1

פעילי סביבה וחיפאים רבים עלצו הבוקר מול תמונות הקריסה של אחת הלבניות בבתי הזיקוק.

מהותית, אין להתמוטטות הלבנייה שום השפעה על הפעילות התעשייתית והיקף הזיהום של בז"ן. הלבניות לא פעילות כבר יותר מעשור, וממילא מעולם לא זיהמו שום דבר: מדובר במתקן לקירור מים שנבנה על ידי הבריטים, וגם בימים שבהם עדיין היה פעיל, האדים היחידים שעלו ממנו היו של קיטור.

תיעוד: מצלמות האבטחה של עיריית חיפה חושפות את רגע קריסת גוף הקירור לשעבר@CBeyar pic.twitter.com/pd4lqK1pn2

— כאן חדשות (@kann_news) June 12, 2020

סמלית, מדובר באירוע בעל חשיבות כמעט היסטורית. המערכה על עתיד התעשייה במפרץ נמצאת בעיצומה, וקריסה של האייקון שמזוהה עם בתי הזיקוק משולה לנפילה של קטע מחומת ההפרדה אם וכאשר תפרוץ האינתיפאדה השלישית.

כשהמבנה שמופיע על הלוגו שלך מתפורר לתוך עצמו בענן אבק, זה יוצר תחושה שאתה לא רלבנטי, מיושן, שזמנך עבר. בעולם שנשלט על ידי הדימוי החזותי והציוץ, לפריים של הלבנייה הקטומה עשויות להיות – או עלולות, תלוי מאיזה צד מסתכלים – השלכות מרחיקות לכת על הלך הרוח הציבורי.

2

אני מוכרח להודות שנחמץ ליבי כשראיתי את התמונות. הלבניות הן מבנים ייחודיים ומרתקים מבחינה ארכיטקטונית והנדסית, וכמובן בעלי ערך היסטורי – דרכן אפשר לספר את כל סיפור התפתחות התעשייה במפרץ, שהחלה כאמור כשהבריטים ניהלו את העניינים והעיר הייתה קטנה ורחוקה.

אחרי עשורים של התבוננות מבחוץ, זכיתי לפני מספר שנים להיכנס לתוך אחת מהן, כשזו הפכה למרכז מבקרים, והייתי אחוז השתאות: לעמוד בבסיס הלבנייה ולהסתכל כלפי מעלה, אל החלל העצום שהולך ונהיה צר, זו חוויה בעלת עוצמה. רבים מהמבקרים לא עומדים בפיתוי ומשחררים קריאות רק כדי לשמוע את ההד שחוזר מהדפנות העצומים.

הלבניות של בז"ן מוארות בלילה, אוקטובר 2006 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

מרכז המבקרים, אגב, קיים ופעיל. ההתמוטטות התרחשה בלבנייה השנייה שבתחזוקה שלה כנראה השקיעו פחות. הביקור במרכז המבקרים עדיין מומלץ – אם כי הוא מגיע בעסקת חבילה עם סרטון ופסקול שמנסה לשכנע את האורחים שבתי הזיקוק הם בעצם הדבר הכי ירוק ובעולם ומה שמייצרים שם זה אוויר שושנים. את התכנים לא חייבים לקחת ברצינות – את המבנה כן.

3

שום תגובה מהצד הירוק לא החמיצה את הסמליות שבקריסה הזו. כל הפעילים והארגונים ששחררו הודעות, ציינו שמדובר בהוכחה לכך שהתעשייה בדרך לצאת ממפרץ חיפה. אלה תגובות לגיטימיות ומובנות.

התגובה של השרה החדשה להגנת הסביבה, גילה גמליאל, לטעמי כבר פחות לגיטימית.

"סמל משמעותי של תחילת הסוף", היא צייצה הבוקר, "הפעם הקריסה התרחשה בטעות, הפעם הבאה תהיה מכוונת". לקינוח הוסיפה ש"לתושבי חיפה מגיע לחיות בסביבה בריאה".

סמל משמעותי של תחילת הסוף. הפעם הקריסה התרחשה בטעות, הפעם הבאה תהיה מכוונת. לתושבי חיפה מגיע לחיות בסביבה בריאה. pic.twitter.com/1InZycFYMd

— גילה גמליאל (@GilaGamliel) June 12, 2020

סביר, ואולי אפילו רצוי, שהשרה תשאף להוציא את התעשייה מהמפרץ, אבל הסגנון, הסגנון. שרה בממשלה שמחה לאיד כשמבנה היסטורי קורס?

אפשר להוביל את התהליך המורכב של הוצאת התעשייה מחיפה בממלכתיות וענייניות, ואפשר בפופוליזם והתלהמות. הציוץ של גמליאל נשמע כמעט כמו איום לעלות על המפעלים עם D9, וזה לא נשמע הרבה יותר טוב מהאיום ששיגר בזמנו ח"כ מוטי יוגב לעבר בית המשפט העליון.

מחאת האקלים לא רק מתרחבת – היא גם הופכת יותר ויותר פוטוגנית.

כ-200 פעילים משורה ארוכה של ארגוני סביבה (בהם מגמה ירוקה, גרינפיס ישראל, והמרד בהכחדה) ערכו במהלך סוף השבוע את "מחנה האקלים" הראשון בישראל. המחנה נערך בקיבוץ יגור, ונועד להכשיר פעילים חדשים ולגבש את חברי התנועה. המחנה כלל בין השאר סדנאות בפעילות אקטיביסטית.

מחאת האקלים (צילום: דור נבו/אשיגא)

עם סיום המחנה, הפעילים יישמו פרק ראשון באקטיביזם, הצטיידו בעשרות לפידים וערכו מיצג של מד טמפרטורות על רקע הנוף של בז"ן והתעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה.

מד הטמפרטורות מסמל את חציית רף ה-1.5 מעלות – שנחשב לנקודת האל-חזור של משבר האקלים במידה והאנושות לא תיגמל מהתלות בדלקים מזהמים ותוצרי תעשיית הנפט.

לפי פאנל האקלים של האו"ם, התחממות גלובלית של יותר מ-1.5 מעלות ביחס לתקופה שלפני המהפכה התעשייתית תגרום לנזקים אדירים שייצאו משליטה גם אם האנושות תפסיק לפלוט גזי חממה.

להערכת מדעני האקלים, הרף הזה ייחצה אחרי 2030, ולכן יש חלון הזדמנויות של כעשור שבו ניתן להפחית דרמטית את פליטת גזי החממה ולמנוע את נסיקת הטמפרטורות לתחום הקטסטרופלי.

מישהו כבר אמר פעם שיש שני דברים חשובים בחיים – תזמון וטיימינג. בשניהם כנראה המשרד להגנת הסביבה לא מצטיין.

יותר משלוש שנות עבודה הושקעו בדוח הסיכונים במפרץ חיפה, אבל לפרסם אותו שבועיים אחרי דוח מבקר המדינה על המפרץ זו ירייה ברגל.

הרי המבקר, בלשון עדינה, לא התפעל מההתנהלות ויכולת העמידה של המשרד מול המפעלים והתעשייה, ולכן כל מסקנה או קביעה שתצא מהמשרד להגנת הסביבה כעת – מנומקת ומבוססת ככל שתהיה – תעמוד בצל מסקנות המבקר.

ואגב טיימינג: בהחלטת הממשלה שהתקבלה ב-2015 נקבע שהמשרד להגנת הסביבה צריך לבצע סקר סיכונים לגבי מפרץ חיפה עד 31.12.2016. הסקר הסתיים כמעט 3 שנים אחר כך, איחור "קל" שצוין על ידי המבקר בדוח שלו.

"מהר מאוד הבנו שהלו"ז שלקחנו על עצמנו לא ראלי", מודה רומי אבן דנן, מנהלת אגף חומרים מסוכנים במשרד להגנת הסביבה. "בחירת היועצים, גיבוש המתודולוגיה, גיוס של ארבע חברות חיצוניות שיבצעו ביקורים ב-67 מפעלים – אין סיכוי לסיים את זה בשנה, והודענו לממשלה מראש שלוח הזמנים יתארך".

באשר לתזמון – הסמיכות לדוח המבקר – היא אומרת "אנו מודעים לכך שזה לא עיתוי טוב, אבל הוא נקבע מראש, ואם יש לנו דוח מוכן חובתנו לפרסם אותו".

מדובר במבצע שאפתני, מורכב ורחב יריעה, שמכניס למרכז השיח הציבורי סביב התעשייה בחיפה זווית שבדרך כלל נדחקת לשוליים. הפעם לא מדובר בזיהום האוויר והשלכותיו על איכות החיים והחיים עצמם; הדוח עוסק בסיכונים שנשקפים לאוכלוסייה המתגוררת במפרץ מאירועי קיצון נקודתיים וחד פעמיים – שריפה, התפוצצות מיכל גז, דליפת חומר מסוכן וכו'.

