בשנתיים האחרונות, גלישה תמימה באחת הפלטפורמות הדיגיטליות מרגישה כמו היקלעות לשוק, שבו כולם פונים אלינו בחיוכים ענקיים ותנועות ידיים מוגזמות.

כבר התרגלנו לכך שכשאנשים מפרסמים ברשת טקסט כתוב, הם מוסיפים תמונה "לתשומת לב" או "בשביל צוקי/האלגוריתם", אבל היום, תמונה לא מספיקה. יוצרי תוכן כבר קיבלו כמובן מאליו את העובדה, שלמטרות תפוצה הם צריכים לצלם סרטוני וידאו, ולא סתם, אלא של עצמם – ועוד מדברים. אפילו מי שבחרה במקצוע נחבא אל הכלים כטיפול מצאה עצמה נדרשת להחצנה מול המצלמה.

יוצרי תוכן כבר קיבלו כמובן מאליו שלמטרות תפוצה עליהם לצלם סרטוני וידאו, ולא סתם, אלא של עצמם – מדברים. אפילו מי שבחרה במקצוע נחבא אל הכלים כטיפול מצאה עצמה נדרשת להחצנה מול המצלמה

אישית, אני מעדיפה לקרוא טקסט כתוב משום שזה מהיר בהרבה מצפיה בווידאו.

ובכל זאת, מדוע המערכת התכיילה לתיעדוף סרטוני וידאו ומהן כמה מההשלכות של זה? לדעתי מדובר בשינויים בתבנית עריכה, עיבוד מידע, ואידאל היופי.

אחת הסיבות לשינויים ברשתות החברתיות היא העובדה, שהעיניים שלנו מתמגנטות לתנועה. כשווידאו מוצג לפנינו, אנו בוהים בו זמן רב יותר מאשר בכל סוג תוכן אחר (תמונה או מילים). האלגוריתם פיצח את הנטייה האבולוציונית הזו שלנו, וכדי לשמר אותנו זמן רב באפליקציה, הפצת סרטוני וידאו תועדפה.

התיעדוף נעשה כמובן גם כדי להתחרות בהצלחה הגדולה של טיק טוק. כך או כך, יוצרי תוכן מצאו את עצמם מחויבים לסטנדרט החדש, גם אם הם באפליקציה שלא נועדה רק לסרטוני וידאו.

בבישול, ליקוט, ספורט – נושאים שקשורים ביכולת להתבונן בפרטים ולהבין תהליכיות – הווידאו, לעומת כל פורמט אחר, הוא הגיוני ואפילו מתבקש. אבל גם בתחומים האלה, כדי שלא ידופדפו הלאה, יוצרי התוכן לא רק מחייכים אלינו בהזמנה, הם גם עורכים סרטונים מאוד קצרים ומהירים. כתוצאה מכך, אותם פרטים שעבורם היה משתלם להעדיף וידאו על תמונת סטילס נחתכים במהירות כה גבוהה, עד שקשה להבחין בהם.

אחת הסיבות לשינויים ברשתות החברתיות היא שהעיניים שלנו מתמגנטות לתנועה. כשווידאו מוצג לפנינו, אנו בוהים בו זמן רב יותר מאשר בכל סוג תוכן אחר. האלגוריתם פיצח נטייה אבולוציונית זו

המצלמה, בשילוב עדשת הטלסקופ, המיקרוסקופ וההילוך האיטי – מנגישה לנו בדרך-כלל פרטים במרחקים שהעין במצבה הטבעי לא יכולה להבחין בהם. כיום קורה דבר הפוך: מצולמים דברים שקל לראות בעין בלתי מזויינת (למשל, צמח או תנועה), אבל הם ערוכים במהירות כה גבוהה עד שקשה להבין מה רואים. הפרטים נשכחים לטובת הליהוג.

בספרו הנהדר "הרדודים",  ניקולס קאר מביא מחקרים רבים על פעילות המוח, תנועת העין וריכוז בעת צפייה בטקסטים מסוגים שונים. החשיבה שלנו באינטרנט, הוא טוען, מוסחת ורדודה.

אנו מרפרפים על טקסטים במקום לקרוא אותם, וכתוצאה מזה אנחנו פחות נהנים מהקריאה וזוכרים פחות. יתרה מכך, החיווט של המוח שלנו משתנה וקריאה הופכת למשימה מאומצת גם מחוץ למסך. לטענתו, קריאה קשה לנו היום כמעט כמו בימי הביניים, תקופה בה הטקסט היה מחובר ברצף אחד ללא רווחים בין המילים.

הבעיה, מסביר קאר, שבעוד שקריאה מרגיעה את המוח דווקא משום שהיא לינארית, האינטרנט מעורר אותנו, מסיח את דעתנו וגורם לקשיי ריכוז. בתוך ההיפר-מדיה, קשה למוח להעביר מידע לזכרון לטווח ארוך שבו מתרחשת חשיבת עומק. על הרקע הזה הגיוני אפילו יותר, שהאלגוריתם יתעדף סרטוני וידאו, אבל כאלה שערוכים במהירות גבוהה ממשיכים ותורמים לאובדן הריכוז.

אנו מרפרפים על טקסטים במקום לקרוא אותם, וכתוצאה מזה אנחנו פחות נהנים מהקריאה וזוכרים פחות. יתרה מכך, החיווט של המוח שלנו משתנה וקריאה הופכת למשימה מאומצת גם מחוץ למסך

לריבוי סרטוני הווידאו יש השלכה נוספת ומעניינת במיוחד לדעתי: אנחנו מתרגלים לראות על המסך אנשים בעלי מראה רגיל.

זו עובדה אנושית, אם כי מצערת, שלאנשים יפים קל יותר בחיים. הם משכנעים יותר (בניסויים הבחינו, שהם מצליחים לאסוף יותר חתימות לעצומות) ושכרם ההתחלתי בעבודה גבוה יותר. אחד הממצאים המטרידים הוא שאנשים יפים גם מקבלים עונשים נמוכים יותר בבית המשפט.

מיהם האנשים היפים? יש מספר קריטריונים אוניברסליים, אחד הידועים שבהם הוא סימטריה בפנים. להעדפת היופי יש גם בסיס ביולוגי וגם תרבותי. תינוקות בוהים זמן רב יותר באנשים יפים, מה שמוכיח את השורש הביולוגי של התופעה. מצד שני, קריטריונים ליופי משתנים בין תרבויות ותקופות.

במשך שנים, התרגלנו לראות על המסך אנשים יפים הרבה מעל הממוצע. ידוע לכולם, שלא פחות מכישרון משחק או שירה, תנאי להצלחה בתעשיית הבידור הוא אטרקטיביות חיצונית. אפילו הפוליטיקאים הפכו במהלך השנים ליותר ויותר נאים ויש הטוענים שאברהם לינקולן, נשיאה האגדי של ארה"ב לשעבר, לא היה מצליח להיבחר בעידן המסכים.

כיום, המסכים האישיים שלנו מוצפים באנשים בעלי מראה רגיל, שחולקים איתנו את משנתם, איש איש בתחומי המומחיות שלו ושלה. הם יושבים ברכב או במשרד, הרהיטים סביבם סולידיים או מתפרקים, הבגד מתאים יותר או פחות והזיפים ושאר התכונות האנושיות והלא מושלמות – שם איתם, לפחות עד שהאלגוריתם יתעדף מגמה חדשה.

כיום, המסכים האישיים שלנו מוצפים באנשים בעלי מראה רגיל, שחולקים איתנו את משנתם, בתחומי המומחיות שלהם. הם יושבים ברכב או במשרד, הרהיטים סביבם סולידיים או מתפרקים, וחוסר שלמותם איתם

מה תהיה ההשפעה של החשיפה לכל ה"רגילות" הזה?

אחת האפשרויות היא שבשילוב מגמת הבודי פוזיטיב נתרגל לאנשים בעלי מראה טבעי על המסך וכתוצאה מכך, יופי יפסיק להיות הקריטריון המרכזי להופעה בפלטפורמות שונות ומקצועיות. ככל שהוליווד הולכת ומתפרקת מגדולתה לטובת המסכים הקטנים, יתכן וניראה אפילו שם אנשים בעלי מראה ממוצע.

בהחלט יתכן גם שהצורך של רבים כל-כך להצטלם לצרכי עבודה ותקשורת, תגרום להתרחבות המגמה של הליכים קוסמטיים כבוטוקס וניפוח שפתיים. זו תופעה שכבר החלה, ובצירוף זמינות ההליכים והמחירים הנמוכים ניראה שרק תלך ותתרחב. השימוש בפילטרים ובבינה מלאכותית, שיכולה לייצר דמויות פיקטיביות ואידאליות מרמז, שיתכן והמראה הטבעי הוא תופעה זמנית וחולפת שתיזנח לטובת דמויות מלאכותיות לחלוטין.

ימים יגידו. בינתיים מעניין להבחין איך כלכלה ואלגוריתמים מעצבים או ממוססים אידאלי יופי, מחווטים מחדש את המוח שלנו ומייצרים צורות של התבוננות וצריכה בטקסטים ותכנים מסוגים שונים.

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)