אני חושב שעם רובי ריבלין נדמה שזה תמיד Face Value. זה לא שולל כמובן את ההבנה שהאיש, כמו כולנו, הוא רב שכבות, וחלקן נסתרות מהעין. אלא שנראה ששפת הגוף שלו ופניו אומרות הכל. או את הרוב.

ניתן לזהות מיידית  את החיבוב או התיעוב שהוא חש כלפי אדם.  האיש לא רוצה להסתיר, לא יכול להסתיר וכשהוא מתרגש זו התרגשות גלויה, שלעיתים גורמת מבוכה קלה לצופה בו, במיוחד כשהוא מדבר על מקום, עיר, ארץ. כזה אדם רגשני. בחייאת רובי, תתאפק.

ניתן לזהות מיידית את החיבוב או התיעוב שהוא חש כלפי אדם. האיש לא רוצה להסתיר, לא יכול להסתיר, וכשהוא מתרגש זו התרגשות גלויה, שלעיתים גורמת מבוכה קלה לצופה בו

למה נדרשת זהירות בנסיון להגדיר את מידת אי השליטה של האיש ברגשותיו? כי האיש הוא פוליטיקאי.

כל ניע וזיע וצליל וטון באים לשרת מטרות רחוקות כקרובות. כי הפומביות של הפוליטיקאי היא הבמה בה מתקבע הדימוי שלו כשחקן בזירה.

רק כאשר דברים יוצאים משליטה, מבלי רצון ובלי משים – לא במובן של איבוד עשתונות, אלא כאשר זולג מהמציג משהו מהפרסונה שלו, מבלי שהוא מבחין בכך, נחשף דבר מה על האדם שהוא.

רק כאשר דברים יוצאים משליטה, מבלי רצון ובלי משים – לא במובן של איבוד עשתונות, אלא כאשר זולג מהמציג משהו מהפרסונה שלו מבלי שהוא מבחין בכך, נחשף דבר מה על האדם שהוא

תחילת שנות ה-90' בירושלים. אלו השנים בהן העסקן המקומי יליד ירושלים, עורך-דין, חבר מועצת העיר, שבין השאר גם מנהל את  בית"ר ירושלים, מנסה לחזור לכנסת. היריבים הפוליטיים שלו הם אריק שרון ואהוד אולמרט (במקור  בכלל מבנימינה, אח"כ מעשיהו) ששולט בסניף הליכוד שבירושלים.

כאן רובי ריבלין, שחולם על הכנסת ומסויט מהעסקונה ולא מדמיין נשיאות, בביתו שבשכונת יפה נוף, שרוע נינוח על הספה.

האווירה נינוחה, חמימה ואוריינטלית משהו: שטיח פרסי (אפגאני?) על הקיר.

ספה, שמאחוריה משענת קש קלועה, והריפוד שלה משובץ דוגמאות מצולעות צבעוניות, לצדו של רובי על הספה כרית רקומה.

כאן רובי ריבלין, שחולם על הכנסת ומסויט מהעסקונה ולא מדמיין נשיאות, בביתו שבשכונת יפה נוף, שרוע נינוח על הספה. האווירה נינוחה, חמימה ואוריינטלית משהו: שטיח פרסי (אפגאני?) על הקיר

במדור אופנה היה אולי נכתב  שהסוודר הרועש שריבלין לובש משתלב נהדר (או שלא) בקרנבל הצבעים והטקסטורות של הבית. למרות הישיבה הנינוחה, המפושקת לרווחה, ההישענות הנעימה על הכרית, לא מדובר בסולטן.

כי סולטן אמיתי היה מכסה את הפרסונה שלו, המבצבצת לה ברווח שבין הגרב וקצה המכנס.

איל יצהר הוא צלם שמלווה ומתעד מזה שנים את צדדיה ומרכיביה השונים של ההוייה הישראלית. במהלך השנים עבודותיו התפרסמו ב עיתונים שונים בינהם " מוניטין ", " כותרת ראשית ", רשת שוקן, מוספי "ידיעות אחרונות", עיתונות חוץ, "גלובס" ובתערוכות. והוא אינו אופטימי כלל