"מה שבדקנו זה את הסכנה המצרפית", אומר ד"ר אלי שטרן, שביצע את הדוח, "להבדיל מהסכנה הספציפית מכל מפעל. מדובר באזור קטן עם כ-800 חומרים מסוכנים וכ-1500 גורמי סיכון, ובשלב ראשון היינו צריכים לבנות את המתודולוגיה שתאפשר לחשב את הסיכון המשולב שעולה מהם".

מפעל במפרץ חיפה (צילום: Basel Awidat/FLASH90)

פרק ראשון בסדרת דוחות

חשוב לציין שהדוח הזה הוא רק הפרק הראשון בסדרה: הוא לא כולל את הסיכונים שנגזרים מאיומי מלחמה או מרעידת אדמה. זמנם של אלה יגיע בהמשך.

האירוניה היא שהמתקן שנחשב למסוכן ביותר בהקשר של אירוע קיצון – מיכל האמוניה – כבר איננו פעיל. למעשה הוא רוקן תוך כדי העבודה על הדוח, מה שייתר את הצורך לנתח את הסכנות הנשקפות ממנו.

בשורה התחתונה, צוות המומחים בראשות ד"ר שטרן קובע שהתעשייה בחיפה לא מהווה סיכון בלתי קביל לאוכלוסייה על פי המדדים הבינלאומיים המקובלים. המשמעות היא שגם בתרחישי קיצון של תאונות או תקלות תפעוליות, הסבירות שהציבור החיפאי ייפגע שואפת לאפס.

המסקנה המעודדת הזו נגזרת מחישובים הסתברותיים סבוכים, אלא שיש מרכיב אחד שקצת קשה לתרגם לסטטיסטיקה: המרכיב הישראלי; הסבירות שתתרחש תקלה במפעל בישראל לעומת הסבירות שהיא תתרחש במפעל בגרמניה, למשל. אם תשאלו את החיפאים למודי הדליפות והתקלות, מדובר בהסתברויות שונות לגמרי.

על אף שמסקנת המחברים היא שאין שום "רצפטור ציבורי" – מבנה ציבור, מרכז קניות או בתי מגורים – שנמצא בטווח של סכנה בלתי קבילה, יש 4 מפעלים שמוזכרים ככאלה שרמת הסיכון מהם גבוהה יחסית: "דשנים", "דור", "גדיב" (מקבוצת בז"ן) ו"גדות מזרח".

לדברי אבן דנן, הם יידרשו ליישם צעדים מידיים להפחתת הסיכון ולאחר מכן ייכנסו, כמו שאר המפעלים באזור, לתכנית מפורטת של ניהול סיכונים.

אחד השימושים החשובים שעשויים להיות לדוח כזה, הוא מניעת קידום תכניות בנייה שמכניסות בתי מגורים ומבני ציבור לטווח הסכנה כפי שמוגדר במפות ששורטטו על ידי מחברי הדוח.

הבעיה היא, שפעמים רבות עמדתו של המשרד להגנת הסביבה – המשרד שמחזיק בידע המקצועי המוסמך באשר לחומרים מסוכנים – לא נספרת. ראו הקירבה המופרכת – שעלתה השבוע לכותרות אחרי דליפת אמוניה ששיתקה את כל האזור – בין קניון עזריאלי בעכו למיכל האמוניה שבמפעל "יוניליוור" הצמוד לו, קירבה שנוצרה על אף התנגדותו הנחרצת של המשרד להגנת הסביבה.

הכור בצ'רנוביל, 1986 (צילום: AP Photo/Volodymyr Repik)

ומה עם דימונה?

החיפאים, כאמור, ייאלצו להמתין לפרקים הבאים כדי לדעת איך המומחים מעריכים את מצבם בזמן מלחמה עתידית. חבל שמחברי הדוח לא יוכלו לראיין את אחד הגורמים הרלוונטיים ביותר לסוגיה – חסן נסראללה, שבמלחמת לבנון השנייה כבר נפלו כמה טילים מטעמו במתחם בז"ן ובמזל גדול גרמו נזק מוגבל.

והערה אחרונה, בהשראת סידרת המופת "צ'רנוביל': צריך להעריך את השקיפות שבה נוקט המשרד להגנת הסביבה, ואולי זה המקום להצטער שאין לו סמכות לפרסם דוח כזה על המפעל המסוכן ביותר בישראל, זה ששוכן הרחק ממפרץ חיפה וממוקם ליד דימונה. עד להודעה חדשה, הדיון על הסיכונים הנגזרים ממנו מתנהל במחשכים, אם בכלל.

[pdf-embedder url=""]