אני חושב שעם רובי ריבלין נדמה שזה תמיד Face Value. זה לא שולל כמובן את ההבנה שהאיש, כמו כולנו, הוא רב שכבות, וחלקן נסתרות מהעין. אלא שנראה ששפת הגוף שלו ופניו אומרות הכל. או את הרוב.
ניתן לזהות מיידית את החיבוב או התיעוב שהוא חש כלפי אדם. האיש לא רוצה להסתיר, לא יכול להסתיר וכשהוא מתרגש זו התרגשות גלויה, שלעיתים גורמת מבוכה קלה לצופה בו, במיוחד כשהוא מדבר על מקום, עיר, ארץ. כזה אדם רגשני. בחייאת רובי, תתאפק.
ניתן לזהות מיידית את החיבוב או התיעוב שהוא חש כלפי אדם. האיש לא רוצה להסתיר, לא יכול להסתיר, וכשהוא מתרגש זו התרגשות גלויה, שלעיתים גורמת מבוכה קלה לצופה בו
למה נדרשת זהירות בנסיון להגדיר את מידת אי השליטה של האיש ברגשותיו? כי האיש הוא פוליטיקאי.
כל ניע וזיע וצליל וטון באים לשרת מטרות רחוקות כקרובות. כי הפומביות של הפוליטיקאי היא הבמה בה מתקבע הדימוי שלו כשחקן בזירה.
רק כאשר דברים יוצאים משליטה, מבלי רצון ובלי משים – לא במובן של איבוד עשתונות, אלא כאשר זולג מהמציג משהו מהפרסונה שלו, מבלי שהוא מבחין בכך, נחשף דבר מה על האדם שהוא.
רק כאשר דברים יוצאים משליטה, מבלי רצון ובלי משים – לא במובן של איבוד עשתונות, אלא כאשר זולג מהמציג משהו מהפרסונה שלו מבלי שהוא מבחין בכך, נחשף דבר מה על האדם שהוא
תחילת שנות ה-90' בירושלים. אלו השנים בהן העסקן המקומי יליד ירושלים, עורך-דין, חבר מועצת העיר, שבין השאר גם מנהל את בית"ר ירושלים, מנסה לחזור לכנסת. היריבים הפוליטיים שלו הם אריק שרון ואהוד אולמרט (במקור בכלל מבנימינה, אח"כ מעשיהו) ששולט בסניף הליכוד שבירושלים.
כאן רובי ריבלין, שחולם על הכנסת ומסויט מהעסקונה ולא מדמיין נשיאות, בביתו שבשכונת יפה נוף, שרוע נינוח על הספה.
האווירה נינוחה, חמימה ואוריינטלית משהו: שטיח פרסי (אפגאני?) על הקיר.
ספה, שמאחוריה משענת קש קלועה, והריפוד שלה משובץ דוגמאות מצולעות צבעוניות, לצדו של רובי על הספה כרית רקומה.
כאן רובי ריבלין, שחולם על הכנסת ומסויט מהעסקונה ולא מדמיין נשיאות, בביתו שבשכונת יפה נוף, שרוע נינוח על הספה. האווירה נינוחה, חמימה ואוריינטלית משהו: שטיח פרסי (אפגאני?) על הקיר
במדור אופנה היה אולי נכתב שהסוודר הרועש שריבלין לובש משתלב נהדר (או שלא) בקרנבל הצבעים והטקסטורות של הבית. למרות הישיבה הנינוחה, המפושקת לרווחה, ההישענות הנעימה על הכרית, לא מדובר בסולטן.
כי סולטן אמיתי היה מכסה את הפרסונה שלו, המבצבצת לה ברווח שבין הגרב וקצה המכנס.
איל יצהר הוא צלם שמלווה ומתעד מזה שנים את צדדיה ומרכיביה השונים של ההוייה הישראלית. במהלך השנים עבודותיו התפרסמו ב עיתונים שונים בינהם " מוניטין ", " כותרת ראשית ", רשת שוקן, מוספי "ידיעות אחרונות", עיתונות חוץ, "גלובס" ובתערוכות. והוא אינו אופטימי כלל
יש להטיל ספק ביעילותה של ועדת חקירה ממלכתית כוללת לחקר האירועים שקרו החל מה-7 באוקטובר. הוועדה לבחינת כישלון ה-7 באוקטובר צריכה לבחון היקפים עצומים של חומרים ולגבות עדויות, והדבר עשוי לקחת שנים.
היקף האירוע גדול, וועדה אחת לא תוכל להתמודד עם האתגר ויהיה צורך לפצל את האחריות. זה הופך לפרוצדורה משפטית ארוכה ומתישה. ולכן, ראוי בשלב ראשון למקד את המאמצים בחקירת האירועים שהובילו למלחמה עד מועד פריצתה. אין ספק כי הניהול המופקר של המערכה הוא נושא לבדיקה בפני עצמו.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.
התקופה הנוכחית מתאפיינת בלחצים כבדים על בתי הספר הממלכתיים, בעיקר בשלושה תחומים: החינוך הממלכתי זוכה לתקציבים נמוכים יחסית לתקציבים הניתנים לבתי הספר הדתיים למיניהם, חל בו איסור על חשיבה עצמאית בנושאים מרכזיים של המציאות הישראלית ועל הזמנת מרצים בנושאים אלו לבתי הספר, ועולה בו הדרישה לאפשר פעילות דתית פומבית לתלמידים. אני מבקש להתמקד בתחום האחרון מבין השלושה בבתי הספר היהודיים.
העשורים האחרונים יצרו בלבול ואי-בהירות לגבי אופיים של בתי הספר הממלכתיים העל-יסודיים. לא ברור מהי זיקתם של משפחות התלמידים בהם למסורת היהודית ולדת היהודית, או מאידך לחילוניות. 25 שנותיה של המאה ה-21 בבתי הספר הללו החריפו את הבעיות הללו.
ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
רק להזכיר – לא יהיו יותר בחירות בישראל. בינואר 2023 בפתיחת המהפכה המשטרית פנה ארגון המחבלים של הדיקטטור הצורר ולימים רוצח החטופים ביבים שקרניהו בפנייה רשמית לועדת הבחירות המרכזית לכנסת וביקש שהועדה תקבע כי המועד החוקי של הבחירות הבאות הוא אוקטובר 2027, ולא אוקטובר 2026. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שופט עליון, להזכירכם זרק אותם מכל המדרגות. אבל כפי שלמדנו בשנתיים ויותר האחרונות שום דבר לא יעצור את קואליצית ארגוני המחבלים המרכיבה את ממשלת השואה הזדון וההפקרה. ביוני 2026 תתכנס הכנסת ותאשר ברוב של 68 ח"כים את הצעת החוק לדחיית הבחירות לכנסת, ניחשתם נכון, לאוקטובר 2027. והופ, הבחירות יידחו בשנה, וביוני 2027 יחוקק חוק נוסף שעל פיו הבחירות יתקיימו באוקטובר 2030 וכך הלאה וכך הלאה.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם