נושא
מלחמת העולם הראשונה

נתניהו עשה לעצמו עבודה קלה: הוא הזהיר את הציבור מפני היפר-אינפלציה של ערב מלחמת העולם השנייה ● בפועל, המציאות ממש לא דומה לזו שהייתה ברפובליקת ויימאר ● אבל ראש הממשלה לא מוכן להודות בכשלים האמיתיים של הכלכלה הישראלית ● וייתכן גם כי המצב שבו האזרחים מ-פ-ח-ד-י-ם משרת אותו פוליטית ● פרשנות

בנימין נתניהו סיפר אתמול לציבור שהוא לא רוצה להזרים יותר מדי כסף לעסקים נזקקים, כדי לא לגרום להיפר-אינפלציה "כמו בגרמניה של שנות ה-20".

בין לבין הוא גם הכין את הציבור לאפשרות שבניגוד למדינות אירופה, אין לו כל כוונה לפצות בנדיבות את מי שניזוק מהמשבר, וזאת בנימוק ש"אם יש הרבה כסף שרודף אחרי מעט סחורות, זה יגרום להיפר-אינפלציה".

עם זאת ההשוואה שנתניהו עשה בין ישראל של שנות העשרים במאה ה-21, לבין גרמניה של שנות העשרים בתחילת המאה ה-20 תמוהה – וזה בלשון המעטה.

כרזה הקוראת לאחדות בגרמניה מימי רפובליקת ויימאר (צילום: AP Photo/Markus Schreiber)
כרזה הקוראת לאחדות בגרמניה מימי רפובליקת ויימאר (צילום: AP Photo/Markus Schreiber)

הנה סקירה קצרה לחובבי ההיסטוריה: ב-2012 פרסם צוות חוקרים בראשות פרופ' מייקל קומהוף את הסיבות להיווצרות היפר-אינפלציה בגרמניה בתקופת  רפובליקת ויימאר, בנייר עבודה שהוציא.

החוקרים מצאו כי במאי 1922, אחרי ניצחון בעלות הברית על גרמניה במלחמת העולם הראשונה, התעקשו בעלות הברית על כך שהרייכסבנק (מוסד ששימש עד אז כבנק המרכזי של גרמניה) יהיה בשליטה פרטית מוחלטת.

הדרישה הזו התקבלה, והרייכסבנק בגרמניה איפשר לבנקים פרטיים להנפיק כמויות אדירות של כסף, עד כדי כך שחצי מהכסף במחזור היה כספי בנקים פרטיים. הרייכסבנק שיתף פעולה עם הצפת השוק בכסף פרטי של הבנקים והסכים להמיר את הכסף עבור כל דורש לרייכמארקס – המטבע של גרמניה בין השנים 1924 ועד 1948; והוא גם איפשר לספקולנטים לעשות שורטים על המטבע הגרמני, שהיה נתון באותה תקופה תחת לחץ כבד, בגלל בעיות שהתגלו בתשלום הפיצויים שגרמניה התחייבה להעביר לבעלות הברית. כך שבפועל, הרייכסבנק העניק הלוואות עתק לספסרים, לפי דרישה, כדי שיוכלו לבצע ספקולציות על המטבע.

עם מינויו של הלמר שאכט לנשיא הרייכסבנק בסוף 1923, הוא פתח בשורה של צעדים דרמטיים, ביניהם הפסקת המרת הכספים הפרטיים ומתן הלוואות לפי דרישה, וחסימת מטבעות להמרה כנגד מטבעות זרים.

התוצאה הייתה שהספקולנטים ספגו מכה אנושה, וההיפר-אינפלציה הופסקה.

תמיכה נוספת במטבע הגרמני הגיעה מתכנית הדויס, שהיא תכנית שנועדה להסדיר את תשלום פיצויי המלחמה של גרמניה, והפחיתה משמעותית את תשלומי הפיצויים שהיו גבוהים באופן לא מציאותי.

בנימין נתניהו מבקר במרכז הרפואי שיבא, שם נערכים לקליטת חולי קורונה, פברואר 2020 (צילום: Heidi Levine/Pool via AP)
נתניהו מבקר במרכז הרפואי שיבא, שם נערכים לקליטת חולי קורונה, פברואר 2020 (צילום: Heidi Levine/Pool via AP)

בישראל, לעומת גרמניה של שנות ה-20, יש בנק מרכזי עצמאי שאינו פרטי, ואחד מתפקידיו המרכזיים בחוק הוא לשמור על יעד האינפלציה. אמנם – כמו בגרמניה – גם הבנקים בישראל מייצרים כסף חדש בכל הלוואה חדשה שהם מנפיקים, אבל המצב הנוכחי בישראל הפוך בדיוק מזה שהיה בתקופת רפובליקת ויימאר.

אמנם – כמו בגרמניה – גם הבנקים בישראל מייצרים כסף חדש בכל הלוואה חדשה שהם מנפיקים, אבל המצב הנוכחי בישראל הפוך בדיוק מזה שהיה בתקופת רפובליקת ויימאר

הבנקים הישראלים לא ממהרים כיום להלוות כספים, מחשש שהלווים לא יוכלו לעמוד בהחזר ההלוואה. זו הסיבה למחנק האשראי שנוצר במשק הישראלי  ולמחסור האדיר בכסף במשק. המשק כל כך חנוק, עד שבנק ישראל אפילו מנסה לעודד את הבנקים להלוות יותר כספים, כדי להכניס יותר נזילות לבתי העסק, אבל בשלב זה כלל לא ברור שהוא יצליח במהלך הזה.

