1

פעילי סביבה וחיפאים רבים עלצו הבוקר מול תמונות הקריסה של אחת הלבניות בבתי הזיקוק.

מהותית, אין להתמוטטות הלבנייה שום השפעה על הפעילות התעשייתית והיקף הזיהום של בז"ן. הלבניות לא פעילות כבר יותר מעשור, וממילא מעולם לא זיהמו שום דבר: מדובר במתקן לקירור מים שנבנה על ידי הבריטים, וגם בימים שבהם עדיין היה פעיל, האדים היחידים שעלו ממנו היו של קיטור.

תיעוד: מצלמות האבטחה של עיריית חיפה חושפות את רגע קריסת גוף הקירור לשעבר@CBeyar pic.twitter.com/pd4lqK1pn2

— כאן חדשות (@kann_news) June 12, 2020

סמלית, מדובר באירוע בעל חשיבות כמעט היסטורית. המערכה על עתיד התעשייה במפרץ נמצאת בעיצומה, וקריסה של האייקון שמזוהה עם בתי הזיקוק משולה לנפילה של קטע מחומת ההפרדה אם וכאשר תפרוץ האינתיפאדה השלישית.

כשהמבנה שמופיע על הלוגו שלך מתפורר לתוך עצמו בענן אבק, זה יוצר תחושה שאתה לא רלבנטי, מיושן, שזמנך עבר. בעולם שנשלט על ידי הדימוי החזותי והציוץ, לפריים של הלבנייה הקטומה עשויות להיות – או עלולות, תלוי מאיזה צד מסתכלים – השלכות מרחיקות לכת על הלך הרוח הציבורי.

2

אני מוכרח להודות שנחמץ ליבי כשראיתי את התמונות. הלבניות הן מבנים ייחודיים ומרתקים מבחינה ארכיטקטונית והנדסית, וכמובן בעלי ערך היסטורי – דרכן אפשר לספר את כל סיפור התפתחות התעשייה במפרץ, שהחלה כאמור כשהבריטים ניהלו את העניינים והעיר הייתה קטנה ורחוקה.

אחרי עשורים של התבוננות מבחוץ, זכיתי לפני מספר שנים להיכנס לתוך אחת מהן, כשזו הפכה למרכז מבקרים, והייתי אחוז השתאות: לעמוד בבסיס הלבנייה ולהסתכל כלפי מעלה, אל החלל העצום שהולך ונהיה צר, זו חוויה בעלת עוצמה. רבים מהמבקרים לא עומדים בפיתוי ומשחררים קריאות רק כדי לשמוע את ההד שחוזר מהדפנות העצומים.

הלבניות של בז"ן מוארות בלילה, אוקטובר 2006 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

מרכז המבקרים, אגב, קיים ופעיל. ההתמוטטות התרחשה בלבנייה השנייה שבתחזוקה שלה כנראה השקיעו פחות. הביקור במרכז המבקרים עדיין מומלץ – אם כי הוא מגיע בעסקת חבילה עם סרטון ופסקול שמנסה לשכנע את האורחים שבתי הזיקוק הם בעצם הדבר הכי ירוק ובעולם ומה שמייצרים שם זה אוויר שושנים. את התכנים לא חייבים לקחת ברצינות – את המבנה כן.

3

שום תגובה מהצד הירוק לא החמיצה את הסמליות שבקריסה הזו. כל הפעילים והארגונים ששחררו הודעות, ציינו שמדובר בהוכחה לכך שהתעשייה בדרך לצאת ממפרץ חיפה. אלה תגובות לגיטימיות ומובנות.

התגובה של השרה החדשה להגנת הסביבה, גילה גמליאל, לטעמי כבר פחות לגיטימית.

"סמל משמעותי של תחילת הסוף", היא צייצה הבוקר, "הפעם הקריסה התרחשה בטעות, הפעם הבאה תהיה מכוונת". לקינוח הוסיפה ש"לתושבי חיפה מגיע לחיות בסביבה בריאה".

סמל משמעותי של תחילת הסוף. הפעם הקריסה התרחשה בטעות, הפעם הבאה תהיה מכוונת. לתושבי חיפה מגיע לחיות בסביבה בריאה. pic.twitter.com/1InZycFYMd

— גילה גמליאל (@GilaGamliel) June 12, 2020

סביר, ואולי אפילו רצוי, שהשרה תשאף להוציא את התעשייה מהמפרץ, אבל הסגנון, הסגנון. שרה בממשלה שמחה לאיד כשמבנה היסטורי קורס?

אפשר להוביל את התהליך המורכב של הוצאת התעשייה מחיפה בממלכתיות וענייניות, ואפשר בפופוליזם והתלהמות. הציוץ של גמליאל נשמע כמעט כמו איום לעלות על המפעלים עם D9, וזה לא נשמע הרבה יותר טוב מהאיום ששיגר בזמנו ח"כ מוטי יוגב לעבר בית המשפט העליון.

מחאת האקלים לא רק מתרחבת – היא גם הופכת יותר ויותר פוטוגנית.

כ-200 פעילים משורה ארוכה של ארגוני סביבה (בהם מגמה ירוקה, גרינפיס ישראל, והמרד בהכחדה) ערכו במהלך סוף השבוע את "מחנה האקלים" הראשון בישראל. המחנה נערך בקיבוץ יגור, ונועד להכשיר פעילים חדשים ולגבש את חברי התנועה. המחנה כלל בין השאר סדנאות בפעילות אקטיביסטית.

מחאת האקלים (צילום: דור נבו/אשיגא)

עם סיום המחנה, הפעילים יישמו פרק ראשון באקטיביזם, הצטיידו בעשרות לפידים וערכו מיצג של מד טמפרטורות על רקע הנוף של בז"ן והתעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה.

מד הטמפרטורות מסמל את חציית רף ה-1.5 מעלות – שנחשב לנקודת האל-חזור של משבר האקלים במידה והאנושות לא תיגמל מהתלות בדלקים מזהמים ותוצרי תעשיית הנפט.

לפי פאנל האקלים של האו"ם, התחממות גלובלית של יותר מ-1.5 מעלות ביחס לתקופה שלפני המהפכה התעשייתית תגרום לנזקים אדירים שייצאו משליטה גם אם האנושות תפסיק לפלוט גזי חממה.

להערכת מדעני האקלים, הרף הזה ייחצה אחרי 2030, ולכן יש חלון הזדמנויות של כעשור שבו ניתן להפחית דרמטית את פליטת גזי החממה ולמנוע את נסיקת הטמפרטורות לתחום הקטסטרופלי.