בתוך כל הזעם הציבורי על כך שבג"ץ מנע את הריסת ביתו של רוצח החייל עמית בן-יגאל, בלט קולו של אביו. כך ראוי. החובה לשמוע את ההורים ולהיחשף מעט לכאב שלהם היא המעט שבמעט. היא נובעת מכך שבמקרה הזה הנרצח הוא באמת החייל של כולנו. הוא נרצח כשעשה בדיוק את מה שאנחנו כקולקטיב ביקשנו ממנו לעשות. האסון שנפל על ההורים הוא מעשה ידינו המשותפות. לכן חובתנו להתייחס ברצינות לטענה של האב שצוטט כאומר "זה לא הוגן להסתכל על הפלסטינים ולא עלי" ושואל "מה עם הכאב שלי?".

הקשבה והתייחסות רצינית אינם מחייבים כמובן הסכמה. ראשית כיוון שיש הורים שכולים החשים כך ויש הורים שכולים החשים אחרת, כך שאי אפשר ממילא להסכים עם כל ההורים השכולים בסוגיות האלה. שנית כיוון שהרגשות המלווים אסון כזה הם אחד הרכיבים שצריך לקחת בחשבון בסוגייה הזו. אבל יש גם אחרים. שאלה אחרת היא אם ראוי לחלוק בפומבי על מסקנתם של בני משפחה שכולה, שמא מחלוקת כזו רק תסב להם כאב נוסף. התשובה היא שראוי ונחוץ לחלוק על עמדתם.

בתוך הזעם הציבורי על מניעת הרס בית רוצח החייל, בלט קול אביו. החובה לשמוע את ההורים ולהיחשף לכאבם היא המעט שבמעט. הרי עמית בן-יגאל עשה מה שביקשנו ממנו לעשות, והאסון – מעשה ידינו המשותפות

אין זה חדש שבמחוזותינו כאבן של משפחות שכולות הוא מטבע פוליטי, וככזה אי אפשר להתעלם ממנו בשיח הפוליטי. אבל השיח הציבורי לא רק מבליט את כאב המשפחות השכולות, הוא גם מבנה אותו ומכוון אותו מראש למלא תפקידים מאד מסוימים.

"מה עם הכאב שלי?" שאל האב. אני ששפר גורלי לא להיות חלק ממשפחה שכולה חייב לתהות על משמעות השאלה. האם האב השכול מנסה לומר שהריסת בית אשתו וילדיו של המחבל תקל על כאב אובדן ילדו שלו? האם המראה של ילדים קטנים ואימם שאינם חשודים בדבר, מושלכים לרחוב, צופים בחורבות מה שהיה פעם ביתם, מביא מעט נחמה והקלה בשכול? אני מתקשה להאמין שיכול להיות קשר בין השניים.

למי יש עניין שמשפחת בן-יגאל תחשוב שמשהו בעולמה יהיה כואב פחות אם ייהרס ביתה של משפחת אבו-בכר? אותם פוליטיקאים שעבורם כל הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא משחק סכום אפס.

אותם מנהיגי ציבור שנחושים להנהיג אותנו לעוד מאה שנות חיים על החרב (מתובלים בנופש בדובאי). הם לא צריכים לומר זאת ישירות למשפחה שכולה. הם מבנים כך את החיים שלנו בימי שגרה ובימי חירום. בזמן הנכון הם רק צריכים להזכיר שהכאב האישי צריך להתעצם אם הקבוצה מפסידה עוד הזדמנות להכאיב לחפים מפשע גם בצד השני.

בבית המשפט המדינה ניסתה לטעון שהריסת בתים היא צעד הרתעתי שאינו קשור לשאלות של ענישה או נקמה. עמדת אנשי המקצוע בנושא ההרתעה מתחלפת מעת לעת עם חילופי השלטון. הוכחה שמדובר בצעד יעיל הרתעתית אינה בנמצא. אבל ראשי הימין שמיהרו להתקשר להורים השכולים מייד לאחר פסיקת בג"ץ, כאילו דרושה להם נחמה, מוכיחים שהנקמה ומאזן הכאב ביננו לבין הפלסטינים הם לב העניין.

