האלימות בערים הערביות לא נעצרת לרגע. לפנות בוקר נדקר למוות פלסטיני תושב השטחים (ולכן אינו מתווסף למניין הנרצחים בחברה הערבית מתחילת השנה) בעיירה לקייה בדרום. אביו של הנדקר הביא אותו פצוע לתחנת משטרת עיירות בבאר שבע. צוות של מד"א פינה אותו לבית החולים סורוקה, שם נקבע מותו.
הרצח הזה התרחש שעות אחדות אחרי שבישוב אבו סנאן נרצחו ארבעה אזרחי ישראל. אחד מהם, גאזי סעב, מועמד לראשות המועצה המקומית. יממה קודם נרצח מנכ"ל עיריית טירה עבד אל רחמן קשוע, ורימון הונח ליד ביתו של ראש עיריית רהט.
זירת הרצח באבו סנאן שבה נורו למוות ארבעה בני אדם, 22 באוגוסט 2023 (צילום: שיר טורם/פלאש 90)
האלימות הרצחנית הזו המופנית כעת כלפי נבחרי ציבור, מועמדים בבחירות או נושאי תפקידים ציבוריים, היא עדות מדממת ומבהילה לכך שארגוני הפשיעה הפועלים בחברה הערבית כבר לא חוששים יותר מהמשטרה או מהממשלה, ויוצאים לזרוע אימה ופחד במטרה להשתלט על עמדות כוח. הם מאותתים לנבחרי הציבור: מי שלא ישתף פעולה ויעז להתנגד – דינו מוות.
ארגוני הפשיעה כבר לא חוששים יותר מהמשטרה או מהממשלה, ויוצאים לזרוע אימה ופחד במטרה להשתלט על עמדות כוח
25 עובדי ציבור בחברה הערבית מוגדרים כעת על ידי המשטרה כמאוימים הנמצאים בסכנת חיים, וזכאים לאבטחה בדרגות שונות. ראש מועצה מקומית בצפון הארץ אומר הבוקר ל"ידיעות אחרונות": "החלטתי לא להתמודד בבחירות כדי לשמור על חיי".
ראש עיריית טירה מאמון עבד אל-חי, שמנכ"ל העירייה שלו נרצח שלשום, ושביתו שלו נורה בכמה הזדמנויות, אומר: "אני ממשיך לשרת את התושבים, למדתי לחיות עם הפחדים".
חיי האזרחים הערבים בישראל הפכו הפקר. ומי שהפקיר אותם אלה ממשלות ישראל לדורותיהן. ממשלת בנט-לפיד ניסתה לתקן את העיוות הזה בזמן הקצר שהיא כיהנה, ואכן הצליחה להוריד בצורה ניכרת את רמת האלימות – תוך שהיא נתונה להתקפות ארסיות מצד אנשי הימין על "שיתוף פעולה עם הערבים".
צריך לומר את הדברים בצורה הפשוטה ביותר: כשמשרד האוצר מונהג על ידי בצלאל סמוטריץ' שעושה כל שביכולתו לקצץ בתקציבי החברה הערבית, וכשהמשרד לביטחון לאומי מונהג על ידי איתמר בן-גביר שלא מסתיר את התיעוב שהוא חש כלפי ערבים, וכשהממשלה מונהגת על ידי בנימין נתניהו שמינה אותם לתפקיד ושהכאוס בישראל משרת את מטרות העל שלו – בארגוני הפשיעה הערבים מזהים הזדמנות. בעולם האלים של ארגוני פשיעה באשר הם, אין ואקום.
את מחיר ההפקרות הזו משלמים כעת האזרחים הערבים שיוצאים בכל בוקר בפחד מבתיהם. שני הסיפורים הבאים קשורים – במידה לא מבוטלת – לתחושת בהפקרות הזו.