דונאלד טראמפ נמצא מעל החוק. הוא משוכנע בכך, והוא גם צודק. אין אדם ואין רשות שימנעו ממנו להפר את החוק כרצותו. העולם ראה זאת כאשר החוקר המיוחד רוברט מולר הודה שהוראות ממשרד המשפטים מנעו ממנו לקבוע שטראמפ אשם בשיבוש הליכי חקירה. ושוב כאשר תהליך פוליטי זיכה אותו מנסיון ברור (לכאורה) להשתמש בתקציב ארצות הברית כדי לסחוט סיוע פוליטי מנשיא אוקראינה.

וזה קרה שוב לפני שבועיים בוועידת המפלגה הרפובליקנית. טראמפ ואנשיו עברו על חוקים באיכפתיות של טנק שרומס שדה חיטה במהלך קרב. פקידי ממשל גויסו לקמפיין, בניגוד ברור ל-Hatch Act. רכוש ממשלתי, בעיקר הבית הלבן ומדשאותיו, שועבדו לפעילות מפלגתית מובהקת. עובדי ציבור נשלחו לתעד שיחות עם אזרחים מקבלי שירותים, והשיחות עימם שודרו בוועידה ללא ידיעתם. גם חוקי זכויות היוצרים לא עמדו בדרכו. מארגני הוועידה פנו למנהלי עזבונו של לאונרד כהן בבקשה להשתמש ביצירה "הללויה" במהלכה. הם קיבלו תשובה שלילית. השיר הושמע  בוועידה. פעמיים.

גם חוקי זכויות היוצרים לא עמדו בדרכו. מארגני הוועידה פנו למנהלי עזבונו של לאונרד כהן בבקשה להשתמש ביצירה "הללויה" במהלכה. הם קיבלו תשובה שלילית. השיר הושמע  בוועידה. פעמיים

המשפט האמריקאי, לאסונם, חסר אונים מול תופעה כמו הנשיא טראמפ. החוק האמריקאי מניח שנשיא ארצות הברית יהיה מחויב לכל הפחות למראית עין של כיבוד החוק. כך למשל חקירות בנוגע לעבירות מצד עובדי ממשל על טוהר הבחירות מנוהלות על-ידי משרד המשפטים, וממצאיהן מועברים אל לא אחר מאשר הנשיא עצמו.

לפני כשנה הגיש משרד המשפטים לנשיא דוח הקובע שקלי-אן קונאוויי, הדוברת הנאמנה, היא "עבריינית סדרתית" בכל הקשור לאיסור פעילות מפלגתית של עובדי ציבור. מאז קיבל טראמפ את הדוח, לא נראו עקבותיו. אין למשפט האמריקאי כלים לכפות על נשיא מעין זה ציות לחוק. אל החוקים הישיר טראמפ מבטו, והם השפילו את עיניהם.

בדומה לארצות הברית, גם אצלנו מפלגת השלטון הפכה לחומר בידו של יוצר אחד. אין שרץ מבית בלפור שלא יתנדבו ראשיה, כולם כאחד, להכשיר מידיו. הפוליטיקה של היום לא תמנע עבריינות שלטונית, כפי שמנעה בימי ניקסון שם ואולמרט כאן.

ולמרות זאת, המצב בישראל שונה. המשפט הישראלי (בתבונתו) לא הניח כמובן מאליו יחס מכבד כלפי שלטון החוק מצד בעלי השררה. הוא עיצב רשויות חקירה ושפיטה עצמאיות ורחוקות במידה סבירה מהשפעה פוליטית, כדי להבטיח שהחוק ישלוט גם בשלטון.

מערכת המשפט הישראלית אינה חסינה מניסיונות לפגוע במעמדה, אולם בעת הזאת היא האחרונה העומדת בפני קריסה מוחלטת של עקרון עליונות המשפט (עיקרון שמנחם בגין היה מהלוחמים הקולניים למענו בימי ראשית המדינה).

מתוך המשכן בבלפור נשואות העיניים לוושינגטון. נתניהו מלא קנאה ומייחל גם הוא למערכת משפטית שאינה יכולה לו, כפי שנהנה ממנה טראמפ. מחוץ למשכן מבינים המפגינים שמערכות חקירה ושפיטה עצמאיות הן המחסום האחרון בפני שלטון יחיד מלוכני ומסוכן בסגנון אורבן וארדואן.

בדומה לארצות הברית, גם אצלנו מפלגת השלטון הפכה לחומר בידו של יוצר אחד. אין שרץ מבית בלפור שלא יתנדבו ראשיה, כולם כאחד, להכשיר מידיו. הפוליטיקה של היום לא תמנע עבריינות שלטונית

בתוך המשכן יודעת משפחת נתניהו עד כמה מערכת המשפט תלויה גם בגיבוי הציבורי שיש לה. לכן היא תלך ותעצים את התקפותיה הארסיות ומשולחות הרסן נגד מערכת המשפט. גם המפגינים בחוץ מבינים זאת. לכן כה חשוב פועלם. רק ביום בו נתניהו האזרח מן השורה יעמוד בפני הקראת גזר דין נדע כיצד הוכרעה המערכה הזו.

רועי פלד הוא מרצה למשפט מינהלי בביה"ס למשפטים ע"ש חיים שטריקס במכללה למינהל, והשנה משמש כמרצה אורח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.

שנת המלחמה הייתה שנה קשה מכל הבחינות. נדמה שאנחנו ביום אחד ארוך שלא נגמר. סיוט מתמשך. אבל נושא אחד זועק יותר מכל ומסמל את השבר הנוראי שהגענו אליו.

במהלך השנה האחרונה החברה הישראלית עברה שינוי, ונדמה שהקונצנזוס שהיה ונעלם לגבי חשיבות החזרת החטופים – מסמל זאת יותר מכל. יחד איתו נעלמו ערכים שהיוו בסיס לקיומנו כאן. הערבות ההדדית, פדיון שבויים, אחריות המדינה לאזרחיה. לקיחת אחריות אישית.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.

בשנות השבעים הייתי הכי קרוב מאי-פעם בימי חיי להיות בעלים, או לפחות היורש, של נכסים ומזומן בשווי מוערך של 60 מיליון מארק גרמני – באותם ימים עדיין לא הומצא היורו, והמארק המערב-גרמני היה מטבע רציני וחזק ובשימוש בינלאומי, כמעט כמו הדולר.

הייתי באותם ימים בחור צעיר ורווק, שלמד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב והתפרנס מעבודתו כמרכז שבט צופים. בעבודתי זאת, שאותה אהבתי מאוד, נהגתי להוציא את החניכים מהשבט לטיולים רבים בסופי שבוע.

מבצע "כנפי דרור" יצא לדרך מרגשת. חטופות ראשונות חזרו הביתה. ועדיין לא ברור האם הפסקת האש הזמנית תוליך להפסקת המלחמה. האם בנימין נתניהו יוסיף להיאחז בנוסחה המטורללת של "מלחמה עד לניצחון המוחלט".

וגם אני חוששת מהשלכות צפויות של מלחמה שאין רואים את סופה, "מלחמה שאף פעם לא די לה", כמאמר יהודה עמיחי. נזקיה כבר ניכרים. התמשכות המלחמה כבר פוגעת בלכידות החברתית, בכלכלה, במשמעת של החיילים המותשים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.