בתוך כל הזעם הציבורי על כך שבג"ץ מנע את הריסת ביתו של רוצח החייל עמית בן-יגאל, בלט קולו של אביו. כך ראוי. החובה לשמוע את ההורים ולהיחשף מעט לכאב שלהם היא המעט שבמעט. היא נובעת מכך שבמקרה הזה הנרצח הוא באמת החייל של כולנו. הוא נרצח כשעשה בדיוק את מה שאנחנו כקולקטיב ביקשנו ממנו לעשות. האסון שנפל על ההורים הוא מעשה ידינו המשותפות. לכן חובתנו להתייחס ברצינות לטענה של האב שצוטט כאומר "זה לא הוגן להסתכל על הפלסטינים ולא עלי" ושואל "מה עם הכאב שלי?".

הקשבה והתייחסות רצינית אינם מחייבים כמובן הסכמה. ראשית כיוון שיש הורים שכולים החשים כך ויש הורים שכולים החשים אחרת, כך שאי אפשר ממילא להסכים עם כל ההורים השכולים בסוגיות האלה. שנית כיוון שהרגשות המלווים אסון כזה הם אחד הרכיבים שצריך לקחת בחשבון בסוגייה הזו. אבל יש גם אחרים. שאלה אחרת היא אם ראוי לחלוק בפומבי על מסקנתם של בני משפחה שכולה, שמא מחלוקת כזו רק תסב להם כאב נוסף. התשובה היא שראוי ונחוץ לחלוק על עמדתם.

בתוך הזעם הציבורי על מניעת הרס בית רוצח החייל, בלט קול אביו. החובה לשמוע את ההורים ולהיחשף לכאבם היא המעט שבמעט. הרי עמית בן-יגאל עשה מה שביקשנו ממנו לעשות, והאסון – מעשה ידינו המשותפות

אין זה חדש שבמחוזותינו כאבן של משפחות שכולות הוא מטבע פוליטי, וככזה אי אפשר להתעלם ממנו בשיח הפוליטי. אבל השיח הציבורי לא רק מבליט את כאב המשפחות השכולות, הוא גם מבנה אותו ומכוון אותו מראש למלא תפקידים מאד מסוימים.

"מה עם הכאב שלי?" שאל האב. אני ששפר גורלי לא להיות חלק ממשפחה שכולה חייב לתהות על משמעות השאלה. האם האב השכול מנסה לומר שהריסת בית אשתו וילדיו של המחבל תקל על כאב אובדן ילדו שלו? האם המראה של ילדים קטנים ואימם שאינם חשודים בדבר, מושלכים לרחוב, צופים בחורבות מה שהיה פעם ביתם, מביא מעט נחמה והקלה בשכול? אני מתקשה להאמין שיכול להיות קשר בין השניים.

למי יש עניין שמשפחת בן-יגאל תחשוב שמשהו בעולמה יהיה כואב פחות אם ייהרס ביתה של משפחת אבו-בכר? אותם פוליטיקאים שעבורם כל הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא משחק סכום אפס.

אותם מנהיגי ציבור שנחושים להנהיג אותנו לעוד מאה שנות חיים על החרב (מתובלים בנופש בדובאי). הם לא צריכים לומר זאת ישירות למשפחה שכולה. הם מבנים כך את החיים שלנו בימי שגרה ובימי חירום. בזמן הנכון הם רק צריכים להזכיר שהכאב האישי צריך להתעצם אם הקבוצה מפסידה עוד הזדמנות להכאיב לחפים מפשע גם בצד השני.

בבית המשפט המדינה ניסתה לטעון שהריסת בתים היא צעד הרתעתי שאינו קשור לשאלות של ענישה או נקמה. עמדת אנשי המקצוע בנושא ההרתעה מתחלפת מעת לעת עם חילופי השלטון. הוכחה שמדובר בצעד יעיל הרתעתית אינה בנמצא. אבל ראשי הימין שמיהרו להתקשר להורים השכולים מייד לאחר פסיקת בג"ץ, כאילו דרושה להם נחמה, מוכיחים שהנקמה ומאזן הכאב ביננו לבין הפלסטינים הם לב העניין.

האם האב השכול מנסה לומר שהריסת בית אשתו וילדיו של המחבל תקל על כאב אובדן ילדו? האם מראה ילדים קטנים ואימם, שאינם חשודים בדבר, מושלכים לרחוב, צופים בחורבות ביתם, מביא נחמה והקלה בשכול?

התשובה האמיתית לשאלת אביו של עמית בן-יגאל היא שאין בכוחנו להקל על הכאב שכולנו במידה כזו או אחרת גרמנו לו. אפשר לנסות לעזור לחזור למסלול החיים ולמצוא רגעי הנאה במה שנותר בהם. רשויות הצבא לצערנו מיומנות בכך ויש להניח שיעשו כמיטב יכולתן. אבל לראשי הציבור שלנו אסור לעודד רגשות נקמה קמאיים. אם הם עושים זאת, חובה עלינו להגן על חפים מפשע הנפגעים מכך. תודה לבג"ץ שהפעם, בניגוד לרוב הפעמים, היה לו האומץ לעשות זאת בשמנו.

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".

בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.

לאחרונה גיליתי במהלך נסיעה במונית שגם בבת-ים יש רחוב ששמו כ"ט בנובמבר. כבר ידעתי קודם לכן שבירושלים, בהרצליה, אולי גם בערים נוספות יש רחובות הנושאים אותו שם. כידוע, בכ"ט בנובמבר שנת 1947 הוחלט באו"ם על הקמתה של מדינת ישראל.

"עוד יהיו לנו רחובות שייקראו 'ה-7 באוקטובר'", הערתי בלגלוג מריר. ונהג המונית הגיב: "אף אחד לא יסכים לגור ברחוב שזהו שמו".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.