בנימין נתניהו סיפר אתמול לציבור שהוא לא רוצה להזרים יותר מדי כסף לעסקים נזקקים, כדי לא לגרום להיפר-אינפלציה "כמו בגרמניה של שנות ה-20".

בין לבין הוא גם הכין את הציבור לאפשרות שבניגוד למדינות אירופה, אין לו כל כוונה לפצות בנדיבות את מי שניזוק מהמשבר, וזאת בנימוק ש"אם יש הרבה כסף שרודף אחרי מעט סחורות, זה יגרום להיפר-אינפלציה".

עם זאת ההשוואה שנתניהו עשה בין ישראל של שנות העשרים במאה ה-21, לבין גרמניה של שנות העשרים בתחילת המאה ה-20 תמוהה – וזה בלשון המעטה.

כרזה הקוראת לאחדות בגרמניה מימי רפובליקת ויימאר (צילום: AP Photo/Markus Schreiber)

הנה סקירה קצרה לחובבי ההיסטוריה: ב-2012 פרסם צוות חוקרים בראשות פרופ' מייקל קומהוף את הסיבות להיווצרות היפר-אינפלציה בגרמניה בתקופת  רפובליקת ויימאר, בנייר עבודה שהוציא.

החוקרים מצאו כי במאי 1922, אחרי ניצחון בעלות הברית על גרמניה במלחמת העולם הראשונה, התעקשו בעלות הברית על כך שהרייכסבנק (מוסד ששימש עד אז כבנק המרכזי של גרמניה) יהיה בשליטה פרטית מוחלטת.

הדרישה הזו התקבלה, והרייכסבנק בגרמניה איפשר לבנקים פרטיים להנפיק כמויות אדירות של כסף, עד כדי כך שחצי מהכסף במחזור היה כספי בנקים פרטיים. הרייכסבנק שיתף פעולה עם הצפת השוק בכסף פרטי של הבנקים והסכים להמיר את הכסף עבור כל דורש לרייכמארקס – המטבע של גרמניה בין השנים 1924 ועד 1948; והוא גם איפשר לספקולנטים לעשות שורטים על המטבע הגרמני, שהיה נתון באותה תקופה תחת לחץ כבד, בגלל בעיות שהתגלו בתשלום הפיצויים שגרמניה התחייבה להעביר לבעלות הברית. כך שבפועל, הרייכסבנק העניק הלוואות עתק לספסרים, לפי דרישה, כדי שיוכלו לבצע ספקולציות על המטבע.

עם מינויו של הלמר שאכט לנשיא הרייכסבנק בסוף 1923, הוא פתח בשורה של צעדים דרמטיים, ביניהם הפסקת המרת הכספים הפרטיים ומתן הלוואות לפי דרישה, וחסימת מטבעות להמרה כנגד מטבעות זרים.

התוצאה הייתה שהספקולנטים ספגו מכה אנושה, וההיפר-אינפלציה הופסקה.

תמיכה נוספת במטבע הגרמני הגיעה מתכנית הדויס, שהיא תכנית שנועדה להסדיר את תשלום פיצויי המלחמה של גרמניה, והפחיתה משמעותית את תשלומי הפיצויים שהיו גבוהים באופן לא מציאותי.

נתניהו מבקר במרכז הרפואי שיבא, שם נערכים לקליטת חולי קורונה, פברואר 2020 (צילום: Heidi Levine/Pool via AP)

בישראל, לעומת גרמניה של שנות ה-20, יש בנק מרכזי עצמאי שאינו פרטי, ואחד מתפקידיו המרכזיים בחוק הוא לשמור על יעד האינפלציה. אמנם – כמו בגרמניה – גם הבנקים בישראל מייצרים כסף חדש בכל הלוואה חדשה שהם מנפיקים, אבל המצב הנוכחי בישראל הפוך בדיוק מזה שהיה בתקופת רפובליקת ויימאר.

אמנם – כמו בגרמניה – גם הבנקים בישראל מייצרים כסף חדש בכל הלוואה חדשה שהם מנפיקים, אבל המצב הנוכחי בישראל הפוך בדיוק מזה שהיה בתקופת רפובליקת ויימאר

הבנקים הישראלים לא ממהרים כיום להלוות כספים, מחשש שהלווים לא יוכלו לעמוד בהחזר ההלוואה. זו הסיבה למחנק האשראי שנוצר במשק הישראלי  ולמחסור האדיר בכסף במשק. המשק כל כך חנוק, עד שבנק ישראל אפילו מנסה לעודד את הבנקים להלוות יותר כספים, כדי להכניס יותר נזילות לבתי העסק, אבל בשלב זה כלל לא ברור שהוא יצליח במהלך הזה.

לישראל גם אין אף התחייבות להעברת פיצויי עתק לאף מדינה אחרת, כפי שהיה ברפובליקת ויימאר. כלומר המציאות שנתניהו תיאר היא במקרה הטוב מופרכת, ובמקרה הרע נועדה להפחיד.

החשש הנוכחי במשק הישראלי הוא הפוך לגמרי מדיפלציה. למען האמת אם גם לנוכח הסגר על העסקים והפסקת מתן הלוואות מצד הבנקים, יימנע נתניהו מהזרמת כסף לכלכלת הטיטאניק הטובעת – הוא בעצם רוקח מקרה קלסי של דפלציה. ולדפלציה יש משמעויות לא פחות חמורות למשק מאשר אינפלציה גבוהה במשק.

לישראל גם אין התחייבות להעברת פיצויי עתק לאף מדינה, כפי שהיה ברפובליקת ויימאר. כלומר המציאות שנתניהו תיאר היא במקרה הטוב מופרכת, ובמקרה הרע נועדה להפחיד

כל זה מוביל למסקנה שההפחדה של נתניהו מקורה כנראה בסיבה אחרת. אולי סיבה שחושפת את הבלוף הגדול שנקרא "הכלכלה החזקה" של מדינת ישראל שהייתה מבוססת עד היום על תרבות צריכה חסרת מעצורים, חובות של משקי בית ובועת נדל"ן שהתנפחה לממדים היסטוריים.

כשכל אלה לא מתפקדים – עדיף אולי להפחיד את הציבור מפני היפר-אינפלציה של ערב מלחמת העולם השנייה, מאשר להגיד את האמת והיא שערב מלחמת קורונה הראשונה, אין לישראל מקורות תקציביים, למעט הגדלת הגירעון.