לישראל גם אין אף התחייבות להעברת פיצויי עתק לאף מדינה אחרת, כפי שהיה ברפובליקת ויימאר. כלומר המציאות שנתניהו תיאר היא במקרה הטוב מופרכת, ובמקרה הרע נועדה להפחיד.

החשש הנוכחי במשק הישראלי הוא הפוך לגמרי מדיפלציה. למען האמת אם גם לנוכח הסגר על העסקים והפסקת מתן הלוואות מצד הבנקים, יימנע נתניהו מהזרמת כסף לכלכלת הטיטאניק הטובעת – הוא בעצם רוקח מקרה קלסי של דפלציה. ולדפלציה יש משמעויות לא פחות חמורות למשק מאשר אינפלציה גבוהה במשק.

לישראל גם אין התחייבות להעברת פיצויי עתק לאף מדינה, כפי שהיה ברפובליקת ויימאר. כלומר המציאות שנתניהו תיאר היא במקרה הטוב מופרכת, ובמקרה הרע נועדה להפחיד

כל זה מוביל למסקנה שההפחדה של נתניהו מקורה כנראה בסיבה אחרת. אולי סיבה שחושפת את הבלוף הגדול שנקרא "הכלכלה החזקה" של מדינת ישראל שהייתה מבוססת עד היום על תרבות צריכה חסרת מעצורים, חובות של משקי בית ובועת נדל"ן שהתנפחה לממדים היסטוריים.

כשכל אלה לא מתפקדים – עדיף אולי להפחיד את הציבור מפני היפר-אינפלציה של ערב מלחמת העולם השנייה, מאשר להגיד את האמת והיא שערב מלחמת קורונה הראשונה, אין לישראל מקורות תקציביים, למעט הגדלת הגירעון.

עוד 582 מילים
כל הזמן // שבת, 4 באפריל 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

מצוקת דרי הרחוב להיכנס לבידוד ביתי כשאין לך בית

גם דרי הרחוב מנסים להישמע כמיטב יכולתם להנחיות משרד הבריאות ● מקלטים של עמותות פרטיות מציעים להם מיטה ותעסוקה למשך היום, כדי שיוכלו לציית להוראות הבידוד ● "לפני הקורונה הייתי הולך לפארק, עכשיו אני נשאר במקלט עם משחקים וטלוויזיה", מספר אחד מהם ● ומה עם המדינה? גם בימים שבשגרה היא מקשה לתת להם מענה

עוד 931 מילים

המצרים נלחמים בשרלטנים שמציעים תרופות לקורונה - וגם בעיתונאים שחושפים את ממדי המגיפה ● האיראנים ממשיכים לבקש הקלות, אבל לא מהסיבות הנכונות ● וושינגטון וטהראן מנסות להרכיב ממשלה - בעיראק ● מקדש אשורי בן 5,000 שנה מתגלה מחדש ● ומה קרה בבית לחם לפני 18 שנה ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזרח התיכון

עוד 834 מילים

סיפור לשבת פירפורים הם חופשיים

קרה לכם פעם שנסתם לכם צינור הביוב היוצא מהשירותים? האסלה הוצפה? מים פרצו משוחת הביוב בחצר?

אם זה קרה לכם, יש להניח שפעלתם כמקובל וקראתם לאינסטלטור.  והאינסטלטור בא והביא איתו מן קפיץ שרשורי ארוך עשוי פלדה, שאותו הוא דחף אל תוך צינור הביוב, באופן ידני או מכני, והצינור זחל לאורך צנרת הביוב עד שהגיע לסתימה, ואז האינסטלטור שהבאתם התחיל לשחק עם הקפיץ השרשורי הלוך ושוב, עד שבסוף הסתימה נפתחה והמים החלו לזרום – האם לא כך פחות או יותר זה קרה?

אם כן, אז רק רציתי לספר לכם שמה שהאינסטלטור שלכם עשה לצנרת הביוב הוא סוג של צנתור.

בשבוע שעבר, בבית החולים לניאדו, במחלקת הצנתורים שבמכון הלב, גם אני עברתי צנתור כזה, אלא שלא בשירותים של הבית או בגינה עברתי את הצנתור הנ"ל אלא בחזה ובלב, וגם לא אינסטלטור עשה את הצינתור אלא קרדיולוג, למזלי ולשמחתי הרבה, כי קרדיולוג זה חצי מחיר מאינסטלטור ואולי אפילו שליש.

כי ככה זה.

ואפילו הקרדיולוג בחלק גדול מהמקרים לא לוקח כסף כלל בעבור שירותיו הטובים, אלא מסתפק בפיסת נייר של קופת החולים שנקראת טופס 17, ואילו האינסטלטור לוקח הכל במזומן וביד, ואם פעם תנסו להציע לו במקום תשלום במזומן תשלום באמצעות טופס 17, יש להניח שהוא ידחוף לכם את הטופס עמוק למקום שתצטרכו בו צנתור נוסף אחר-כך, או לפחות התערבות מקצועית של פרוקטולוג.

מי שעוקב אחר הפוסטים שלי בזמן ישראל כבר יודע שלפני כחודש עברתי התקף לב, שזה אומר שצינור הביוב המוביל מהלב שלי אל שאר הגוף נסתם, ועברתי צנתור שפתח אותו, את מה שקרוי "העורק הראשי הקדמי", בידיו המבורכות והמיומנות של הד"ר יוסי כהן, שעבד כווירטואוז וניקה כל מה שניתן בעורק הקדמי, עד שכמעט ויצא מהלב שלי אפילו חלק מהרוע שמצוי בו תמיד.

אבל רק כמעט.

הבעיה הייתה שצינור הביוב הנוסף הקרוי "עורק שמאלי" שבחזה שלי היה סתום כולו גם הוא, וצריך היה לפתוח גם אותו, אולם משיקולים רפואיים אלו ואחרים הוחלט שנכון יהיה לתת ללב שלי לנוח חודש בבית, ואחרי החודש הזה הוזמנתי לפתוח גם את העורק השמאלי.

אז ביום חמישי לפני שבוע הגיע הזמן לעשות את זה.

* * *

הגעתי למכון הצנתורים של בי"ח לניאדו במכוניתו הנאמנה של הבן שלי. בתחילה התכוונו חניה אשתי ואני שהיא תסיע אותי והיא תבוא אתי, אבל אז הסתבר שמאחר שהיא בשנות השישים שלה, גם היא כמוני בקבוצת סיכון שבה אתה רק מוציא את הראש מדלת הבית, מיד וירוס הקורונה מבחין בך שאתה מעל גיל שישים ומזנק עליך לטרוף אותך. מאחר שכך הדבר, יצאה הוראה מטעם הרשויות המוסמכות שאסור לה לצאת מהבית.

ככה זה כשאתה בשנות השישים שלך.

ואני עוד זוכר את הימים שבהם המונח "שנות השישים" היה עבורי עידן של פריצת דרך חדשה, של ניחוח חדש של עולם שעשוי להיות יפה, של שיער ארוך ופרחים וגראס ומוסיקה טובה שלא עושים עוד כמותה כיום וכנראה כבר לא יעשו, ימים של "עשו אהבה ולא מלחמה" נאיבי ומתוק, כאילו עבר היצור האנושי של שנות השישים איזושהי מוטאציה ונעשה לאחר.

טוב, האמת היא שאם הייתם רואים את חבריי ואותי בשנות השישים ואיך נראינו אז, ברור היה באופן מדעי ונטול ספקות שאנחנו נראים כמו מוטציה. אבל בשנות השישים מותר היה הכל.

או כמעט.

היום אסור אפילו לצאת מהבית.

בגלל הקורונה.

אז הבן שלי הסיע אותי, כאמור.

ישבנו שנינו במכונית הצפופה ונשמנו בקושי, עד רמה של חירחורים ממש. הסיבה שנשמנו בקושי והשמענו חרחורים מעת לעת לא הייתה שעמדנו על סף התקף לב או סבלנו מבצקת ריאות, אלא משום ששנינו קיבלנו הוראות מאותה אישה, קפדנית ודואגת, שלא נעז להסיר מידינו את כפפות הסיליקון ומפנינו את מסיכות הבד הללו שסותמות לך את דרכי הנשימה וגורמות לך אדים על המשקפיים אם יש לך משקפיים בכלל, וגם גורמות לך חום בלתי נסבל בפנים, כי אדי הנשימה חוזרים אל פניך.

"תגיד", שאלתי את בני כי יקר לי. "יש לך קורונה?"

"לא", הוא אמר.

"גם לי לא", אמרתי. "ויש לנו חצי שעה נסיעה עד שנגיע לבית החולים – למה אנחנו יושבים כמו שני אידיוטים עם מסיכה על הפרצוף?"

"חשבתי שאתה בקבוצת סיכון ואני עלול להדביק אותך", הוא אמר.

"קבוצת סיכון למה?" אמרתי. "הרי אין לך קורונה. ואם הייתה לך, אתה יושב שלושים סנטימטר ממני ואנחנו נושמים את אותו אוויר שבמכונית הסגורה כך או כך – אולי נוריד אותן?"

"מקובל עלי", הוא אמר.

ולרגע חזרנו להתנהל כאנשים שפויים.

* * *

נכנסתי למכון הצנתורים כמי שנכנס למכון כושר – עם תיק לבגדים, כי ידעתי שאצטרך להסיר את בגדי במהלך הפרוצדורה, ועם עוד איזה זוג תחתונים וחולצת טריקו להחלפה, למקרה שמשום מה אתקע עד הלילה. ידעתי שאני אמור ללכת הביתה בתוך מספר שעות.

לא היה לי מושג שהעניין עומד להשתבש ואני עומד להיתקע שם בלניאדו מכון הלב טיפול נמרץ ארבעה ימים תמימים.

נתנו לי ללבוש את אחד החלוקים הללו שסגורים מלפנים ויש להם פתח גדול מאחור שאמור להיסגר בשרוכים, לפחות לפי איך שתכננו אותו על שולחן השרטוט של המעצב של החלוקים הללו, אבל מעולם עדיין לא פגשתי מישהו שהשרוכים בחלוק שלו זכו לפגוש אחד את השני.

תמיד כשאני רואה את החלוקים הללו אני מדמיין את השטן בכבודו ובעצמו יושב מעל שולחן השרטוט, גועה בצחוק פרוע וזדוני, ומשרטט את החלוק הזה באופן שהכי יכחיד עד עפר ואפר את כבודו האנושי של כל ילוד אישה שילבש אותו.

רוב האנשים שאני מכיר יעדיפו שיתקעו להם מסמרים גדולים בכפות הידיים ויצמידו אותם לצלב, מאשר שיכריחו אותם להסתובב בין אנשים לבושים בחלוק הזה.

אני לא יודע אם אורח החיים שלכם על פני האדמה יביא אתכם אל גן העדן או הגיהינום, אבל אם תגיעו לגיהינום, דעו שזה בדיוק מה שמחכה לכם – ילבישו אתכם בחלוק הזה עד סוף הימים.

לנצח נצחים!

אז לבשתי אותו וגם נעלתי מעין שקיות ניילון מוזרות על כפות רגליי, שקיות שהאח התורן נתן לי. בהתחלה חשבתי ששקיות הניילון הללו גם הן נועדו למקרה שווירוס קורונה כלשהו יזנק לו לתוך חדר הצנתורים וישים עלי עין, אבל מהר מאוד הבנתי שהתפקיד של השקיות הללו הוא לאתר אם נשאר בי איזשהו שריד לכבוד עצמי ודימוי אנושי סביר – ולהכחיד אותו.

אני חייב לציין שהשקיות הללו עשו את תפקידן נאמנה.

* * *

שכבתי על מיטת הצנתורים רועד מקור.

לרגע חשבתי שהמצנתר הגיע מאנטארקטיקה ועל כן הכינו עבורו את הטמפרטורה שאליה הוא רגיל מהבית, ותהיתי למה צריך להביא כוחות רפואיים מבחוץ כשיש לנו בארץ כוחות רפואיים ברמה של ייצוא ממש, אבל אז נזכרתי שבאנטארקטיקה יש בעיקר פינגווינים, והבנתי שכנראה בכל זאת מדובר ברופא ישראלי מקומי, ושעל כן כנראה הוא זקוק לקור הזה כי מדובר בפרוצדורה מסובכת ודורשת ריכוז והתחממות הגוף.

התחממות הגוף שלו, לא שלי.

אחות חדר הניתוח ראתה אותי רועד מקור ושיניי נוקשות, ועל כן ריחמה עלי והניחה עלי שמיכה מחממת, ואני מניח שזו הסיבה שקוראים לה אחות רחמניה.

הגם שישנה אפשרות שהניחה עלי את השמיכה מחשש שנקישת הקסטנייטות של שיני תסיח את דעתו של הרופא בעת הצנתור.

ואז הצנתור החל.

* * *

מאחר שאינני באמת צינור ביוב, אין לי פתחים שדרכם ניתן להיכנס למערכת הקרדיו-ואסקולרית שלי, היא מערכת הדם-לב, ויש לעשות פתח כזה קרוב לעורק כלשהו שמגיע במרחק וזמן קצר יחסית ללב.

עורק כזה נמצא, למשל, בשורש כף היד.

על כן הרופא עושה לך חור קטן בשורש כף היד ובעורק הנמצא שם, ואז הוא מחדיר דרך הפתח הקטן הזה קפיץ שרשורי שדומה מאוד לזה של האינסטלטור, למעט העובדה שהוא קטן יותר ואפילו סטרילי.

אז זה מה שהרופא עשה לי.

לגבי מה שקרה מכאן והלאה, שבעטיו מצאתי את עצמי מאושפז בטיפול נמרץ אחר כך, הדעות חלוקות.

יש אומרים שבעת שבגופך מתבצעת הפרוצדורה הקרויה "צנתור", מקובל לתת לך טישטוש, כדי שלא תרגיש במלואן את אי-הנעימות ואי-הנוחות הכרוכות בפרוצדורה הזו, ועל כן כולם אומרים לך: "אין לך מה לדאוג. זה עובר מהר ולא ממש תרגיש משהו".

ויש לי מן מזל כזה, שגם כשנכנסתי לניתוח קטארקט בעין שבו החליפו לי את העדשה העכורה בעין ימין בעדשה חדשה, גם כן כולם אמרו לי: "אה, זה כלום – רבע שעה ואתה יוצא כמו חדש, ולא תרגיש כלום, כי שמים לך הרדמה וטשטוש".

אז במה שנוגע לניתוח הקטארקט, הרגשתי הכל.

ההרגשה היתה כאילו הרופאה חופרת לי בעין במשך חצי שעה עם מברג, ובכל מהלך הניתוח ההוא חלמתי על פרוצדורות יותר נעימות שהכרתי במהלך חיי, כמו למשל טיפול שורש ללא הרדמה.

והתגעגעתי אליהן.

זה, פחות או יותר, מה שקרה לי בצנתור.

אין לי מושג מה באמת קרה – האם הרופא הזריק לי חומר מטשטש שפשוט התפזר בגופי ללא כל השפעה ולא עשה כלום, או שהרופא ראה שהוא עומד בפני צנתור מורכב ונכנס ללחץ והזריק את כל חומר הטשטוש לעצמו.

כך או כך – הרגשתי הכל ב"לייב". כל נגיעה וכל תזוזה.

וכך, הרגשתי איך קפיץ-האינסטלטורים נכנס לי מבעד לחור בשורש כף היד, ואיך הוא זוחל תוך תחושה של דגדוג לאורך העורק באמה ואחר-כך בזרוע, ומשם פונה אל החזה בלי לאותת ועושה את דרכו אל הלב, עד שהגיע אליו.

התחושה שמשהו זוחל בתוככי גופכם בלתי נעימה בעליל, ושקלתי עמוקות אם להכנס לפאניקה ולהתחיל לצרוח ולצעוק, אבל אז נזכרתי שלפחות אבולוציונית אני שייך למה שקרוי "הומו סאפיינס", האדם הנבון, ועל כן אנשים נבונים לא עושים דברים כאלה כמו לצרוח בקול אלא הם שוקלים את המצב ומסבירים אותו לעצמם ומדברים עם עצמם בראש ואומרים לעצמם "חלאס, תירגע", וגם שומרים על פאסון של אדם שקול, ועל כן זה מה שעשיתי.

אבל אז אותגרתי שוב – בשלב הזה כשקפיץ-האינסטלטורים הגיע לחזה שלי, ונגע בלב.

אני בן שישים ושש כיום, ואינני אדם חסר-לב ממש, והרבה דברים נגעו ללבי עד היום – סיפורי אהבה, וגורלות אומללים של בני אדם, וסצינות מתוך סרטים, ואני יכול לספר לכם פה לגמרי בינינו שלפעמים אפילו מפרסומות אני יכול לבכות, בעיקר כאלו שמבוססות על המוטיב שמרקו סוף-סוף מוצא את אמא שלו. אז הרבה דברים עד היום נגעו לי בלב, אבל זו פעם ראשונה שנגעו לי בלב עם קפיץ פתיחת סתימות של אינסטלטורים.

וחברים, הרשו לי לומר לכם גלויות – זה מה-זה לא נעים!

המצנתר התחיל לשחק בקפיץ-האינסטלטורים ההוא בדיוק כמו שעושה האינסטלטור כשהוא מגיע אל סתימה בביוב, כדי לפתוח את הסתימה. המצנתר עשה זאת כדי שיוכל להחדיר אל הסתימה בלון ולפתוח אותה לרווחה. התנועות הללו גרמו לי להרגשה כל כך לא נוחה, עד שאופציית הצריחה בקול גדול ואפילו השאגה באי-נוחות עלתה שוב על השולחן, אבל הצלחתי להתגבר על הדחף ובמקום זה עברתי לדמיון מודרך שירגיע אותי קצת – דמיינתי למשל שאני על כיסא של רופא שיניים שעוקר לי את השיניים אחת אחת ללא הרדמה, ומכיוון שלעומת ההרגשה בצנתור זה היה הרבה יותר נעים, הדמיון המודרך הזה הרגיע אותי קצת.

ואז המצנתר ניפח את הבלון בעורק הסתום.

כדי שתבינו את המשמעות: העורק סתום בכל מיני שומנים שהצטברו על דפנותיו, ושידועים בשמם הרפואי "שווארמה כבש", הגם שיש כאלו הטוענים שמדובר במשקעים של אסאדו וצ'וריסוס. יש גם כאלה, אגב, מעטים אמנם, שקוראים לזה בשם החיבה העממי "כולסטרול". זהו חומר שמנוני ודביק, שמקובל במהלך הצנתור להחדיר אל תוכו בלון קטן, ואז מנפחים את הבלון והחומר השומני הלז נע ונדחק אל שולי העורק, נלחץ אל הדפנות, ופותח פתח לדם לזרום בו.

כדי שהעורק לא ייסגר חזרה דוחפים בו מתקן מתכתי סלילי קטן הקרוי "סטאנט", והוא מחזיק את הדפנות ואת השווארמה בצדדים, ולפעמים גם את הצ'וריסוס והאסאדו, הרחק מהחלל המרכזי של העורק.

אלא מאי? שכשמנפחים את הבלון, כמו שציינתי למעלה, הוא לוחץ כאמור את העורק ודפנותיו מאוד, ונוצרת תחושה ממשית של התקף לב, ומאחר שלא הייתי מטושטש אלא ער וצלול לחלוטין, ומאחר שהגוף שלי הכיר את ההרגשה של התקף לב באורח טרי, שהרי התקף לב כזה עברתי רק בחודש הקודם, הגוף שלי החליט להגיב.

לא עזרו כל התובנות שהאכלתי אותו במאמץ רב באמצעות המוח שלי שעדיין עבד, כנראה – הגוף שלי הגיב בסטרס נוראי שכמוהו לא זכור לי שהרגשתי אי-פעם. כל שריר שבגוף שלי נמתח ונדרך עד המקסימום, ולרגע חשבתי שאני מתעלף, ואז שמעתי את הרופא קורא: "הוא בפרפור! הוא בפרפור!"

* * *

כאן המקום לספר לכם שהלב בנוי כמו בית צמוד קרקע של שיכון עובדים – יש לו שני חדרים בקומה הראשונה, ומעליהם שניים קטנים בקומה השנייה הקרויים גם עליות או פרוזדורים. כל אלו עובדים בקצב קבוע ואחיד, פחות או יותר, כדי לעביר דם מאחד לשני ומהם אל שאר חלקי הגוף. כדי שהדם יגיע כסדרו החבר'ה האלה צריכים לעבוד באורח מתואם ומסונכרן כמו תזמורת פילהרמונית שמנגנת, נניח, יצירה של בטהובן. אם החלקים מתחילים לאלתר וכל אחד מנגן באילתורים עצמאיים משלו, מתקבל משהו שדומה יותר לג'אז.

ג'אז הוא סגנון מוסיקלי מאוד אהוב עלי, אבל כשהלב שלך מתחיל לנגן ג'אז במקום את החמישית של בטהובן, אתה יכול לרשום צוואה ולהתחיל להיפרד.

לפי הקריאה הרמה והנזעקת של הרופא המצנתר – "הוא בפרפור!" – ולפי הטון של הקריאה, מיד הבנתי שהוא מתכוון "תביאו לו מיד דף נייר ועט, שיספיק לרשום צוואה, או לפחות כמה מילות פרידה!", וכבר התחלתי לתכנן איזה מילים אני הולך לרשום כדי שכל מי שיקרא אותן יזיל דמעות ויגיד: "וואו, כמה למדנו על החיים מהאיש הזה! כמה חכמת חיים יש במילים האחרונות שלו!", ואולי אפילו מישהו יקריא אותן בקול ביוטיוב ואנשים יעבירו את זה לחברים הכי טובים שלהם בוואטסאפ או במסנג'ר, וכולם ירגישו שלמדו מהמילים שלי משהו חשוב על החיים.

אולי אפילו יקריאו את זה במסגרת הרצאה של TED!

הבעיה הייתה שלא היה לי שום דבר חשוב להגיד על החיים, חוץ מהעובדה שניסיתי אותם והם לא משהו – בלאפה של שווארמה סעיד בבאקה-אל-גרבייה יש יותר תוכן וטעם, ובקרמבו וניל של שטראוס יש יותר עינוג.

אז שתקתי, וכנראה שטוב שכך.

בראשי עברה תמונה מהילדות שלי – ליד הבית שלנו הייתה חנות דגים. בחנות הזו הייתה בריכה מבטון ובה שחו קרפיונים. מעת לעת כשחשקה נפשה של אמי להכין לנו דג, היא שלחה אותי אל חנות הדגים להביא מהחנות הזו קרפיון אחד. המוכר – קצת קשה לי לקרוא לו "הדייג" כי הוא דג מתוך בריכת הבטון בחנות בלבד – הכניס רשת מחוברת למוט אל המים ושלף משם דג. תמיד הדג נהג לפרפר ולפרפר על הדלפק בחנות עד שהמוכר לקח מוט עץ שטוח שהיה זמין לו בצידי הדלפק בדיוק למטרה הזאת, וחבט בראשו של הדג מכה ניצחת, לפעמים שתיים, עד שהדג דמם.

כששמעתי את הרופא צועק :"הוא בפרפור", דמיינתי את האח התורן שלידו מביא לו מקל שטוח כזה, כמו של מוכר הדגים שבחנות הדגים בשנות החמישים בשכונת מפדה בדרום מזרח רמת גן, ואת הרופא חובט בראשו של הלב שלי ומרגיע אותו במכה מוצלחת אחת. כמו שמרגיעים דג.

זה לא קרה.

במקום זה קיבלתי זריקה מהסוג שאמור היה להחזיר את הלב שלי ממנגינה של ג'אז לנגינה של סימפוניה של בטהובן או באך, אבל גם זה לא ממש קרה.

אז הרופא סיים בזריזות להכניס לי את הסטאנט, ואמר לי בנימה נוזפת: "יש לך עוד בעיות בלב, שתדע לך!", ופתאום הרגשתי מלא אשמה, הגם שלא ידעתי בדיוק על מה, ומשם גלגלו אותי לחדר ההתאוששות, ולאחריו לטיפול הנמרץ.

אז הגעתי כאמור אל הטיפול הנמרץ של מכון הלב בבית החולים לניאדו בנתניה, ששם אני כבר בן-בית ממש, כי זו כבר הייתה הפעם השניה, ושם קיבלתי כרטיסיית ניקוב ואמרו לי שמכאן ולהבא בכל אישפוז אקבל ניקוב אחד, ועל כל עשרה ניקובים אקבל קפה חינם.

אבל מאחר שבטיפול הנמרץ במכון הלב בבית החולים לניאדו מדובר בקפה נמס עלית מהסוג הפשוט ביותר, ולפעמים אפילו חלב חסר בפינת הקפה ששם, נראה לי שאוותר, ואחכה שהסגר הזה ייגמר ויפתחו את סניף ארומה בצומת רופין, ואסע לשם לקנות קפה הפוך או אספרסו חזק, ונאמר כולנו אמן.

כי הקפה של ארומה צומת רופין מאוד אהוב עלי, אני שמח לציין.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 2,323 מילים

תגובות אחרונות

עודכן עכשיו
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

התפרצות הקורונה – כל הכתבות

נעצרה רופאה ברוסיה שמתחה ביקורת בראיון לזמן ישראל על הטיפול בקורונה

אנסטסיה ווסילייבה התראיינה אתמול בזמן ישראל ומתחה ביקורת חריפה על אופן הטיפול של שלטונות רוסיה במגפת הקורונה ● היום נעצרה על ידי המשטרה המקומית ולאחר שהוחזקה בתחנת המשטרה במשך היום, שוחררה עם קנס סמלי ● דובר איגוד הרופאים: "יש סימנים ושריטות על גופה. לא נשתוק על זה"

אנסטסיה ווסילייבה, יו"ר איגוד הרופאים הבלתי תלוי ברוסיה אליאנס ווראצ'י, אשר חשפה בראיון לזמן ישראל את מחדל הטיפול בקורונה של ממשלת רוסיה, נעצרה הבוקר (שישי) על ידי המשטרה המקומית, אבל שוחררה בשעות האחרונות בעיירה אקולובקה ליד העיר נובגורוד. לפי עדויות, היא סבלה מאלימות מהשוטרים במהלך מאסרה.

לדברי דובר איגוד הרופאים, איוון קונובלוב, צוות האיגוד הגיע לעיר על מנת לחלק מסכות וציוד מיגון נוסף לרופאים. אנסטסיה נעצרה באופן רשמי בגין הפרת סגר אשר הוטל על עיר מגוריה מוסקבה, וכן בשל התנגדות לשוטר.

אנסטסיה ווסילייבה
אנסטסיה ווסילייבה

בראיון שנתנה לזמן ישראל השבוע חשפה ווסילייבה את מה שהיא מכנה המחדל המתמשך ברוסיה של הטיפול בהתפשטות הנגיף.

"כבר בחודש ינואר השנה נרשם במוסקבה גידול של 37% במחלות של דרכי הנשימה והריאות. כנראה שלא ידעו ולא הבינו את הקשר לנגיף הקורונה, אז ייעדו למחלות האלה מחלקות שלמות. המחדל של התפשטות הנגיף נוצר כי בכלל לא הייתה הבחנה בין סוגי המחלות".

בתחילת השבוע פרסמה ווסילייבה סרטון יוטיוב שבו פנתה לשלטונות ולרשות המקומית במוסקבה והאשימה אותם בהכנסת חולים "מוסווים" באמתלה שהם לקו בדלקת ריאות לבתי החולים, כאשר בפועל, לדעתה, מדובר בחולי קורונה. היא דרשה מהם להפסיק את השקר וההסתרה שגורמת להפצה של הנגיף.

כמה ימים לאחר הפרסום, סיפרה ווסילייבה כי זומנה לחקירה במשטרה ונדרשה להסביר את "הפצת השמועות".

בשיחה עם זמן ישראל טרם הראיון, היא נשאלה האם היא לא חוששת לצאת נגד הרשויות בתקשורת הרוסית והמערבית. "מה יש לי לפחד?", השיבה. "אני אומרת את האמת. הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, זה לא ישנה את האמת עצמה".

לאחר שהוחזקה בתחנת המשטרה של נובגורוד בהמשך היום, ווסילייבה חויבה בתשלום קנס של 800 רובל – כ-15 דולר.

"זה לא היה עניין של כסף בשבילם, הם רצו לשבור אותי", אמרה לסוכנות הידיעות AP אחרי שחרורה. "אבל אני משוכנעת יותר מתמיד שאני עושה את הדבר הנכון וללא ספק אמשיך לעשות זאת".

דובר האיגוד איוון קונובלוב אמר לזמן ישראל: "כנראה שהשלטונות רואים איום במעשים של אנסטסיה. הרי בזמן שהם שולחים עזרה לאיטליה, סרביה וונצואלה – הרופאים שלנו לא ממוגנים.

"הרשויות בנובגורוד לא נקפו אצבע על מנת למגן את הרופאים, וכשאנסטסיה מגיעה עם ציוד מיגון לבתי החולים, היא חושפת שאפילו איגוד קטן ועצמאי כמו שלנו יכול לדאוג לרופאים. זה לא מצריך סכומי עתק אלא השקעה מינימלית. איך זה מציג את הרשות המקומית? אני מניח שהם נוקטים באמצעי כוח ואלימות כדי לעצור את פועלנו ולהפחיד אותנו אבל בפועל הם מציגים את עצמם באור שלילי, כי כולם מבינים מה האמת בסיפור".

האם נהגו באנסטסיה באלימות?

"כן. אחד השוטרים סתר לה והיו עוד מעשים, יש סימנים ושריטות על גופה. אנחנו כמובן לא נשתוק על זה".

האם היא לא מפחדת שיכולים לעשות לה משהו יותר חמור מזה?

"אנסטסיה היא אדם ישיר והגון. הם יכולים לחפור ולחקור אבל לא ימצאו כלום. הם כמובן ימשיכו להפריע לנו וללכלך עלינו, אבל הציבור רואה שמדובר במעשה תמים של עזרה לרופאים, אז בסופו של דבר הרשויות רק מזיקות לעצמן".

עוד 439 מילים
שרי קאהן

טור אישי איך המוות של בעלי הכין אותי למגפת הקורונה

"אני מתכוננת למגפת הקורונה כבר שנה. לא שאני פחדנית, נביאה או אגרנית. אני אימא בת 39 לארבעה ילדים קטנים מווסט האמפסטד, ניו יורק. ואני אלמנה" ● אשת החינוך היהודיה-אמריקאית שרי קאהן כותבת על דרכי ההתמודדות שלה עם מצבי קיצון, אותן פיתחה לאחר מות בעלה

עוד 1,127 מילים

כרוניקה של אסון ידוע מראש

המשבר בקהילה החרדית על פי ההערכות, מעל שליש מתושבי בני ברק - העיר הכי צפופה בישראל - יידבקו בווירוס הקורונה ● למעשה, כבר עכשיו מספר החולים בעיר מהווה כמעט שישית ממספר החולים בכל המדינה ● קל להאשים את החרדים בכך שהגיעו למצב הנוכחי - אבל מבט עמוק יותר מגלה היערכות לקויה של הרשויות, התעלמות מאופיה המגוון והמורכב של הקהילה החרדית, והתבטלות בפני דמויות מפתח במקום לגייס אותם לשינוי המצב ● כעת כל הצדדים מנסים לתקן את המצב, אבל האסון כבר בלתי נמנע - והשנאה בוודאי לא עוזרת

עוד 2,101 מילים

מגפה אחת, מאה מסרים

בדיקת זמן ישראל דובר אחד שקורס תחת כמות השאלות ● מגזרים שלמים שלא מקבלים דיווחים נאותים ● רשויות מקומיות שנאלצות לאסוף מידע ממקורות שונים ● וכל פקיד מציע הסברה משלו תחת כל מיקרופון רענן - לרוב בסתירה מוחלטת מהקו הרשמי, אם כזה קיים בכלל ● במלחמה כמו במלחמה - אסטרטגיה תקשורתית והעברת המידע לציבור לא פחות חשובים מציוד רפואי ● אבל במשבר הנוכחי, פשוט לא הוקם מערך הסברה ● בימים האחרונים מנסים לתקן את הנזק, אבל לא בטוח שדי בכך

עוד 3,009 מילים

בר סימן-טוב: ליצמן אמר לי שהוא הקפיד על ההוראות

כחול-לבן והליכוד הודיעו שהושגו הבנות והתקדמות במגעים הקואליציוניים ● הפוליטיקאים מביעים הזדהות עם החרדים, איילת שקד: הביקורת נגדם הפכה להסתה ● משרד הבריאות: "לפנות 80% ממיטות האשפוז" ● יעלון: "הבוחרים לא ציפו שנהיה חלק מחורבן הדמוקרטיה" ● משרד הבריאות מסרב לפרסם פרטי חקירה אפידמיולוגית של ליצמן

עוד 36 עדכונים

נתניהו סוגר דיל עם גנץ ומתפנה להתעלל בבנט

בליכוד מספרים על התקרבות בין ראש הממשלה וגנץ, עד כדי הסכמה של יו"ר כחול-לבן לתמוך בנתניהו לנשיאות בעוד שנה וחצי ● עם הסכם כמעט סגור, נתניהו פנוי עתה לעסוק בתחביב הקבוע שלו: למשוך את ראשי ימינה עד לרגע האחרון ● כרגע המפלגה מאיימת ללכת לאופוזיציה ואפילו מנופפים שם בהבטחה ״להלחם בשחיתות״ ● אז מה נתניהו מציע להם בינתיים? בנט לזמן ישראל: ״כלום״ ● פרשנות

עוד 646 מילים

מדי שעה, ישראלי נוסף עובר אירוע מסכן חיים - אך חושש להגיע לבי"ח

חולים קשים לא פונים לחדר מיון ונשארים בבית - לעתים עד אבדן הכרה - מחשש להידבק בנגיף הקורונה ● התופעה כבר גרמה לכמה מקרי מוות בודדים בישראל, וההערכה היא שהמספרים האמיתיים גבוהים בהרבה ● רופאים בכירים מזהירים: ביטול בדיקות וטיפולים יחמיר את מצבם של רבים, ויגרום למספר עצום של מקרי מוות ונכות ● מעקב זמן ישראל

עוד 1,527 מילים

גננת מבית נקופה ביקשה לפתוח משפחתון לילדי עובדי מערכת הבריאות וענפים חיוניים נוספים ● הצו שניתן לפני שבועיים איפשר לפתוח פעוטונים בכפוף להיתר בכתב, אז הגננת פנתה לקבלתו - וטורטרה ללא תשובה בין משרדי הממשלה ● בינתיים שונו הנהלים, כך שהצורך באישור התייתר - אבל הפקידים לא סיפרו על כך לגננת ● והילדים? הם בינתיים בבית ● סיפור קטן על מצוקה גדולה

עוד 619 מילים

המשבר העולמי ״ברוסיה מעדיפים להעלים את החולה מהעיניים, כאילו שזה גם יעלים את הנגיף"

התפרצות הקורונה ברוסיה צריכה להדאיג את כל העולם ● מעדויות שהגיעו לזמן ישראל עולה כי אין שם הפרדה בין חולי קורונה לחולי ריאות אחרים, וכי מרגע התפרצות המגיפה הופנו כל מאמצי הרשויות כדי להסתיר את המחדל המתמשך והטיפול הלקוי ● "לא רק שהם משקרים בכל הנוגע לנגיף, הם גם פועלים בצורה לא אחראית וממשיכים להפיץ אותו במקום לעצור אותו", אומרת יו"ר איגוד הרופאים ברוסיה ● אירה טולצ׳ין אימרגליק עוקבת בדאגה אחר הנעשה בארץ הולדתה ומביאה תמונת מצב מאד מטרידה

עוד 1,619 מילים

מועדון הבכירים ממשיך לסדר לעצמו מיליונים בחברות הציבוריות

בדיקת זמן ישראל בזמן שהמשק הישראלי מתמודד עם זוועה כלכלית, חברי מועדון מצומצם ממשיכים להרוויח מיליונים כשכירים בחברות ציבוריות ● בניגוד לתחזיות המוקדמות, המוסדות הפיננסים לא קרסו בגלל הגבלות השכר, והצליחו למצוא מנהלים גם בשכר הצנוע שהוגבל ל-3.5 מיליון שקל ● אבל בשאר הענפים חגיגת השכר נמשכת כסדרה ● יקום מקביל, קווים לדמותו

עוד 2,118 מילים ו-1 תגובות
סגירה
בחזרה לכתבה