מישהו כבר אמר פעם שיש שני דברים חשובים בחיים – תזמון וטיימינג. בשניהם כנראה המשרד להגנת הסביבה לא מצטיין.

יותר משלוש שנות עבודה הושקעו בדוח הסיכונים במפרץ חיפה, אבל לפרסם אותו שבועיים אחרי דוח מבקר המדינה על המפרץ זו ירייה ברגל.

הרי המבקר, בלשון עדינה, לא התפעל מההתנהלות ויכולת העמידה של המשרד מול המפעלים והתעשייה, ולכן כל מסקנה או קביעה שתצא מהמשרד להגנת הסביבה כעת – מנומקת ומבוססת ככל שתהיה – תעמוד בצל מסקנות המבקר.

ואגב טיימינג: בהחלטת הממשלה שהתקבלה ב-2015 נקבע שהמשרד להגנת הסביבה צריך לבצע סקר סיכונים לגבי מפרץ חיפה עד 31.12.2016. הסקר הסתיים כמעט 3 שנים אחר כך, איחור "קל" שצוין על ידי המבקר בדוח שלו.

"מהר מאוד הבנו שהלו"ז שלקחנו על עצמנו לא ראלי", מודה רומי אבן דנן, מנהלת אגף חומרים מסוכנים במשרד להגנת הסביבה. "בחירת היועצים, גיבוש המתודולוגיה, גיוס של ארבע חברות חיצוניות שיבצעו ביקורים ב-67 מפעלים – אין סיכוי לסיים את זה בשנה, והודענו לממשלה מראש שלוח הזמנים יתארך".

באשר לתזמון – הסמיכות לדוח המבקר – היא אומרת "אנו מודעים לכך שזה לא עיתוי טוב, אבל הוא נקבע מראש, ואם יש לנו דוח מוכן חובתנו לפרסם אותו".

מדובר במבצע שאפתני, מורכב ורחב יריעה, שמכניס למרכז השיח הציבורי סביב התעשייה בחיפה זווית שבדרך כלל נדחקת לשוליים. הפעם לא מדובר בזיהום האוויר והשלכותיו על איכות החיים והחיים עצמם; הדוח עוסק בסיכונים שנשקפים לאוכלוסייה המתגוררת במפרץ מאירועי קיצון נקודתיים וחד פעמיים – שריפה, התפוצצות מיכל גז, דליפת חומר מסוכן וכו'.

"מה שבדקנו זה את הסכנה המצרפית", אומר ד"ר אלי שטרן, שביצע את הדוח, "להבדיל מהסכנה הספציפית מכל מפעל. מדובר באזור קטן עם כ-800 חומרים מסוכנים וכ-1500 גורמי סיכון, ובשלב ראשון היינו צריכים לבנות את המתודולוגיה שתאפשר לחשב את הסיכון המשולב שעולה מהם".

מפעל במפרץ חיפה (צילום: Basel Awidat/FLASH90)

פרק ראשון בסדרת דוחות

חשוב לציין שהדוח הזה הוא רק הפרק הראשון בסדרה: הוא לא כולל את הסיכונים שנגזרים מאיומי מלחמה או מרעידת אדמה. זמנם של אלה יגיע בהמשך.

האירוניה היא שהמתקן שנחשב למסוכן ביותר בהקשר של אירוע קיצון – מיכל האמוניה – כבר איננו פעיל. למעשה הוא רוקן תוך כדי העבודה על הדוח, מה שייתר את הצורך לנתח את הסכנות הנשקפות ממנו.

בשורה התחתונה, צוות המומחים בראשות ד"ר שטרן קובע שהתעשייה בחיפה לא מהווה סיכון בלתי קביל לאוכלוסייה על פי המדדים הבינלאומיים המקובלים. המשמעות היא שגם בתרחישי קיצון של תאונות או תקלות תפעוליות, הסבירות שהציבור החיפאי ייפגע שואפת לאפס.

המסקנה המעודדת הזו נגזרת מחישובים הסתברותיים סבוכים, אלא שיש מרכיב אחד שקצת קשה לתרגם לסטטיסטיקה: המרכיב הישראלי; הסבירות שתתרחש תקלה במפעל בישראל לעומת הסבירות שהיא תתרחש במפעל בגרמניה, למשל. אם תשאלו את החיפאים למודי הדליפות והתקלות, מדובר בהסתברויות שונות לגמרי.

על אף שמסקנת המחברים היא שאין שום "רצפטור ציבורי" – מבנה ציבור, מרכז קניות או בתי מגורים – שנמצא בטווח של סכנה בלתי קבילה, יש 4 מפעלים שמוזכרים ככאלה שרמת הסיכון מהם גבוהה יחסית: "דשנים", "דור", "גדיב" (מקבוצת בז"ן) ו"גדות מזרח".

לדברי אבן דנן, הם יידרשו ליישם צעדים מידיים להפחתת הסיכון ולאחר מכן ייכנסו, כמו שאר המפעלים באזור, לתכנית מפורטת של ניהול סיכונים.

אחד השימושים החשובים שעשויים להיות לדוח כזה, הוא מניעת קידום תכניות בנייה שמכניסות בתי מגורים ומבני ציבור לטווח הסכנה כפי שמוגדר במפות ששורטטו על ידי מחברי הדוח.

הבעיה היא, שפעמים רבות עמדתו של המשרד להגנת הסביבה – המשרד שמחזיק בידע המקצועי המוסמך באשר לחומרים מסוכנים – לא נספרת. ראו הקירבה המופרכת – שעלתה השבוע לכותרות אחרי דליפת אמוניה ששיתקה את כל האזור – בין קניון עזריאלי בעכו למיכל האמוניה שבמפעל "יוניליוור" הצמוד לו, קירבה שנוצרה על אף התנגדותו הנחרצת של המשרד להגנת הסביבה.

הכור בצ'רנוביל, 1986 (צילום: AP Photo/Volodymyr Repik)

ומה עם דימונה?

החיפאים, כאמור, ייאלצו להמתין לפרקים הבאים כדי לדעת איך המומחים מעריכים את מצבם בזמן מלחמה עתידית. חבל שמחברי הדוח לא יוכלו לראיין את אחד הגורמים הרלוונטיים ביותר לסוגיה – חסן נסראללה, שבמלחמת לבנון השנייה כבר נפלו כמה טילים מטעמו במתחם בז"ן ובמזל גדול גרמו נזק מוגבל.

והערה אחרונה, בהשראת סידרת המופת "צ'רנוביל': צריך להעריך את השקיפות שבה נוקט המשרד להגנת הסביבה, ואולי זה המקום להצטער שאין לו סמכות לפרסם דוח כזה על המפעל המסוכן ביותר בישראל, זה ששוכן הרחק ממפרץ חיפה וממוקם ליד דימונה. עד להודעה חדשה, הדיון על הסיכונים הנגזרים ממנו מתנהל במחשכים, אם בכלל.

[pdf-embedder url=""]

דבר אחד בטוח: כאשר בז"ן מחליטה לצאת בקמפיין – קשה להחמיץ אותו.

הסרטון עם החסידות ששואפות אוויר צח מעל ה"לבניות" המוכרות של בתי הזיקוק בחיפה צץ השבוע בכל מקום. שלטי החוצות הענקיים עם החסידות בולטים בצדי הדרכים גם במרכז גוש דן, מרחק 100 קילומטר מסלעי המחלוקת.

עוד לפני הדיון המדעי-עובדתי, הבחירה להשתמש בחסידות ששואפות את אוויר המפרץ לרווחה ומתענגות על צלילותו היא ירייה ברגל מבחינת בז"ן.

כל מי שגר באזור הקריות, ואפילו עוברי אורח מזדמנים, יודע שלעתים קרובות מתיישבת על המרחב עננה של ריח כימי כבד ולא נעים בעליל. גם אם לא בהכרח מדובר בחומרים רעילים, מפגע ריח הוא מפגע סביבתי לכל דבר.

ובמילים אחרות, במקום החסידות לא הייתי ממהר להסיר את הבנדנה מהמקור.

כצפוי, עם עליית הקמפיין התעוררה מחלוקת סביב העובדות המוצגות בו. שלוש טענות עיקריות בז"ן מניחה על השולחן:

1. השקענו כמיליארד שקל בשיפור הביצועים הסביבתיים שלנו (הפחתת פליטות).
2. צמצמנו בכ-90% את היקף פליטות המזהמים.
3. הביצועים שלנו טובים בהרבה מאלה של בתי זיקוק מקבילים באירופה, שהישראלים נוהגים להציג אותה כגן עדן ירוק.

הטיעונים הללו עוררו זעם בקרב פעילי ומומחי סביבה, אבל צריך לומר שלא מדובר בחריגה מכללי המשחק המקובלים בעולם הפרסום: מציגים את האמת, אבל רק את החלק הנוח של האמת, וכמובן באופן מעט מניפולטיבי.

כך, למשל, ניתן לטעון שבז"ן לא השקיעה מיליארד שקל כי התחשק לה, אלא כדי לעמוד בדרישות רגולטוריות, ומכיוון שנקודת הפתיחה שלה מבחינה סביבתית – לפני עשור ומעלה – הייתה ירודה מאוד, כמו של רוב התעשייה הכבדה בישראל.

גם לגבי הצמצום החד בפליטות, אפשר לטעון שזה רק מוכיח שבמשך עשורים, התעשייה – ובז"ן בתוכה – הרשתה לעצמה לזהם בלי חשבון, ושרק בשנים האחרונות היא עלתה על מסלול הגיוני יותר.

החסידות המאושרות מהסרטון של בז"ן גם לא מזכירות את החריגות של פליטות בנזן (חומר מסרטן) שהתרחשו שוב ושוב בשנים האחרונות, מה שגרר הוצאת צווים מנהליים וזימון לשימועים מצד המשרד להגנת הסביבה.

מפרץ חיפה, 2017 (צילום: Yaniv Nadav/Flash90)

אבל הדיון הפרטני בביצועים של בתי הזיקוק קצת מחמיץ את השאלה העיקרית: למה בכלל בז"ן ראתה לנכון לצאת עכשיו בקמפיין?

והתשובה היא, כי הם מ-פ-ח-ד-י-ם.

לאו דווקא מדוח מבקר המדינה על המצב במפרץ חיפה, שצפוי להתפרסם בקרוב, אלא יותר מהעובדה שעצם קיומה ונוכחותה של התעשייה במפרץ חיפה פחות מובן מאליו מאי פעם מאז 1938, השנה שבה הוקמו בתי הזיקוק על ידי הבריטים.

אנחנו נמצאים בתקופה שבה נרטיבים ותיקים וקשיחים, לפיהם התעשייה במפרץ חיפה היא עובדה בלתי ניתנת לשינוי, הולכים ונסדקים: ראשת עירייה חדשה, עינת קליש-רותם, שהחזון שלה לא בהכרח כולל תעשייה; ממשלה שמתחילה להתלבט, ועל שולחנה הונח לא מכבר דוח של חברת "מקינזי", לפיו אפשר לפנות את התעשייה ממפרץ חיפה בתוך פחות מעשר שנים; והחזון הלאומי שנוסח על ידי שר האנרגיה, יובל שטייניץ, לפיו בתוך עשור ישראל תעבור לתחבורה שנוסעת על גז במקום על הבנזין, שמייצרים בתי הזיקוק.

הפגנה נגד הזיהום בחיפה, 2017 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

כמובן שישנו גם התקדים של מיכל האמוניה. במשך שנים רבות התביעות לרוקן אותו נשמעו כמו מדע בדיוני; כשנה לפני המהלך ההיסטורי, בכנס על תעשייה וסביבה שנערך בתל אביב, ישב מנכ"ל חיפה כימיקלים על הבמה והגיב בזחיחות לדרישות להשבית את המיכל. סמנכ"לית המשרד להגנת הסביבה, שולי נזר, הטיחה בו שהוא לא קורא את מפת המציאות, ושאם לא יקדים תרופה למכה הוא ימצא את עצמו בלי מיכל ובלי מפעל.

באותו רגע התחזית הזו נשמעה מופרכת, אבל בתוך כמה חודשים היא הפכה למציאות. בבז"ן ראו, הפיקו לקחים, ומנסים להימנע מגורל דומה.

לקמפיין החסידות, אגב, יש זרוע משלימה – תוכן שיווקי מושקע ב"ידיעות אחרונות", סדרת כתבות תחת הסלוגן 'מחזקים את הצפון'. המסר: בז"ן זה לא רק דלק. בז"ן היא עמוד תווך באזור, ועמוד תווך, כידוע, לא מזיזים בקלות.

הדיון על הקרבה בין תעשייה לריכוזי אוכלוסייה בישראל לוקה לא פעם בשטחיות ובדמגוגיה – משני הצדדים אגב. לתעשייה יש לא מעט טענות רלוונטיות: היא הייתה שם קודם (כשבז"ן הוקמה, חיפה הייתה קטנה ורחוקה, עם השנים השכונות התקרבו עד מעבר לכביש); היא שיפרה מאוד את הביצועים בשנים האחרונות; היא מפרנסת אלפי עובדים באופן ישיר וכנראה רבבות באופן עקיף.

הלבניות של בז"ן, אוקטובר 2006 (צילום: Yossi Zamir / Flash90)

בסופו של דבר, השאלה אם בז"ן הפחיתה את הפליטות ב-90% או ב-80%, והאם היא חורגת מהתקן 5 או 7 פעמים בשנה, היא שאלה חשובה – אבל לא הכי חשובה: מה שחשוב באמת זה שמדינת ישראל צריכה לקבל החלטה אסטרטגית איזה סוג של עיר חיפה צריכה להיות, והאם ואיך התעשייה הכבדה יכולה להשתלב בתכנית העתידית הזו.

גם אם הביצועים הסביבתיים של בתי הזיקוק ושאר המפעלים יהיו אופטימליים, עדיין בנזין זה בנזין ובנזן זה בנזן, ואף אחד לא משתוקק לנשום ולהריח אותם, אלא אם כן הוא חסידה מצוירת (או שקנאי, כפי שכבר העירו לנו גולשים חדי עין) בסרטון של בז"ן.