רק לאחרונה התפרסם כאן הפוסט הקודם שלי על הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ והקליקטטורה שלו, וכבר צפים ועולים רעיונות מקוריים חדשים לגביו, כשהליטרטי נזקקים למושגים חדשים כדי להסביר את התנהגותו. המושג האחרון בסדרה הוא הלוגוריאה.
את הפוסט הקודם פתחתי במלים: "ההתבטאויות והפעולות האחרונות של טראמפ מעסיקות יותר מתמיד את המעמד החושב ברחבי העולם. פרשנים, הוגים ואינטלקטואלים ציבוריים אינם נרגעים מניסיונם להבין ולפרש את התנהגותו של האיש המשפיע ביותר… על האירועים מהקוטב הצפוני ועד לדרום אמריקה".
והנה נוספו מאז הסברים נוספים להתנהגות המוזרה של טראמפ 0.2. המרתק ביותר נשען על ספר שנכתב אמנם ב-2020, אבל על ידי מישהי שמכירה את הקליינט שבו מדובר טוב יותר מאחרים. זוהי האחיינית שלו, פסיכולוגית במקצועה, ד"ר מרי טראמפ (Mary L. Trump, Too much and never enough, Simmon and Shuster).
היא השתמשה במונח לא מוכר כדי לתאר את סגנון הדיבור של הדוד שלה, בעיקר בנאומים, בראיונות ובהופעות שלו, וטענה, כי לא מדובר בסגנון רטורי, אלא בדפוס אישיות עמוק וקבוע, שלו היא קראה לוגוריאה (logorrhea). זהו מושג רפואי או פסיכיאטרי ל"שטף דיבור", דיבור מוגזם, מהיר וקשה לעצירה.
מרי טראמפ לתיאור סגנון דיבורו, וטענה כי לא מדובר בסגנון רטורי, אלא בדפוס אישיות עמוק וקבוע, לו היא קראה לוגוריאה. זהו מושג רפואי או פסיכיאטרי ל"שטף דיבור", דיבור מוגזם, מהיר וקשה לעצירה
נוירולוגים וקלינאי תקשורת, משתמשים במושג הרפואי הזה בכוונתם לשטף דיבור כחלק מבעיה נוירולוגית ושפתית או פגיעה מוחית. לעומתם משתמשים בו פסיכיאטרים ופסיכולוגים קליניים, המבקשים לתאר מצבים כמו מאניה, היפומאניה, פסיכוזה, או חרדה.
בין הכותבים הרבים בשבועות האחרונים בלט במיוחד מאמר של מי שייסדה בעבר את העיתון פוליטיקו, סוזן ב. גלסר. היא טענה, כי הלוגוריאה של טראמפ – שטף הדיבור הכפייתי של מילים, חזרות, סטיות מן הנושא, ואלתור בלתי פוסק – אינה תכונת אופי משעשעת או חומר לבדיחות, אלא מכשיר פוליטי. לא סתם "קשקוש", אלא אסטרטגיה, דלק תקשורתי, צורה של הפעלת כוח.
תיאוריות הלוגוריאה הזכירו לי שתי חוויות אישיות שהיו לי בעבר הרחוק. ראש הממשלה לוי אשכול נהג לדבר בצורה מאוד לא ברורה, לא רציפה, עם הומור, אך שפע של אסוציאציות, סיפורים ומשפטים מקוטעים. הוא היה מסוגל לאמר משהו כמו "יש לזה שני הסברים, מצד אחד…" מבלי שהגיע לדבר על ה"מצד שני". בפעם הראשונה שנשלחתי כעיתונאי צעיר לכסות נאום שלו ביער חולדה ולא הכרתי את סגנון דיבורו, ניסיתי לתמצת את דבריו ולאחר חצי שעה מצאתי עצמי עם פנקס ריק.
בפעם השנייה זה קרה שנים לאחר מכן, כשכיהנתי כדובר מפלגת העבודה והייתי אמור לפרסם את החלטת הסיעה בכנסת, בראשה עמד ח"כ משה ברעם, אביו של עוזי ברעם ייבדל לחיים ארוכים. אדם חכם, חביב, ופוליטיקאי משופשף. לאחר ישיבה ארוכה הוא סיכם את הדיון בהחלטה, אך אני לא הצלחתי להבינה. חשבתי שהבעיה בי, אך חיש מהר תפסתי שזוהי השיטה אצלו. הוא מנסח בכוונה את ההחלטה בנוסח כה מבולבל, כדי שיוכל לאחר מכן להסביר אותה בצורות שונות, לכל אחד כרצונו.
לפי גלסר. הלוגוריאה של טראמפ – שטף הדיבור הכפייתי של מילים, חזרות, סטיות מן הנושא, ואלתור בלתי פוסק – אינה תכונת אופי משעשעת או חומר לבדיחות, אלא מכשיר פוליטי. לא סתם "קשקוש", אלא אסטרטגיה
ברור שבשני המקרים האלה הבילבול המכוון היה טריק תקשורתי ולא פגם חשיבתי של אשכול או ברעם. אבל מה עם טראמפ? האם הוא מודע לכלי הזה שבו הוא משתמש ומפעיל מתוך ממזריות, או שמא אינו מודע כלל לתופעה הפסיכולוגית החולנית הזו? על כך אין עדיין תשובה משכנעת, אבל אני בטוח שבעתיד הלא רחוק הדבר יתגלה.
אצל טראמפ הלוגוריאה, שטף המילים, מתבטא בדיבור מופרז, לחוץ, לולאתי ואסוציאטיבי. הוא כולל חזרות בלתי פוסקות ("הכי גרוע", "הרבה אנשים אומרים", "תאמינו לי"), קפיצות וסטיות חדות לנושאים אחרים, לעיתים רבות ללא קשר, הגזמות מאולתרות והיפרבולה מתמדת. הוא מרבה להדביק כינויים ליריבים ("מושחת", "קיצוני", "מרושע") וחוזר על נרטיבים שמחזקים את עצמם. זהו אינו סתם "דיבור לא קוהרנטי", אלא סגנון שמותאם באופן מיטבי ליצירת תשומת לב ותגובה רגשית.
השטף הטראמפי עושה כמה דברים שימושיים בו־זמנית. הוא גורם לכך שהשומעים אינם מסוגלים לבדוק את העובדות השקריות בעליל שהוא שופך עליהם. המהירות גוברת על אימות, הקהל זוכר את הרגש.
הלוגוריאה יוצרת ערפול משמעות. המטרה אינה דיוק, אלא שליטה באווירה, יצירת מטעני טינה, כוח, ודאות, לעג, תחושת "אין מנוס". במצב כזה "אמת" נעשית פחות חשובה מהנרטיב שמייצר תחושות.
על ידי שימוש בצורת דיבור זו מצליח טראמפ להשתלט על המרחב. הקהל, יריביו, העיתונאים, כולם נאלצים להתייחס לשטף המילים שהוא פיזר עליהם, וכך הדובר מצליח לעצב את סדר היום. זוהי צורה של כיבוש המרחב השיחי.
השטף הטראמפי עושה כמה דברים שימושיים. השומעים לא מסוגלים לבדוק את העובדות השקריות שהוא שופך עליהם. המהירות גוברת על אימות והקהל זוכר את הרגש. הלוגוריאה יוצרת גם ערפול משמעות
באמצעות הלוגוריאה טראמפ מוחק את הצורך באחריות, ענין חשוב במיוחד במיוחד כשמדובר באיש שכל מילה שלו מעלה ומורידה את הבורסות ברחבי העולם. כשלא עוצרים, לא "נוחתים" באמת. הסתירות נעשות חסרות חשיבות, כי ההופעה אינה מייצרת זמן פנוי במידה מספקת בכדי לקלוט ולהבין את מה שנאמר.
בפוסט הקודם ניסיתי להסביר כיצד מעצב טראמפ את הפוליטיקה בת זמננו על ידי ההיגיון של המדיה החדשה. הלוגוריאה של טראמפ היא "תוכן מושלם" לכלכלת הקשב המודרנית. היא מייצרת אינסוף קליפים, היא רוויה בקונפליקט ועלבונות, יש בה "רגעים" שניתן לצטט, היא מכריחה כתבות הסבר ובדיקות עובדות, שממשיכות להציב אותו במרכז. גם סיקור שלילי הופך למנוע הפצה. הדיבור אינו דומה לטיעון לוגי, אלא בנוי כמו רשת חברתית.
הסגנון הזה עובד מפני שיש לו השפעה פסיכולוגית על קהלים. הוא אינו מבקש מאנשים לעבד מדיניות. אלא מציב במקום זה ודאות רגשית ("רק אני יכול לתקן"); שייכות חברתית (אוייבים משותפים, הומור משותף); חיזוק קצבי (סיסמאות, פזמונים,חזרות); קתרזיס ומתן לגיטימציה לומר את הבלתי־ניתן לאמירה. הוא גם יוצר תחושת אותנטיות: "האיש מדבר מהלב", גם כשהתוכן עצמו משתנה וסותר את עצמו.
הסכנה העמוקה יותר בסגנון הדיבור הזה של טראמפ הוא נרמול תקשורת אנטי־דמוקרטית. במשטר דמוקרטי, דיבור אמור לתמוך באמת, באמצעות דיון ושיקול, אחריות ושכנוע על בסיס עובדות. הלוגוריאה של טראמפ פועלת בכיוון הפוך מזה של רטוריקה דמוקרטית. היא לא נועדה לשכנוע רציונלי. השפה היא מופע, האמת – אופציה בלבד. הסגנון בו הוא משתמש מזכיר יותר היגיון של תעמולה.
הלוגוריאה של טראמפ היא "תוכן מושלם" לכלכלת הקשב המודרנית. מייצרת אינסוף קליפים, רוויה בקונפליקט ועלבונות, יש בה "רגעים" לציטוט, היא מאלצת בדיקות עובדות, שממשיכות להציב אותו במרכז
מי שיכול להיאבק נגד הלוגוריאה הם כלי התקשורת, המסורתית והחדשה, שהדמוקרטיה עדין חשובה להם. מסיבה זו משטרים שעזבו כבר את המחנה הליברל-דמוקרטי, מארה"ב, דרך הונגריה וכלה בישראל, כה מתאמצים להשתלט על כלי התקשורת. הם זקוקים לסיוע מסיבי של הקהל.
אצלנו, המאבק של החברה האזרחית נגד ההפיכה המשטרית ראוי להערצה, אבל אין רגישות מספקת לנושא התקשורת. צריך להפסיק לקחת את גליונות ישראל היום למרות שהם מופצים חינם, צריך לצמצם את הצפייה בשידורי ערוץ 14 למרות שמספקים שם פוליטיקה בצורת בידור, חייבים לתמוך באנשי גלי צה"ל הנאבקים נגד חיסול הערוץ שלהם, ולהיאבק נגד ניסיונות ח"כים חסרי הבנה המתאמצים בטיעונים שקריים לחסל את התקשורת הציבורית. כן, וגם לחתום על "הארץ", למרות שהוא זקוק לשיפור.
יורם פרי הוא פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת UMD בארה"ב. סוציולוג פוליטי, שפרסם עשרות מאמרים ושישה ספרים, בעיקר על יחסי חברה-צבא, צבא-פוליטיקה, תקשורת ודמוקרטיה. רבים מהם זכו בפרסים בינלאומיים בעלי יוקרה, בין השאר ספרו "רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל". בעבר הקים ועמד בראש מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל-אביב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו