ביום שישי לקראת ערב התחיל הטלפון שלי לפלוט הודעות בקצב מואץ. על הקו: חיפאים מודאגים שחסן נסראללה הצליח להפר את שלוות הסופ"ש שלהם.

שוב אמוניה, שוב איומים להרים על טיל (תרתי משמע) את מפרץ חיפה על תושביו. מאז שמיכל האמוניה המפורסם רוקן לפני כשנתיים, זכו החיפאים לשקט לפחות בחזית הזו, והנה – קאמבק.

בראיון לערוץ הבית, "אל מנאר", שחלקים ממנו שודרו וצוטטו גם בתקשורת הישראלית, הציג מנהיג חיזבאללה את בנק המטרות בעורף הישראלי, בראשו "המתנחלים" שמתגוררים בין אשדוד לנתניה.

נסראללה נהנה מאמינות לא מבוטלת בציבור הישראלי. חיפאים ששמעו אותו שולף את איומי האמוניה תהו למה בעצם הוא מתכוון? אולי הוא יודע משהו שלא מספרים לנו?

בהמשך הזכיר גם את מיכל האמוניה שבאמצעות פגיעה בו אפשר יהיה לפגוע ברבבות ואפילו במאות אלפי ישראלים.

אז מצד אחד ידוע שמיכל האמוניה ריק ולא מהווה שום סכנה, אבל מצד שני חסן נסראללה נהנה מאמינות לא מבוטלת בציבור הישראלי. לא מעט חיפאים ששמעו אותו שולף מהבוידעם את איומי האמוניה תהו למה בעצם הוא מתכוון? אולי הוא יודע משהו שלא מספרים לנו?

אז הנה ניסיון לעשות סדר בדברים: מיכל האמוניה של "חיפה כימיקלים" אכן ריק ולא נעשה בו כיום שימוש. לחברה בכלל אין היתר להחזקת רעלים וחומרים מסוכנים.

ובכל זאת, יש אמוניה במפרץ חיפה. הרי התעשייה בישראל ממשיכה להשתמש באמוניה לשתי מטרות עיקריות – קירור וייצור דשנים, והמפעל שהיה אמור לקום במישור רותם בדרום, ולספק את צורכי התעשייה טרם קם (המכרז שהממשלה פרסמה נכשל).

במשרד להגנת הסביבה עדיין מאמינים שהמפעל הדרומי יקום, אבל מן הסתם התהליך הזה ייקח זמן, ובינתיים צריך אמוניה. אז איך היא מגיעה ואיפה היא מאוחסנת?

הסוגיה הזו עמדה במרכז מחלוקת סוערת לקראת סגירת מיכל האמוניה. בשלב מסוים עלתה הצעה להחליף את המיכל היבשתי באניית אמוניה שתעגון במפרץ חיפה, שתוכל להרים עוגן ולהימלט בזמן מלחמה.

המתנגדים, ביניהם אנשי עמותת "צלול", טענו שזה אומר להחליף סכנה בסכנה – אנייה אולי ניידת יותר ממיכל, אבל ממוגנת הרבה פחות.

מיכל האמוניה בחיפה (צילום: Flash90)

במקביל נבחנו כ-12 חלופות שונות, שנבדקו על ידי כל גורמי הסביבה והביטחון, ביניהם פיקוד העורף והמועצה לביטחון לאומי. בתום הבדיקה נבחרה חלופה שככל הנראה אין לה תקדים בעולם בהיקפים כאלה – "איזוטנקים".

האמוניה מגיעה למפרץ חיפה באניות בתוך איזוטנקים, שהם מיכלים אטומים ייעודיים. כל מיכל מכיל 11-12 טונות אמוניה (לשם השוואה – במיכל האמוניה הגדול היו 12 אלף טונות), ובכל אנייה יש כמה עשרות מיכלים כאלה.

האיזוטנקים נפרקים בנמל ומובלים במשאיות למפעלים ולאתרי התעשייה, שבהם האמוניה נדרשת.

לא רק גורמי הביטחון סברו שזו החלופה המועדפת – גם ב"צלול" מסכימים שכל עוד המפעל בדרום לא קם, האיזוטנקים הם הדרך הבטוחה ביותר לשנע את האמוניה.

האם, אם כך, אין כל סיכון? כשעוסקים בחומרים מסוכנים אין דבר כזה "אפס סיכון". תאורטית, חיזבאללה יכול באמצעות טיל מדויק (מאוד) לפגוע באנייה שעוגנת בנמל ובבטנה יש איזוטנקים עם כמה מאות טונות אמוניה. בפועל, יש סכנה הרבה יותר גדולה שטיל יפגע באניית נוסעים, ברכבת, או סתם ברחוב חיפאי סואן.

הסתברותית כנראה נשקפת לציבור הישראלי סכנה גדולה יותר מהאפשרות שמשאית שמובילה אמוניה תתהפך בכביש, או שתהיה דליפה מאחד המפעלים (כמו זו שהתרחשה לאחרונה בעכו), מאשר מהנשק של נסראללה.

קשה להאמין, אגב, שנסראללה לא יודע שלהפחדות שלו אין בסיס; כשמיכל האמוניה רוקן, מנהיג חיזבאללה פרסם הודעות חגיגיות שבהן טען – במידה מסוימת של צדק – שהמיכל נסגר בגלל האיומים שלו.

אבל נסראללה גם יודע שדי באזכור המילה אמוניה כדי להקפיץ את הישראלים. רק שבניגוד לעבר, יש סיכוי קטן מאוד שלצ'ק הזה יהיה כיסוי.

הים הופך לזירה הסביבתית המשמעותית ביותר בישראל, אבל נראה שבממשלה לא מפנימים שמישהו צריך לנהל את הזירה הזו.

כדי להיערך לפיקוח על שלל קידוחי הגז והנפט ולהיות מוכנים למקרה של תאונה/דליפה שתזהם את הים ותאיים על קו החוף, במשרד להגנת הסביבה דרשו ממשרד האוצר תקנים ל-25 מפקחי ים. נכון לעכשיו, לא קיבלו אפילו אחד.

כבר לפני מספר שנים, אחרי אסון דליפת הנפט במפרץ מקסיקו ועם הפיכת הים הישראלי למרחב שוקק קידוחי גז ונפט, הבינו במשרד להגנת הסביבה שבמצבת כוח האדם הנוכחי אין סיכוי שמדינת ישראל תהיה מסוגלת להתמודד עם תאונה עתידית.

אסדת הקידוח ״תמר״, כ-24 ק״מ מחוף אשקלון (צילום: משה שי/פלאש90)

כשרני עמיר, מנהל היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית, נשאל בזמנו מה נוכל לעשות במקרה של תאונה באחד הקידוחים, הוא השיב: ״להתפלל״. מאז הצטיידו במשרד בספינות ובציוד לעצירת זיהום, אבל בכל מה שנוגע לכוח אדם מיומן, ולמעשה לכוח אדם בכלל, העניינים מדשדשים.

כדי להתמודד עם האתגרים הימיים, המשרד להגנת הסביבה ביקש מהאוצר הקצאה של 25 תקנים למפקחי ים. לאחר מו"מ ממושך האוצר הסכים לאשר שמונה, מתוכם שישה ל-2020 ושניים באופן מיידי. אלא שגם השניים האלה עדיין לא הגיעו – האיוש שלהם מתקדם באיטיות בצנרת הביורוקרטית של מכרזים ואישורים.

בעמותת ״צלול״ פרסמו עצומה הקוראת לאוצר להקצות את כוח האדם הדרוש לפיקוח על הנעשה בים. "המזהמים מזהמים, ולאף אחד לא אכפת", נכתב בעצומה, עליה חתמו כבר יותר מ-450 אזרחים.

ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "המשרד להגנת הסביבה ומשרד האוצר הגיעו לסיכום במסגרתו יחידת הפיקוח בים תחוזק ב-8 תקנים, וזאת בהתאם לבקשת המשרד".

מישהו כבר אמר פעם שיש שני דברים חשובים בחיים – תזמון וטיימינג. בשניהם כנראה המשרד להגנת הסביבה לא מצטיין.

יותר משלוש שנות עבודה הושקעו בדוח הסיכונים במפרץ חיפה, אבל לפרסם אותו שבועיים אחרי דוח מבקר המדינה על המפרץ זו ירייה ברגל.

הרי המבקר, בלשון עדינה, לא התפעל מההתנהלות ויכולת העמידה של המשרד מול המפעלים והתעשייה, ולכן כל מסקנה או קביעה שתצא מהמשרד להגנת הסביבה כעת – מנומקת ומבוססת ככל שתהיה – תעמוד בצל מסקנות המבקר.

ואגב טיימינג: בהחלטת הממשלה שהתקבלה ב-2015 נקבע שהמשרד להגנת הסביבה צריך לבצע סקר סיכונים לגבי מפרץ חיפה עד 31.12.2016. הסקר הסתיים כמעט 3 שנים אחר כך, איחור "קל" שצוין על ידי המבקר בדוח שלו.

"מהר מאוד הבנו שהלו"ז שלקחנו על עצמנו לא ראלי", מודה רומי אבן דנן, מנהלת אגף חומרים מסוכנים במשרד להגנת הסביבה. "בחירת היועצים, גיבוש המתודולוגיה, גיוס של ארבע חברות חיצוניות שיבצעו ביקורים ב-67 מפעלים – אין סיכוי לסיים את זה בשנה, והודענו לממשלה מראש שלוח הזמנים יתארך".

באשר לתזמון – הסמיכות לדוח המבקר – היא אומרת "אנו מודעים לכך שזה לא עיתוי טוב, אבל הוא נקבע מראש, ואם יש לנו דוח מוכן חובתנו לפרסם אותו".

מדובר במבצע שאפתני, מורכב ורחב יריעה, שמכניס למרכז השיח הציבורי סביב התעשייה בחיפה זווית שבדרך כלל נדחקת לשוליים. הפעם לא מדובר בזיהום האוויר והשלכותיו על איכות החיים והחיים עצמם; הדוח עוסק בסיכונים שנשקפים לאוכלוסייה המתגוררת במפרץ מאירועי קיצון נקודתיים וחד פעמיים – שריפה, התפוצצות מיכל גז, דליפת חומר מסוכן וכו'.

"מה שבדקנו זה את הסכנה המצרפית", אומר ד"ר אלי שטרן, שביצע את הדוח, "להבדיל מהסכנה הספציפית מכל מפעל. מדובר באזור קטן עם כ-800 חומרים מסוכנים וכ-1500 גורמי סיכון, ובשלב ראשון היינו צריכים לבנות את המתודולוגיה שתאפשר לחשב את הסיכון המשולב שעולה מהם".

מפעל במפרץ חיפה (צילום: Basel Awidat/FLASH90)

פרק ראשון בסדרת דוחות

חשוב לציין שהדוח הזה הוא רק הפרק הראשון בסדרה: הוא לא כולל את הסיכונים שנגזרים מאיומי מלחמה או מרעידת אדמה. זמנם של אלה יגיע בהמשך.

האירוניה היא שהמתקן שנחשב למסוכן ביותר בהקשר של אירוע קיצון – מיכל האמוניה – כבר איננו פעיל. למעשה הוא רוקן תוך כדי העבודה על הדוח, מה שייתר את הצורך לנתח את הסכנות הנשקפות ממנו.

בשורה התחתונה, צוות המומחים בראשות ד"ר שטרן קובע שהתעשייה בחיפה לא מהווה סיכון בלתי קביל לאוכלוסייה על פי המדדים הבינלאומיים המקובלים. המשמעות היא שגם בתרחישי קיצון של תאונות או תקלות תפעוליות, הסבירות שהציבור החיפאי ייפגע שואפת לאפס.

המסקנה המעודדת הזו נגזרת מחישובים הסתברותיים סבוכים, אלא שיש מרכיב אחד שקצת קשה לתרגם לסטטיסטיקה: המרכיב הישראלי; הסבירות שתתרחש תקלה במפעל בישראל לעומת הסבירות שהיא תתרחש במפעל בגרמניה, למשל. אם תשאלו את החיפאים למודי הדליפות והתקלות, מדובר בהסתברויות שונות לגמרי.

על אף שמסקנת המחברים היא שאין שום "רצפטור ציבורי" – מבנה ציבור, מרכז קניות או בתי מגורים – שנמצא בטווח של סכנה בלתי קבילה, יש 4 מפעלים שמוזכרים ככאלה שרמת הסיכון מהם גבוהה יחסית: "דשנים", "דור", "גדיב" (מקבוצת בז"ן) ו"גדות מזרח".

לדברי אבן דנן, הם יידרשו ליישם צעדים מידיים להפחתת הסיכון ולאחר מכן ייכנסו, כמו שאר המפעלים באזור, לתכנית מפורטת של ניהול סיכונים.

אחד השימושים החשובים שעשויים להיות לדוח כזה, הוא מניעת קידום תכניות בנייה שמכניסות בתי מגורים ומבני ציבור לטווח הסכנה כפי שמוגדר במפות ששורטטו על ידי מחברי הדוח.

הבעיה היא, שפעמים רבות עמדתו של המשרד להגנת הסביבה – המשרד שמחזיק בידע המקצועי המוסמך באשר לחומרים מסוכנים – לא נספרת. ראו הקירבה המופרכת – שעלתה השבוע לכותרות אחרי דליפת אמוניה ששיתקה את כל האזור – בין קניון עזריאלי בעכו למיכל האמוניה שבמפעל "יוניליוור" הצמוד לו, קירבה שנוצרה על אף התנגדותו הנחרצת של המשרד להגנת הסביבה.

הכור בצ'רנוביל, 1986 (צילום: AP Photo/Volodymyr Repik)

ומה עם דימונה?

החיפאים, כאמור, ייאלצו להמתין לפרקים הבאים כדי לדעת איך המומחים מעריכים את מצבם בזמן מלחמה עתידית. חבל שמחברי הדוח לא יוכלו לראיין את אחד הגורמים הרלוונטיים ביותר לסוגיה – חסן נסראללה, שבמלחמת לבנון השנייה כבר נפלו כמה טילים מטעמו במתחם בז"ן ובמזל גדול גרמו נזק מוגבל.

והערה אחרונה, בהשראת סידרת המופת "צ'רנוביל': צריך להעריך את השקיפות שבה נוקט המשרד להגנת הסביבה, ואולי זה המקום להצטער שאין לו סמכות לפרסם דוח כזה על המפעל המסוכן ביותר בישראל, זה ששוכן הרחק ממפרץ חיפה וממוקם ליד דימונה. עד להודעה חדשה, הדיון על הסיכונים הנגזרים ממנו מתנהל במחשכים, אם בכלל.

חמש שנים אחרי ההכרזה על סיום "מאבק הקופים" למען הקופים בחוות מזור, המאבק מתחדש – בעקבות תחקיר "זמן ישראל".

התחקיר חשף את מצבם הקשה וחסר התקווה של יותר מאלף הקופים המוחזקים בשטח חוות מזור. זאת, בניגוד להבטחות לסגור את החווה ולהעניק לקופים תנאי מחיה ראויים. 

זמן קצר לאחר פרסום התחקיר, הפעיל הוותיק בני שלזינגר, ממקימי "תנו לחיות לחיות", הודיע לפעילים: "בימים הקרובים נודיע רשמית על חידוש המאבק למען הקופים המסכנים".

שלזינגר הוסיף: "המון פעילים פנו אלי אחרי פרסום הכתבה, מזועזעים מהמידע, אחרי שהאמינו שכל הקופים חולצו. פעילי השטח נערכים לחידוש המאבק לשחרור הקופים מחוות מזור. זה אירוני, אבל אנחנו ב-2019 ותחושת הפעילים היא שתכלס שום דבר לא השתנה, ומצבם של הקופים שם רק החמיר".

חוות מזור, אפריל 2019 (צילום: זמן ישראל)

בתחקיר פורסם, בין היתר, כי דוחות של רשות הטבע והגנים מעידים שהקופים מוחזקים בכלובים צפופים, נפצעים ממריבות טריטוריה, ומתים בקצב מדאיג ולא-טבעי כתוצאה מתנאי אחזקה לא-סבירים במשך שנים.

עוד נחשף כי אף גורם רשמי – ובכלל זה מנהלי החווה ונציגי המשרד להגנת הסביבה – לא לוקח אחריות על גורל הקופים, וכי בניגוד להבטחות של המעורבים בנושא, אין כל תוכנית ממשית להעבירם למשכן קבע ההולם את צורכיהם.

בתגובה לפרסום, חברת הכנסת הטרייה מיקי חיימוביץ' (כחול-לבן), דורשת פעולה דחופה של הממשלה. "הצטערתי לשמוע על מצב הקופים בחווה", אומרת חיימוביץ'. "מהכתבה עולה כי לצד ההצלחה הגדולה בחיסול פרקטיקת גידול הקופים לניסויים, נעשו לא מעט טעויות שמנעו חיים של שלווה ונוחות מהקופים שניצלו.

"לנוכח תמונת מצב העגומה הזאת, אני קוראת למשרד להגנת הסביבה לקחת אחריות ולמצוא פתרון קבע שימנע את הסבל ויתקן את המצב".

ח"כ מיקי חיימוביץ' (צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90)

במקביל, חן אברבנאל, מוותיקות מאבק הקופים, פנתה לשר להגנת הסביבה זאב אלקין בדרישה להתערב בנושא לפני שיהיה מאוחר מדי.

"את המחיר על שלל מחדלי החברה שכשלה כישלון חרוץ בטיפול בסוגיה הרגישה של הקופים משלמים הקופים עצמם, הנמקים בסבלם בכלובים בתת תנאים, חלקם קיפחו חייהם בייסורים", כתבה אברבנאל לשר. 

בחוות מזור עצמה ניסו במהלך הימים האחרונים לתקן מעט את הרושם שהותירה הכתבה ופירסמו פוסט בפייסבוק המתאר כיצד מתחשבים בקופים בגל החום: "בשל החום המעיק התקנו ברזיות נוספות אצל קופי מזור", הצהיר עמוס רון, ממקימי החברה "שמורת הקופים", האחראית כיום על הקופים שנותרו בחווה.