רגע לפני החגים והסגר המרחף כאיום מחדש, ניזכר ממה אנחנו כל כך חוששים. מה הגבלות התנועה והריחוק החברתי עשו למרקם החיים שלנו?

לדברי הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן, הפניקה של הקורונה נעוצה ברעיון הנגֶעַ, ההדבקה – שנמצא בבסיס צעדי מצב החירום יוצאי הדופן. הוראות  הריחוק הופכות כל אינדיבידואל למדביק-על אפשרי, טרוריסט בפוטנציה. אי הוודאות אורבת בכל פינה, כאשר הפחד מן המוות מוביל לאובדנה של החירות. שנוא במיוחד הוא הנשא חסר התסמינים, שמדביק מספר רב של אנשים מבלי שאפשר להתגונן מפניו.

לדברי הפילוסוף אגמבן, פניקת הקורונה נעוצה ברעיון הנגֶעַ, ההדבקה – שנמצא בבסיס צעדי מצב החירום יוצאי הדופן. הוראות  הריחוק הופכות כל אינדיבידואל למדביק-על אפשרי

פוקו (Foucault) מתאר מצב דומה כאשר פרצה מגפת דבר בפריז במאה ה-18:

"הפיקוח פועל ללא הרף. המבט עומד על המשמר בכל מקום: יחידת מיליציה גדולה, בפיקודם של קצינים טובים ואנשים ראויים; יחידות משמר בשערים, בבית העירייה ובכל הרובעים כדי לזרז את האנשים לציית" (פוקו, 2015:244).

כבר במאה ה-18, הפיקוח על האוכלוסייה במגפה התבצע דרך חלוקות בירוקרטיות, כדי להשיג את השליטה הדרושה על האוכלוסייה. מערכת זו כוננה את כוחה באמצעות איסוף מידע, ע"י ממונים על הפרטים השונים, תיאום ביניהם וריכוז המידע במקום אחד. יחידות אכיפה נפרשו ברחבי העיר לפי חלוקה מוגדרת על מנת לכפות ציות על האזרחים. העונש של מי שהפר את ההנחיות במאה ה-18 בפריז, היה הפעלת הכוח האולטימטיבית כלפי האזרח: מוות.

למרות ההבדלים בקיצוניות הענישה, ניתן לטעון לדמיון בדרכי הפעולה הבירוקרטיות והמשטרתיות של השלטון בישראל בתקופת הקורונה שהייתה בשנת 2020: הפצת הנחיות ריכוזיות, אכיפת סדר ע"י המשטרה והצבא, כפיית סגירה בבתים, ומערכת איכון והלשנות. דיווחים שוטפים וריכוז מידע במשרד הבריאות אשר קובע את סדר היום הציבורי.

באמצע חודש מרץ 2020, כאשר יצאו פרסומים ראשונים אודות הקורונה בארץ, רצו להזהיר את הציבור מהגעה למקומות שבהם שהו חולי קורונה. לצורך כך פרסמו בעיתונות ובערוצי המדיה תיאורים מילוליים ומפות על מסלולים של אנשים. התיאורים מנו את המקומות שבהם עבר/ה החולה ויצרו מפה כוריאוגרפית של מסלול. הציבור הוזהר שמי ששהה במקומות האלה צריך להכניס את עצמו לבידוד.

כבר בזמן מגפת הדבר בפריז במאה ה-18, יחידות אכיפה נפרשו בעיר כדי לכפות ציות על האזרחים. העונש על מפרי ההנחיות היה הפעלת הכוח האולטימטיבית כלפי האזרח: מוות

עטיפת ספרו של מישל פוקו: לפקח ולהעניש

המעקב אחרי מסלולי התנועה של חולים עבר מהר מאוד הסלמה למעקב דיגיטלי דרך איכון הטלפון הנייד. בדומה לפנאופטיקון של פוקו, הגורם הדומיננטי במעקב, הוא המבט של השלטון העוקב אחרי תנועה של אנשים, הפעולות והמסלולים שלהם.

התנועה במרחב הופכת להיות ממושמעת באמצעות המבט. היסט זה, יוצר אפוא מבט כוריאוגרפי על המרחב הציבורי. שהרי מבט זה אינו רק עוקב – אלא גם יוצר את דפוסי התנועה באמצעות התבוננות אסתטית והפעלה של כוח, הוראות ומגבלות.

כך לדוגמה, מסלולי האזהרה שפורסמו לציבור השפיעו על התארגנות התנועה במרחב כולו: באמצעות התקשורת כולם עקבו אחרי מסלולי התנועה של החולים ושינו את הכיוונים שלהם בהתאם, תוך משמוע עצמי.

התנועה "הטבעית" של הליכה במרחב של העיר השתנתה מבחינת כיוונים, תדירות והיקף. היא נעשתה מכוונת יותר למטרות חיוניות, במרחקים קצרים וזמנים מוגבלים, תחת משמוע פנאופטי.

המעקב אחרי מסלולי התנועה של חולים עבר הסלמה למעקב דיגיטלי באיכון הטלפון הנייד. בדומה לפנאופטיקון של פוקו, הגורם הדומיננטי במעקב הוא מבט השלטון, העוקב אחרי תנועת אנשים

התקנות שינו גם את צורות ההתקבצות במרחב: במהלך מרץ-אפריל היו שינויים תכופים בהנחיות לגבי כמות האנשים שמותר להם להתקבץ ולייצר פעולה (תנועה) משותפת. השינויים נעשו בדרגה, בסדר יורד עד לעוצר מוחלט. לדוגמא: פעילות תרבותית – עד 500 איש, לאחר מכן עד 100 ואז עד 50, ובהמשך ביטול של כל הפעילות. פעילות ספורט בחוץ הגבילו בהתחלה עד 10 משתתפים, אח"כ עד 2 ובהמשך איסור מוחלט. תפילה: מ- 19, ל-11, ל-5, עד 0. יציאה מהבית רק יחיד/ה או עם בני משפחתו/ה עד לטווח של 100 מטרים בלבד.

ההדרגתיות של המשמוע אפשרה הסתגלות מהירה למצבים קיצוניים, שנתפסו כבלתי סבירים בשגרת היום יום קודם לכן.

ניתן לומר כי צורות התקבצות אלו מהדהדות את תפיסת ה"מחנה" של אגמבן, כמו גם את הגופים הצייתנים של פוקו, ומשקפות גוף עירום ללא סוכנות אישית, אשר נחווה רק כחלק מקבוצת בקרה או שליטה, ונענה בזריזות וביעילות לרצונו המיידי של שליט המחנה.

במאמרה "תנועה" טוענת הגר קוטף כי חירות התנועה היא מושג מרכזי בין החירויות הליברליות של האזרח (קוטף, 2018). אם נתעכב על כך נראה, כי ההגבלות הקיצוניות על חירות התנועה לא רק מכוננות מצב "מחנאי" בישראל, אלא גם מחריפות את סוגיית הפריווילגיה הליברלית של התנועה בימי שגרה.

בתוך המצב של סגר כפוי על האוכלוסייה האזרחית היהודית, מהדהד ועולה למודעות (סוף סוף), מצבם המחנאי המתמשך של הפלסטינים, אשר אינם נהנים מפריווילגיות אזרחיות של חירויות תנועה גם בימי "שגרה" – אלא חיים עירומים ומוגבלים בכפייה של חירום לאומי.

בסגר הכפוי על האוכלוסייה היהודית הדהד מצבם המחנאי המתמשך של הפלסטינים, שאינם נהנים מחירויות תנועה גם בימי "שגרה" – אלא חיים עירומים ומוגבלים בכפייה של חירום לאומי

אם נחזור לאגמבן נראה, כי ההגבלות על חירות התנועה והקרבה מובילות להידרדרות כוללת ביחסים בין בני אדם ולהתפוררות של הסולידריות הקהילתית. המושג "ריחוק החברתי", אשר בא לדבריו לכבס את המושג "סגר" – הביא אתו סדר ביו-פוליטי חדש של ריחוק בין בני אדם. והסדר החדש מתווך את היחסים רק באמצעות טכנולוגיה (zoom, רשתות חברתיות).

הקִירבה, כערך, הפכה לסכנה בהיותה פוטנציאל אפשרי להדבקה. מצב החירום הפך למעבדה אנושית ופוליטית של בדידות, פחד ממגע וקרבה – אשר הופכת את היחיד לפגיע ונשלט יותר (אגמבן, 2020).

יותר מכל, הקורונה הוכיחה שחירות התנועה של הגוף (והגופים) במרחב היא חיונית והכרחית בכל רמה:

מגע פיזי עם אנשים וקשר בלתי אמצעי הוא תנאי להישרדות. בריאות של הגוף והנפש מתממשים באמצעות פעילות גופנית. ראינו כמה אנשים אימצו לעצמם יוגה בבית, יציאה להליכות וריצה.

ללא יכולת תנועה אנחנו כלואים, כבויים ומדוכאים מבחינה רגשית. ללא תנועה ומפגש עם אחרות ואחרים – אין לנו יכולת השלכה לעתיד והאפשרויות למימוש והגשמה מצטמצמות.

היעדר תנועה וריחוק חברתי מביאים להתפוררות הקהילה ולבדידות, בעיקר של אוכלוסייה מבוגרת.

הכלכלה הקפיטליסטית תלויה בתנועה הבלתי פוסקת של גופים, צרכנות ותנועה של המשק.

ומעל לכל מה שזעק ב-2020 – חירות התנועה היא עקרון יסודי בדמוקרטיה. ללא חירות תנועה והתקהלות, האזרחים מאבדים את הסוכנות הפוליטית שלהם לייצר משמעות ושינוי – וכך נכנסת רודנות.

לפי אגמבן, הקִירבה, כערך, הפכה לסכנה בהיותה פוטנציאל אפשרי להדבקה. מצב החירום הפך למעבדה אנושית ופוליטית של בדידות ופחד ממגע וקרבה – אשר הופכת את היחיד לפגיע ונשלט יותר

מה תבשר לנו השנה החדשה? זה לא עניין של ניחוש ולא עתידות בעולם של קונספירציות – אלא שאלה של בחירה בסולידריות חברתית, התחסנות ושמירה על הגבלות בסיסיות. אלה הם שיביאו עלינו שנה טובה, מלאה בקשרים חברתיים, חירות תנועה ומימוש עצמי, תוך שגשוג כלכלי ואזרחי.

מקורות

אגמבן, ג'ורג'יו. "3 רשימות על המגפה". בתרגום: טל יחזקאלי, תיאוריה וביקורת, מכון ון ליר, 2020.

פוקו, מישל. "לפקח ולהעניש, הולדת בית הסוהר". תל-אביב: רסלינג, 2015 (1975)

קוטף, הגר. "תנועה". מפתח, כתב-עת לקסיקלי למחשבה פוליטיתno.12 (2018) : 179-202.

צפירה (אליסון) שטרן – לרקוד לשם שינוי. צפירה היא אקטיביסטית-מחול, מורה ומטפלת בתנועה, עמיתת מחקר לתזה במרכז לייפר למגדר. הצטרפו לערוץ הטלגרם שלה https://t.me/Dance4aChange

הנה שוב הגיעו הימים של שיגור איחולי "שנה טובה". הגל הרביעי של הקורונה מחק והגחיך את התקווה שהפעם נוכל לחזור אל ניסוחי הברכות הנהוגים במקומותינו בזמנים קצת יותר רגילים. הברכה השכיחה, הנפוצה – "רק בריאות!" – חוזרת מן הסתם גם הפעם. כך היה גם אשתקד, בפרוס חגי תשרי, בשיאם של ימי הקורונה.

הגל הרביעי של הקורונה מחק והגחיך את התקווה שהפעם נוכל לחזור אל ניסוחי הברכות הנהוגים במקומותינו בזמנים קצת יותר רגילים. הברכה השכיחה, הנפוצה – "רק בריאות!" – חוזרת מן הסתם גם הפעם

באמת קיוויתי שהפעם שוב לא אמצא את עצמי בחברתם (המעליבה בהקשר הזה) של עשרות נמענים, רובם זרים לי, שותפי לברכה קבוצתית-דיגיטלית שמשגרים חברים.

ברכה מעין זאת הולמת בעיני ארגונים גדולים או עסקים. היא חלולה לחלוטין כאשר המברכים הם חברים (ממשיים, דווקא לא דיגיטליים). אני לא מוצאת בה כלום זולת מצוות אנשים מלומדה.

וכבר נאמר שהתקשורת הדיגיטלית היא מקרבת רחוקים מופלאה, ובה בעת היא מרחיקה קרובים. פלטפורמות דיגיטליות מאפשרות ברוב יעילות לחסוך את הטרחה הכרוכה בשיגור איחולים קצת אישיים. היא מאפשרת גם חסכון בדיבורים. למה לדבר וללהג, אולי להסתבך, חלילה, בשיחת נפש טרחנית אם אפשר להתנהל בהתכתבות?

"אפס ביחסי אנוש" – כך קראה העיתונאית השנונה דנה ספקטור לסגנון התקשורת הזה. במדורה הוותיק המתפרסם במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות" היא סיפרה פעם על חברה שהייתה שרויה במצוקה. חברות (גם דנה ביניהן) ניסו לעודד אותה בכתב. כבר נזנחו האופציות של שיחת טלפון, ואולי אולי אפילו פינוי זמן לפגישה. חברויות וירטואליות כמעט משכיחות טעמה של חברות אמיתית.

מיצג שיצרו לפני כשנתיים שני סטודנטים לעיצוב אמנותי מ"שנקר" נושא את השם "חומר דיגיטלי". השניים ניסו כדבריהם בטקסט הנלווה למיצג "לחקור את המרחב שמתקיים בין שני העולמות: החומרי והדיגיטלי" באותו טקסט נאמר עוד שהעולם סביבנו הולך ונהיה דיגיטלי. משתנים תכנים וחוויות, גם דיאלוגים אנושיים משתנים.

פלטפורמות דיגיטליות מאפשרות לחסוך את הטרחה הכרוכה בשיגור איחולים קצת אישיים. היא מאפשרת גם חסכון בדיבורים. למה לדבר וללהג ואולי להסתבך, חלילה, בשיחת נפש טרחנית, אם אפשר להתנהל בהתכתבות?

דברים שנחשבו בעבר חדשניים, כמו הטלוויזיה, אף הן נתפסו בעבר כמאיימים על דיאלוגים אנושיים. בימי טרום האינטרנט, בשנת 1993, סיקרתי בעיתון יום עיון שנושאו השפעות הטכנולוגיה על חיינו. בין המרצים שם היה איש חינוך ששחזר בסגנון סטנד-אפ משעשע סצנה נפוצה ואופיינית שמתחוללת בסלון הביתי. אורח מקיש בדלת, הוא מתקבל בלבביות. מתיישב ומנסה לפתוח בשיחה. אבל כעבור דקותיים כבר סותמים את פיו, מהסים את הנודניק ב"ששש"… הלוא עיני כולם נעוצות במרקע.

שידורי הטלוויזיה הישראלית החד-ערוצית הושקו, כידוע, ב-1968. במשך שנים לא מעטות הם נתפסו כחידוש מסעיר. התמונות הזזות היו מרגשות מאוד. בעל הטור המבריק דורון רוזנבלום מ"הארץ" הדביק לארצנו את הכינוי "טלוויזיה לנד". מינויים והדחות בערוץ היחיד וגם הכנסת כוכבים למקרר טלטלו את הציבור לא פחות ממינויים והדחות בממשל. נביאי זעם הזהירו שהתמונות הזזות יחסלו את קריאת הספרים.

לימים הסתבר, עם הניסיון המצטבר, שהטלוויזיה היא המצאה נהדרת אם לומדים להשתמש בה בתבונה ובאופן סלקטיבי. לצפות בפנינים (ויש פנינים על המרקע), לא לכלות זמן על תיפלות ומיני הבלים. ובקיצור – להיות צופים מידתיים. המידתיות חשובה, כמובן, בכל תחומי החיים.

האם מותר לקוות שהשימוש בהמצאות הדיגיטליות לסוגיהן, שמתרבות חדשות לבקרים, יתאזן בהדרגה, בדומה לשימושים בחידושי טכנולוגיה קודמים? אני לא מתיימרת לנבא. בכל-אופן נראה לי שקשה להשוות את השלכותיה של המהפכה הדיגיטלית להשפעותיהם של חידושי טכנולוגיה קודמים על חיינו.

כי הלוא כבר נאמר שהמהפכה הדיגיטלית משנה את המין האנושי. שהיא לא פחותה בעוצמתה מהמהפכה התעשייתית אשר הצמיחה את מדינת האזרחים המודרנית.

*  *  *

"מה עוד ימציאו הבריות הללו?" נאמר בשיר של פינחס שדה. שמא מוטציות חדישות של דיאלוג אנושי? מי יכול להתנבא? מה שעוד צפוי לנו יהיה ודאי מרתק, מאתגר, מסעיר, וגם מעצבן, מעמיק ניכור, מערער אוריינטציה של "חסרי אוריינות דיגיטלית" ומחמיר בדידות של זקנים.

"מה עוד ימציאו הבריות הללו?" נאמר בשיר של פינחס שדה. שמא מוטציות חדישות של דיאלוג אנושי? מה שעוד צפוי לנו יהיה ודאי מרתק ומסעיר, וגם מעצבן, מעמיק ניכור ומחמיר בדידות של זקנים

השתלטות הדיגיטליות על חיינו מניבה גם תרחישי אימים דיסטופיים. בחודש מאי 2020 פורסם ב"הארץ" ראיון עם סלבו ז'יז'ק, הוגה סלובני נערץ, סוציולוג ומבקר תרבות. הוא דיבר על החברה של המיליארדר אילון מאסק החותרת ליצירת חיבור בין מוח האדם למחשב. מאסק מאמין שלא ירחק היום וכבר לא נזדקק לשפה המדוברת. התקשורת בין מוח למוח תתבצע באמצעות תיווך ממוחשב.

ושמא "כל זה יבוא מחר אם לא היום/ ואם לא מחר אז מחרתיים"? בגילי המופלג אולי מותרת לי חצי נחמה. אני, מן הסתם, כבר לא אהיה כאן כאשר החזון המבעית יתממש.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.