האם האב השכול מנסה לומר שהריסת בית אשתו וילדיו של המחבל תקל על כאב אובדן ילדו? האם מראה ילדים קטנים ואימם, שאינם חשודים בדבר, מושלכים לרחוב, צופים בחורבות ביתם, מביא נחמה והקלה בשכול?

התשובה האמיתית לשאלת אביו של עמית בן-יגאל היא שאין בכוחנו להקל על הכאב שכולנו במידה כזו או אחרת גרמנו לו. אפשר לנסות לעזור לחזור למסלול החיים ולמצוא רגעי הנאה במה שנותר בהם. רשויות הצבא לצערנו מיומנות בכך ויש להניח שיעשו כמיטב יכולתן. אבל לראשי הציבור שלנו אסור לעודד רגשות נקמה קמאיים. אם הם עושים זאת, חובה עלינו להגן על חפים מפשע הנפגעים מכך. תודה לבג"ץ שהפעם, בניגוד לרוב הפעמים, היה לו האומץ לעשות זאת בשמנו.

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

רוסיה יוצרת בריתות עולמיות חדשות שישפיעו קשות על האינטרסים של ארה"ב באזורים רבים בעולם. גורם ביטחוני ישראלי אמר כי וושינגטון עדיין לא מודעת לשינויים בזירה הבינלאומית.

זה היה נכון לפני נפילת משטר אסד בסוריה וזה ממש קריטי כעת.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.

אני קצת מקנאה באנשים שנולדו בתאריך מיוחד, וכולם זוכרים ומציינים. למשל חברה הגיחה לאוויר העולם באחד בינואר, והרי סיבה למסיבה. או קרוב שהחל את חייו ביום כיפור ולא חוגג בו ביום, אך זוכה לשפע התייחסויות, כי אי אפשר לשכוח.

לכשעצמי, יום הולדתי חסר ייחוד, אם כי יש לו חשיבות משפחתית – באותו תאריך ב-1948 עלתה ארצה אמי, שורדת אושוויץ. היא יצאה מהונגריה בקבוצה האחרונה של "עליית הנוער", ממש לפני ירידת מסך הברזל. נישואין ולידה ראשונה במדינה יהודית עצמאית היו ביטוי עוצמתי לשיקום אישי ולתקומה לאומית.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תודעה. מכהנת כאן ממשלה לגיטימית שכשלה כמעט בכל אחת מהחלטותיה בכלל ובכל הנוגע לשבעה באוקטובר בפרט. ממשלה שהבטיחה ביטחון למדינה ולאזרחיה, אך נתפסה לא מוכנה למתקפת חמאס. מתקפה שהתנהלה באין מפריע מול חסרי ישע וקומץ אנשי ביטחון אשר שילמו בחייהם בניסיון לעצור פלישה רצחנית. מתקפה שהייתה נמנעת אילו העיניים והשכל היו פתוחים לרווחה.

כמובן שלא ניתן לדבר על היעדר הביטחון ללא הפניית מבט אל מה שקרה לצבא, שהיה מקור גאווה לכולנו. המלחמה הזאת החלה ממכה שקשה לקלוט, בגלל המחיר הכבד מנשוא בנרצחים ובגלל העובדה שחמאס חטף לעזה מספר בלתי נתפש של אזרחים וחיילים, נשים וגברים, ילדים וילדות ואפילו תינוקות. אך ככל שחולף הזמן נראה שהאסון הולך ונשכח, והמסר העולה ממנו עבר טרנספורמציות. היום רבים חושבים שה-7.10.23 זו תקלה חמורה וכי הממשלה והעומד בראשה הצליחו להפוך את המשוואה וישראל כעת במצב טוב הרבה יותר מזה שהיה לפני כן.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.