השבוע דיברתי עם חבר על מגע ועל החשיבות שלו. למחרת טיילתי בחוף וחשבתי שאני נהנית מתועלות דומות לא רק ממגע אנושי או ממגע של חיות, אלא אפילו מהליכה יחפה על החול, משחייה בים, ממגע השמש על העור (כמה שיותר עור), מנשימה עמוקה באוויר הפתוח. בקיצור, ממגע עם האלמנטים. ההבנה הזו גרמה לי להכרת תודה עמוקה וגם לעצב על כל מי שנימנע ממנו החיבור הזה כתוצאה ממחלה, מעצר, או סיבה אחרת.

השבוע דיברתי עם חבר על מגע ועל החשיבות שלו. למחרת טיילתי בחוף וחשבתי שאני נהנית מתועלות דומות לא רק ממגע אנושי או ממגע של חיות, אלא אפילו מהליכה יחפה על החול, משחייה בים, ממגע השמש על העור

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מגע הוא אחד החושים הכי חשובים והכי מוזנחים בתקופה שלנו.

בימי הביניים למשל, סביבת החיים כולה הייתה הרבה יותר טקטאלית. למעט מאכלים כמו מרק שנאכלו עם כף, אנשים נהגו לאכול עם האצבעות מקערות שהיו במרכז השולחן. האכילה המשותפת וידאה שאיש לא מנסה להרעיל את האחר ויצרה זהות קולקטיבית שמבוססת על אמון, אבל היא גם הבטיחה שהמגע עם המזון יהיה בלתי אמצעי.

הרחצה גם היא נעשתה במרחצאות קהילתיים (מהם נותר לנו הספא), ואפילו השינה הייתה משותפת. אנשים נהגו לישון עירומים במיטה אחת בבית ובפונדקים, עד המאה ה-17 בה נולדו האינדיווידואליות, וגם המיטה והקבר האישיים.

בין אם בשדה או באחוזה, הפרנסה הגיעה מעבודת כפיים ומאמץ גופני. בהתאם לכך, גם ההתרווחות בסוף היום לא כללה השתרעות מול נטפליקס, אלא משחקים פיזיים ועיסוי. עסקאות כלכליות ופוליטיות נחתמו בנשיקה (ממנה נותרה לנו לחיצת היד) והיעדרה סימל עתיד שחור לפוטנציאל שלה להתממש.

הפרידה של סנט פיטר ופול, השליחים חולקים את הנשיקה הקדושה לפני המארטידום שלהם. "נשיקת השלום" או "הנשיקה הקדושה" סימלה ברכה לשלום הדרך בחברה הנוצרית. ציור: אלונזו רודריגז, 16th-century-Museo-Regionale-di-Messina

הרחצה גם היא נעשתה במרחצאות קהילתיים ואפילו השינה הייתה משותפת. אנשים נהגו לישון עירומים במיטה אחת בבית ובפונדקים, עד המאה ה-17 בה נולדו האינדיווידואליות, וגם המיטה והקבר האישיים

גם סביבת המגורים הייתה דחוסה ופיזית ואפילו החשיכה הייתה סמיכה וטקטאלית יותר. לפני המצאת החשמל, חצי מהחיים התנהל בחשיכה מוחלטת. הזכוכית פותחה במאה ה-17 בלבד, כך שעד אז הבתים היו חשוכים מאוד ומעושנים מפיח של מדורה. כדי לא להיתקל ברהיטים נהגו לסדר אותם בצמוד לקיר והתקשורת התנהלה עם הרבה יותר מגע כצביטות, חבטות וליטופים.

איך אפשר במאתיים שנה להתגבר על התניות אבולוציוניות שהתפתחו במשך אלפי שנים? העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף שלנו ולו שתי שכבות העוטפות את האיברים השונים.

העור חש בשינויי לחץ וטמפרטורה ושולח מסרים ישירים לעמוד השדרה ולמוח, שמתאים את התגובות הכימיות שלו בהתאם. העובדה שהתגובות הרגשיות שלנו הן פיזיות מחזקות את ההשערה, שהגוף שלנו למד להגיב באופן חיובי למגע ושהוא כמה לו כשאנו מבודדים.

פעוטות שלא מקבלים מספיק מגע, עשויים להתפתח באופן איטי יותר, ומקרים מסוימים של קשיים בקריאה וכתיבה נמצאו מקושרים למחסור במגע בגיל צעיר.

חוקרת המגע, טיפאני פילד, מצאה שפגים שליטפו אותם במשך עשרה ימים ברציפות, התפתחו ב47% מהר יותר מפגים שלא נהנו ממגע דומה.

אחד המקרים הידועים ומעוררי הזעם בנוגע לחשיבות המגע בפעוטות פורסם על-ידי האוסטרי רנה ספיטץ. בית יתומים בשנת 1945 נקט בצעדים חריפים על מנת למנוע התפשטות מחלות וכתוצאה מכך, התינוקות נותרו חודשים ארוכים ללא מגע. 37% מהפעוטות האלו מתו לפני שהגיעו לגיל שנתיים.

בית יתומים בשנת 1945 נקט בצעדים חריפים על מנת למנוע התפשטות מחלות וכתוצאה מכך, התינוקות נותרו חודשים ארוכים ללא מגע. 37% מהפעוטות האלו מתו לפני שהגיעו לגיל שנתיים

מחקרים מראים, שמגע גורם לירידה בדופק, בלחץ דם וברמות קורטיזול (הקשור במתח). טיפול במגע כעיסוי ממריץ הפרשת נוירוטרנסמיטורים שקשורים בירידה בכאב. פילד מצאה כי תרפיות כאלה מקלות על התמודדות עם כאב כרוני, ואחרים מצאו שהן מסייעות להתמודדות עם דיכאון.

זוג חוקרים שוודים בשם מרטין זלצמן-אריקסון והנריק אריקסון (Salzmann-Erikson, M. and Eriksson, H) מצא באופן לא מפתיע בשנת 2008, כי מגע משפיע לטובה גם על ההתמודדות של חולי נפש. יתרה מכך,  כשעודדו מטפלים לגעת במטופלים, הדבר פתח ערוץ תקשורת נוסף ביניהם וחיזק את תחושת הביטחון של המטופלים.

עם זאת, ברוב המוסדות, מגע הוא לא נתיב מרכזי לטיפול ואפילו נמנעים ממנו. יש עדויות לכך שקשישים למשל סובלים מהיעדר מגע במוסדות ובחייהם האישיים והדבר משפיע לרעה על תהליך ההזדקנות שלהם.

גורמים שונים הובילו לירידה בחשיבות התחושה הפיזית. הערצה של תמונות של קדושים נתפסה בטוחה יותר למשל, ממסחר בשאריות גופות שיכולות היו בנקל להיות מזויפות. הראייה, במילים אחרות, נתפסה אמינה יותר מהמגע.

רצון של המעמדות העליונים להתרחק מהמעמדות הנמוכים יותר והתפתחויות טכנולוגיות של הסכו"ם, גומחות ומיטות אישיות, כלי עבודה מתוחכמים, המצאת החשמל, וכמובן שבימינו תקשורת מתווכת מסכים במקום עור גוף – אפשרו את המעבר לחברה אינדיבידואלית ומבוססת דימויים.

בסאטירה צרפתית על התפשטות השימוש במזלגות בקרב המעמדות הגבוהים משנת 1605 נכתב: "הם לעולם לא נוגעים בבשר בידיהם, אלא עם הצלחות שהם מביאים לפיהם בזמן שהם מתכופפים לפנים עם הצוואר…הם נוטלים את הסלט עם המזלגות שלהם…ולא משנה עד כמה קשה להרים אותו, והם יעדיפו לגעת עם פיהם בכלי מזלג הקטן הזה מאשר בידיהם" (cited by Flandrin 1989: 269).

לפי מחקרים, מגע מוריד דופק, לחץ דם ורמות קורטיזול. טיפול במגע ממריץ הפרשת נוירוטרנסמיטורים שקשורים בירידה בכאב. פילד מצאה שתרפיות כאלה מקלות להתמודד עם כאב כרוני, ואחרים מצאו שגם עם דיכאון

גם גלי מגפות – מהאבעבועות השחורות, השפעת ועד הקורונה של ימינו, הובילו להתכנסות משפחתית ואישית והתרחקות מכל זר שעשוי להוות איום. כך לחיצת יד החליפה את הנשיקה בסיום עסקה, וכשיותר אנשים יכלו לקרוא ולכתוב גם זו התחלפה בחתימה על מסמכים כתובים. אני מתקשה להאמין, למשל, שמחיצות הפלסטיק שצצו בתקופת הקורונה בין נותני ומקבלי השירות יורדו כעת כשהן כבר קיימות.

באחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו על טראומה בשנים האחרונות, "The Body Keep the Score: Mind, Brain, and Body in the Transformation of Trauma by Bessel Van Der Kolk", יוצר בסל ואן דר קולק תשתית מחקרית בנוגע לקשר ההדדי בין גוף ורגש וחשיבות המגע בטיפול בטראומה.

"It takes tremendous energy to keep functioning while carrying the memory of terror, and the shame of utter weakness and vulnerability."

— The Body Keeps the Score: Mind, Brain and Body in the Transformation of Trauma by Bessel van der Kolk#trauma#recovery#coercivecontrol pic.twitter.com/YKfycJLly7

— CCChat Magazine- on and around Coercive Control (@CCChatMagazine) June 4, 2020

הוא מסביר שרוב התגובות הראשוניות שלנו נחוות בגוף ולא במוח, והדבר נכון אף יותר כשמדובר בטראומה: לב פועם, פרפרים וכאבי בטן, נשימה מהירה ושטחית, שברון לב, קול צרוד וגבוה ותנוחות הגוף האופייניות  להתמוטטות, כעס או מגננה.

ואן דר קולק מסביר שרוב התגובות הראשוניות שלנו נחוות בגוף ולא במוח, במיוחד כשמדובר בטראומה: לב פועם, פרפרים וכאבי בטן, נשימה מהירה ושטחית, שברון לב, קול צרוד וגבוה ועוד

הסברים לוגיים למהות החוויה לא מספיקים, ויתרה מכך, אינם אפשריים, כי במקרים רבים האירוע נמחק מהזיכרון. ואן דר קולק מדגיש כי הזיכרון של האירוע נשמר בתאי הגוף. על מנת לחווט מחדש את המפה הסומטית שלנו, יש לפתוח ולחבר בין הטריטוריות המנותקות של חוויה והגיון.

הרפואה המערבית מצידה התמקדה בריפוי באמצעות כימיה, והפסיכותרפיה התמקדה בריפוי באמצעות שיחות נעדרות גוף. למרות שמגע גופני היה מרכזי במסורות ריפוי עתיקות במקומות שונים בעולם, במיוחד בהודו ובסין, במערב התעלמו עד לאחרונה מהתקשורת הדו כיוונית בין גוף ונפש.

ואן דר קולק מצטט מחקרים עדכניים בנוירולוגיה, שמראים את קיומו של מוח רגשי שנימצא בקשר ישיר עם הגוף ומרכז תחושות מאז לידתנו.

אומנם מגע עשוי גם להזכיר חוויות קשות האצורות בגוף, אך כשהוא נעשה בצורה מבוקרת הוא יכול לסייע בהכלת החוויה ומציאת המילים שאבדו. עם המילים והחיבור המחודש, טוען ואן דר קולק, מתאפשר לעבור עיבוד רגשי עמוק יותר אל מול החוויה הטראומטית.

למרות שמגע גופני היה מרכזי במסורות ריפוי עתיקות במקומות שונים בעולם, במיוחד בהודו ובסין, במערב התעלמו עד לאחרונה מהתקשורת הדו כיוונית בין גוף ונפש

סיפורה של הלן קלר רלוונטי בהקשר זה. עיוורת וחרשת מלידה, קלר למדה לתקשר באמצעות מורתה, אן סאליבן, שהייתה עיוורת באופן חלקי. פריצת הדרך של קלר הגיעה כשסאליבן לקחה אותה למשאבת מים בחמישי באפריל 1887 ותחת זרם המים תופפה חמש אותיות על כף ידה "w-a-t-e-r".

משהו מוחשי קרה בעקבות ההצטלבות של מגע המים והמילים, שהתבטא בהבעת הפנים של קלר ושאיפשר לה בהמשך להתקשר עם אדם אחר. באוטוביוגרפיה שלה מספרת קלר על השילוב בין ידיים ומילים בתהליך הידיעה וההתחברות שלה לעולם.

ולמרות העדויות המתרבות לחשיבות המגע הבין אישי, אורח החיים הנוכחי מעודד עצמאות ואינדיבידואליות במקום חיבור פיזי. למרות מחקרים שונים המראים כי יציאה לטבע והליכה יחפה מחזקים את המערכת החיסונית שלנו ואת מצב רוחנו, בין 75-85% מהאוכלוסייה בעולם המערבי מתגורר בערים.

מגפת הכפפות – על-פי חוקרת החושים, קונסטנס קלאסן, מה שנראה כפריט לבוש חסר משמעות היסטורית, שאומץ בתחילה על-ידי המעמדות הגבוהים, שימש למעשה כסמן המעבר מאורח חיים מבוסס מגע, לנטול מגע (Constance Classen, The Deepest Sense – A cultural History of Touch, 2012, University of Illinois)

הבעיה הקשה ביותר של עולמנו, טוען ואן דר קולק, יותר מכל מחלה או מלחמה, היא החוסר במגע. הוא מביא מחקרים המראים כי אחד מכל עשרה אמריקאים נוטל תקופות נגד דיכאון. מאז התפרסם ספרו בשנת 2015 חלה עלייה של עשרות אחוזים בצריכה של תרופות אלו (SSRIs) בכל העולם.

כצפוי, העלייה הייתה דרמטית ביותר אחרי הקורונה, שהייתה מקושרת עם מתח והיעדר מגע. מורה הזן הווייטנאמי צרפתי, טיק ניאט האן, בהיר וחומל כהרגלו, הכיר בחשיבות המגע ואירגן אפילו לנזירים שתרגלו איתו מפגשי חיבוקים.

אורח החיים מעודד עצמאות ואינדיבידואליות במקום חיבור פיזי. למרות מחקרים המראים שיציאה לטבע והליכה יחפה מחזקים את המערכת החיסונית ואת מצב הרוח, 75-85% מאוכלוסיית העולם המערבי מתגוררים בערים

מה יקרה, שואל ואן דר קולק, אם נגלה מחויבות רבה יותר לחשיבות המגע לבריאות הפיזית והנפשית שלנו כיחידים וכחברה?

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)