי אחרון לביקור.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו