דונאלד טראמפ נמצא מעל החוק. הוא משוכנע בכך, והוא גם צודק. אין אדם ואין רשות שימנעו ממנו להפר את החוק כרצותו. העולם ראה זאת כאשר החוקר המיוחד רוברט מולר הודה שהוראות ממשרד המשפטים מנעו ממנו לקבוע שטראמפ אשם בשיבוש הליכי חקירה. ושוב כאשר תהליך פוליטי זיכה אותו מנסיון ברור (לכאורה) להשתמש בתקציב ארצות הברית כדי לסחוט סיוע פוליטי מנשיא אוקראינה.

וזה קרה שוב לפני שבועיים בוועידת המפלגה הרפובליקנית. טראמפ ואנשיו עברו על חוקים באיכפתיות של טנק שרומס שדה חיטה במהלך קרב. פקידי ממשל גויסו לקמפיין, בניגוד ברור ל-Hatch Act. רכוש ממשלתי, בעיקר הבית הלבן ומדשאותיו, שועבדו לפעילות מפלגתית מובהקת. עובדי ציבור נשלחו לתעד שיחות עם אזרחים מקבלי שירותים, והשיחות עימם שודרו בוועידה ללא ידיעתם. גם חוקי זכויות היוצרים לא עמדו בדרכו. מארגני הוועידה פנו למנהלי עזבונו של לאונרד כהן בבקשה להשתמש ביצירה "הללויה" במהלכה. הם קיבלו תשובה שלילית. השיר הושמע  בוועידה. פעמיים.

גם חוקי זכויות היוצרים לא עמדו בדרכו. מארגני הוועידה פנו למנהלי עזבונו של לאונרד כהן בבקשה להשתמש ביצירה "הללויה" במהלכה. הם קיבלו תשובה שלילית. השיר הושמע  בוועידה. פעמיים

המשפט האמריקאי, לאסונם, חסר אונים מול תופעה כמו הנשיא טראמפ. החוק האמריקאי מניח שנשיא ארצות הברית יהיה מחויב לכל הפחות למראית עין של כיבוד החוק. כך למשל חקירות בנוגע לעבירות מצד עובדי ממשל על טוהר הבחירות מנוהלות על-ידי משרד המשפטים, וממצאיהן מועברים אל לא אחר מאשר הנשיא עצמו.

לפני כשנה הגיש משרד המשפטים לנשיא דוח הקובע שקלי-אן קונאוויי, הדוברת הנאמנה, היא "עבריינית סדרתית" בכל הקשור לאיסור פעילות מפלגתית של עובדי ציבור. מאז קיבל טראמפ את הדוח, לא נראו עקבותיו. אין למשפט האמריקאי כלים לכפות על נשיא מעין זה ציות לחוק. אל החוקים הישיר טראמפ מבטו, והם השפילו את עיניהם.

בדומה לארצות הברית, גם אצלנו מפלגת השלטון הפכה לחומר בידו של יוצר אחד. אין שרץ מבית בלפור שלא יתנדבו ראשיה, כולם כאחד, להכשיר מידיו. הפוליטיקה של היום לא תמנע עבריינות שלטונית, כפי שמנעה בימי ניקסון שם ואולמרט כאן.

ולמרות זאת, המצב בישראל שונה. המשפט הישראלי (בתבונתו) לא הניח כמובן מאליו יחס מכבד כלפי שלטון החוק מצד בעלי השררה. הוא עיצב רשויות חקירה ושפיטה עצמאיות ורחוקות במידה סבירה מהשפעה פוליטית, כדי להבטיח שהחוק ישלוט גם בשלטון.

מערכת המשפט הישראלית אינה חסינה מניסיונות לפגוע במעמדה, אולם בעת הזאת היא האחרונה העומדת בפני קריסה מוחלטת של עקרון עליונות המשפט (עיקרון שמנחם בגין היה מהלוחמים הקולניים למענו בימי ראשית המדינה).

מתוך המשכן בבלפור נשואות העיניים לוושינגטון. נתניהו מלא קנאה ומייחל גם הוא למערכת משפטית שאינה יכולה לו, כפי שנהנה ממנה טראמפ. מחוץ למשכן מבינים המפגינים שמערכות חקירה ושפיטה עצמאיות הן המחסום האחרון בפני שלטון יחיד מלוכני ומסוכן בסגנון אורבן וארדואן.

בדומה לארצות הברית, גם אצלנו מפלגת השלטון הפכה לחומר בידו של יוצר אחד. אין שרץ מבית בלפור שלא יתנדבו ראשיה, כולם כאחד, להכשיר מידיו. הפוליטיקה של היום לא תמנע עבריינות שלטונית

בתוך המשכן יודעת משפחת נתניהו עד כמה מערכת המשפט תלויה גם בגיבוי הציבורי שיש לה. לכן היא תלך ותעצים את התקפותיה הארסיות ומשולחות הרסן נגד מערכת המשפט. גם המפגינים בחוץ מבינים זאת. לכן כה חשוב פועלם. רק ביום בו נתניהו האזרח מן השורה יעמוד בפני הקראת גזר דין נדע כיצד הוכרעה המערכה הזו.

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

איך הגענו מגשר המכביה דרך אסון מירון לשבעה אוקטובר?

אפרים קישון זצ"ל, נביא, גאון, סופר, הומוריסטן ובמאי, חזה כבר ב-1974 את גשר המכביה, את אסון קריסת גשר שפירים, את אסון קריסת אולם החתונות ורסאי, את אסון מירון ואת יתר הכשלים הישראליים האופייניים.

מוטי קלינמן הוא גימלאי משטרה, עסק בגיוס והפעלת מתנדבים, ובקשרי משטרה-קהילה.

המתקפה האיראנית לא ניסתה לשחזר את הפתעת ה-7 באוקטובר. זו הייתה כוריאוגרפיה כמעט מתואמת בין ישראל לאיראן שדווחה ימים מראש, ודחקה את החטופות והחטופים לשולי סדר היום.

*  *  *

כאשר מודיעים לו מראש על אודות מתקפה מתוכננת, לא באמצעים מתוחכמים במיוחד – צה"ל מסוגל להתמודד ולסכל אותה, ולא לחזור על תסריט ה-7 באוקטובר. כך עולה מאירועי הימים האחרונים.

יעקב צלאל הוא עיתונאי