בתוך כל הזעם הציבורי על כך שבג"ץ מנע את הריסת ביתו של רוצח החייל עמית בן-יגאל, בלט קולו של אביו. כך ראוי. החובה לשמוע את ההורים ולהיחשף מעט לכאב שלהם היא המעט שבמעט. היא נובעת מכך שבמקרה הזה הנרצח הוא באמת החייל של כולנו. הוא נרצח כשעשה בדיוק את מה שאנחנו כקולקטיב ביקשנו ממנו לעשות. האסון שנפל על ההורים הוא מעשה ידינו המשותפות. לכן חובתנו להתייחס ברצינות לטענה של האב שצוטט כאומר "זה לא הוגן להסתכל על הפלסטינים ולא עלי" ושואל "מה עם הכאב שלי?".
הקשבה והתייחסות רצינית אינם מחייבים כמובן הסכמה. ראשית כיוון שיש הורים שכולים החשים כך ויש הורים שכולים החשים אחרת, כך שאי אפשר ממילא להסכים עם כל ההורים השכולים בסוגיות האלה. שנית כיוון שהרגשות המלווים אסון כזה הם אחד הרכיבים שצריך לקחת בחשבון בסוגייה הזו. אבל יש גם אחרים. שאלה אחרת היא אם ראוי לחלוק בפומבי על מסקנתם של בני משפחה שכולה, שמא מחלוקת כזו רק תסב להם כאב נוסף. התשובה היא שראוי ונחוץ לחלוק על עמדתם.
בתוך הזעם הציבורי על מניעת הרס בית רוצח החייל, בלט קול אביו. החובה לשמוע את ההורים ולהיחשף לכאבם היא המעט שבמעט. הרי עמית בן-יגאל עשה מה שביקשנו ממנו לעשות, והאסון – מעשה ידינו המשותפות
אין זה חדש שבמחוזותינו כאבן של משפחות שכולות הוא מטבע פוליטי, וככזה אי אפשר להתעלם ממנו בשיח הפוליטי. אבל השיח הציבורי לא רק מבליט את כאב המשפחות השכולות, הוא גם מבנה אותו ומכוון אותו מראש למלא תפקידים מאד מסוימים.
"מה עם הכאב שלי?" שאל האב. אני ששפר גורלי לא להיות חלק ממשפחה שכולה חייב לתהות על משמעות השאלה. האם האב השכול מנסה לומר שהריסת בית אשתו וילדיו של המחבל תקל על כאב אובדן ילדו שלו? האם המראה של ילדים קטנים ואימם שאינם חשודים בדבר, מושלכים לרחוב, צופים בחורבות מה שהיה פעם ביתם, מביא מעט נחמה והקלה בשכול? אני מתקשה להאמין שיכול להיות קשר בין השניים.
למי יש עניין שמשפחת בן-יגאל תחשוב שמשהו בעולמה יהיה כואב פחות אם ייהרס ביתה של משפחת אבו-בכר? אותם פוליטיקאים שעבורם כל הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא משחק סכום אפס.
אותם מנהיגי ציבור שנחושים להנהיג אותנו לעוד מאה שנות חיים על החרב (מתובלים בנופש בדובאי). הם לא צריכים לומר זאת ישירות למשפחה שכולה. הם מבנים כך את החיים שלנו בימי שגרה ובימי חירום. בזמן הנכון הם רק צריכים להזכיר שהכאב האישי צריך להתעצם אם הקבוצה מפסידה עוד הזדמנות להכאיב לחפים מפשע גם בצד השני.
בבית המשפט המדינה ניסתה לטעון שהריסת בתים היא צעד הרתעתי שאינו קשור לשאלות של ענישה או נקמה. עמדת אנשי המקצוע בנושא ההרתעה מתחלפת מעת לעת עם חילופי השלטון. הוכחה שמדובר בצעד יעיל הרתעתית אינה בנמצא. אבל ראשי הימין שמיהרו להתקשר להורים השכולים מייד לאחר פסיקת בג"ץ, כאילו דרושה להם נחמה, מוכיחים שהנקמה ומאזן הכאב ביננו לבין הפלסטינים הם לב העניין.
האם האב השכול מנסה לומר שהריסת בית אשתו וילדיו של המחבל תקל על כאב אובדן ילדו? האם מראה ילדים קטנים ואימם, שאינם חשודים בדבר, מושלכים לרחוב, צופים בחורבות ביתם, מביא נחמה והקלה בשכול?
התשובה האמיתית לשאלת אביו של עמית בן-יגאל היא שאין בכוחנו להקל על הכאב שכולנו במידה כזו או אחרת גרמנו לו. אפשר לנסות לעזור לחזור למסלול החיים ולמצוא רגעי הנאה במה שנותר בהם. רשויות הצבא לצערנו מיומנות בכך ויש להניח שיעשו כמיטב יכולתן. אבל לראשי הציבור שלנו אסור לעודד רגשות נקמה קמאיים. אם הם עושים זאת, חובה עלינו להגן על חפים מפשע הנפגעים מכך. תודה לבג"ץ שהפעם, בניגוד לרוב הפעמים, היה לו האומץ לעשות זאת בשמנו.
רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.
רוברט אופנהיימר, ראש פרוייקט מנהטן, נחשב לאבי הפצצה האטומית שהוטלה בסיום מלחמת העולם השנייה על הירושימה ואחר כך על נגסקי. אופנהיימר חש רגשי אשמה ופעל אחרי המלחמה למען הקמת פיקוח בינלאומי על המשך פיתוח הנשק הגרעיני.
אופנהיימר המשיך לעסוק עד שנות השישים במחקר מדעי של מבנה גרעין האטום. יחד עם שאר המדענים הוא הופתע לגלות שהפרוטונים והניוטרונים בגרעין, שאותו פוצצו בסוף מלחמת העולם השנייה, אינם חלקיקי יסוד ויש עשרות חלקיקים לא מוכרים שהתקבלו בניסויים של מאיצי חלקיקים אשר נעשו לאחר המלחמה. בשנות השישים עדיין לא היה ברור מי הם החלקיקים הנוספים, גן חיות של חלקיקים קוונטיים.
ד"ר רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור.
יום ראשון בבוקר, נכנס ללמד בכיתה שהיא לא לגמרי כיתה, אלא אולם אכסניה שהוסב לכיתת לימוד. שולחנות מתקפלים מסודרים ב-ח', עטופים מפות לבנות חד פעמיות. סביב השולחנות תלמידות ותלמידי י"ב מתיכון "נופי הבשור", שהתאספו מחדש, ביוזמתם, לסיים יחד את שנת הלימודים האחרונה שלהם – בתנאי פנימייה בעין גדי.
"אמרו לך כבר שאנחנו מהעוטף?", שואל אחד התלמידים, במבט מעט מעורר רחמים.
דניאל טופז הוא מנחה בכיר במכון החינוך דרך כפר, שפעיל בלמעלה מ-70 קהילות חינוך בפריפריה החברתית של ישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
תודה על שבוע משמעותי לנוער הנפלא שלנו שמסב לנו גאווה עצומה. הבן שלי חזר מהשבוע הזה עם אור בעיניים. אכן מה שהם עשו מרגש אותנו מאוד ומלמד מאוד אותנו שיעור. ההורים. על תקומה מהאבל. הם דור התקומה ואנחנו גאים בהם על כך כל כך
תודה רבה דניאל על המעשה וסיכומו הכתוב. היטבת.ם להבין את נפש הנוער שלנו.
כבת למורה למקרא, לשמוע דור שלישי חוזרת מהשבוע המרוכז ואומרת "היה מעניין, נהניתי ללמוד"- דייני.
ממש היום שיחה עם בתי שאומרת -" תנו לחזור להיות אנחנו. בשום אופן לא קורבנות מסכנים, אבל גם לא סמל, לא שליחות". ואני מסבירה שקצת מאוחר מדי כי אכן הם נותנים לכולנו כוחות והוכחה שאפשר לצאת מהסיפור הזה אחרת. לפחות ברמה האישית של כל אחד מאיתנו. ושכל המסביב רק לא יפריע…
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם